>> השיח הניו אייג'י של העשור האחרון לא פוסח על השיח הניהולי, שמתעשר במושגים שגרמו בעבר להרמת גבות נזעמת: אינטואיציה, השראה, רגישות, עבודה מהלב, הקשבה עצמית ואפילו אושר. אל מול כותרים כמו "להוביל ולנצח!" של ג'ק וסוזי וולץ', כותב מייקל מאקובי על "המנהיגים שאנחנו צריכים", העוסק בשילוב הכרחי בין מוח חריף להענקת כבוד, הערכה והתייחסות רגישה ואמיתית לעובד.
פרופ' סטיוארט פרידמן מוורטון כותב על "המנהל הטוטלי" שלא מזניח גם את משפחתו, עצמו וקהילתו כחלק מניהול נכון יותר, ופרופ' מייקל דוגאן מאוניברסיטת קולומביה ממליץ על חדשנות באמצעות מדיטציה, בהייה או שיעורים באומנויות לחימה.
בשנים האחרונות חוקרת האקדמיה את האושר כתחום לגיטימי, ובתעשייה נשמעים קולות המוכיחים כי אנשי חוד החנית מתפנים מעבודה לתחומים אחרים. נוחי דנקנר, בעלי אי.די.בי, משלם עשרות אלפי דולרים למפגש אחד על אחד עם הדלאי למה, ועובר ממנו לרנטגן; משה חורב, מנכ"ל אורקל, נהנה לספר על חוויותיו באשרם בפונה (לשם הגיע גם יוחנן צנגן, סגן יו"ר רשת); המיליארדר וורן באפט תורם את רוב הונו לקהילה; הקבלה נהפכת עניין חם וסקסי בכל העולם, ואל גור מקבל פרס נובל ירוק לשלום.
לפני ארבע שנים יצא ד"ר אייל דורון, מחזאי וחוקר טלוויזיה המתמחה במחקר בפילוסופיה ובפסיכולוגיה של התקשורת, לתחקיר ארוך בניסיון להתחקות באופן מדעי ככל האפשר על הדרך ליהפך לאדם מאושר יותר, ולכן גם בריא ומצליח בעבודתו. התוצאה: סדרת הטלוויזיה המדוברת "איך להיות מאושר בשישה שיעורים". במקביל לעבודה על עונות המשך יוצא דורון עם מיקי רוזנטל (אחד משני כוכבי הסדרה, לצד הפסיכיאטר יורם יובל) בסדרת הרצאות למנהלים. "הבלבול בין מושגים כמו אושר, הנאה, עונג או הצלחה גדול", הוא אומר. "הגיע הזמן לעשות בהם סדר".
דורון הגיע אל הנושא מתוך חוויה אישית. "כמי שמגדיר את עצמו כפרוידיאני לחלוטין, האמנתי באי אושר נורמלי", הוא מסביר. "אני חילוני סקפטי וכמו כולם, סליחה על הבנאליה, מפחד מאוד למות. התחלתי לקרוא ספרות ומחקר שעוסקים בפסיכולוגיה חיובית ובפילוסופיה של רגשות, כי עיניין אותי מאוד לדעת אם מסלול החיים שאני ואחרים חיים בתוכו - ילדים, משפחה, רדיפה אחרי הצלחה מקצועית, הרבה עבודה קשה - הוא האפשרות המוצלחת ביותר.
"כאיש אקדמיה רציתי לבדוק מה יש לעובדות ולמחקר המדעי להציע; כאיש טלוויזיה רציתי להפוך את הנושא לידידותי לצופה; וכבן התרבות המערבית רציתי לבדוק את הנושא בתוך התרבות שבה אני חי".
אבי ניר, מנכ"ל קשת, נתן אור ירוק והרבה השראה, והסדרה יצאה לדרך. המסקנות העולות מהתחקיר הארוך ברורות: קיים קשר בין רמת הצלחה מקצועית ורמת האושר האישי, ובמקביל - מנהל מאושר הוא מנהל שמחפש ומוצא משמעות.
"מנהל יכול להיות מאושר גם אם הוא לא נהנה מכל פגישה שיש לו בעבודה, או לפחות מרובן", אומר דורון. "תלאות היום לא אמורות לשנות את רמת האושר כל זמן שאתה חש שיש משמעות אמיתית למעשיך. המשמעות שנמצאת בקצה הדרך, התפישה שאתה עושה משהו נכון וחשוב, יסייעו להתגבר בקלות יחסית על המכשולים. בעולם מסתובבים אנשים בעלי כרטיס ביקור מרשים, אך בתחושת ריקנות גדולה. זה קורה בין היתר כי מבלבלים בין הנאה לאושר. בעוד שהנאה היא רגעית וכורכת בתוכה עונג כלשהו, הרי שאושר הוא תהליך מצטבר של שביעות רצון".
לא פרנסה, אלא שליחות
אושר מקצועי הוא עניין חוצה תפקידים, כפי שמוכיח מחקר המזכירות שנערך באוניברסיטת מישיגן ב-97', שבו בדקו החוקרים את מידת הסיפוק בעבודה והאושר האישי של נשים שעובדות כמזכירות. המזכירות התבקשו להגדיר את עבודתן באחת משלוש האפשרויות: "עבודה", "קריירה" או "שליחות". התוצאות הוכיחו כי המזכירות שראו את עבודתן כשליחות היו מאושרות הרבה יותר מחברותיהן שהתייחסו אל אותה עבודה כאל פרנסה.
"אם המנהל מאמין שהארגון שהוא בנה באמת עושה שינוי בעולם, זה יחלחל גם לעובדים שלו", מסביר דורון. "אם הוא לא באמת מאמין בזה, מתישהו גם המזכירה תפסיק להרגיש שליחות בעבודה שלה".
המשמעות לא אמורה להגיע מעצם התפקיד?
"לגמרי לא, ולעתים קרובות היא הולכת ומתמסמסת ככל שעולים בהיררכיה. אם נחשוב על מנכ"לים בכירים - הם ניצחו בנוק אאוט, בתחומם הם אלוהים. הם מסתובבים בזירת העסקים המקומית ב-100% הצלחה ומימוש. עדיין, כמו כל אדם אחר, הם זקוקים להתחבר למשהו גדול מהם. יש הרבה מנהלים בכירים שנוסעים להודו כדי להתחבר למשהו שיאפשר להם 'לצאת מעצמם'. או כפי שהגדיר זאת הפסיכולוג והפילוסוף ז'אק לאקאן, להתחבר 'לאחר הגדול'.
"אשליית ההתמזגות הזאת באחר הגדול ממני היא תנאי בסיסי ליכולת לחוש מאושר, לצאת מהמערכת הסגורה של עצמי. זה מסביר מדוע בכל המחקרים אנשים מאמינים הם תמיד מאושרים יותר. מנהל יחווה רמה גבוהה יותר של אושר מצטבר לאורך זמן, רק אם יאמין שכשהוא בא ליום העבודה הוא יוצר לו ולאנשים שלו ערך שהוא גדול מעצמו".
האם מדובר בהכרח על התחברות לכוח מיסטי, או שאושר יגיע גם אם נפעל על פי ערכים של נתינה לקהילה למשל?
"העיקרון של נתינה והתנדבות מאפשר לאדם לצאת מעצמו. מדעי האושר ממליצים לנו בחום להתנדב. השאלה היא אם ההתנדבות נובעת ממילוי הכללים לאושר הנכסף, מעין סיפוק כמעט אגואיסטי של קריירת האושר שלי, או שיש מאחורי פעולת ההתנדבות שלי הסתכלות מוסרית אמיתית ועמוקה על הזולת. לכן, כששני מנהלים תורמים מיליון דולר, עבור אחד זה מספר במאזן השנתי ועבור השני זה נותן משמעות לקיום".
איך יכול מנהל לאבחן את מצב האושר שלו, כשהוא נאבק בתוצאות משבר עולמי למשל?
"אחד הכלים החשובים באבחון הנושא משתמש בניתוחה של שאלה אחת בסיסית: האם עברת את רגע השיא של חייך? או במונחים עסקיים - האם היצירה העסקית הגדולה שלך כבר מאחוריך? ברוב הפעמים התשובה האוטומטית לשאלה תהיה 'זה עוד לפני', מתוך תחושה שהודאה אחרת היא כל ההבדל בין חיים למוות.
"מסיבה זו, חשוב לענות על השאלה הזו ביושר. אם רגע השיא של עבודתך כבר מאחוריך, אם אתה לא חושב שתוכל לשחזר אותו - בלא מעט מהמקרים זה הזמן לקום וללכת. אושרו של מנהל משליך הן על עובדיו והן על התוצאות שמציגה החברה. המעגלים עליהם משפיע מנהל לא מאושר הם גדולים מכדי לשמור על התפקיד".
להיצמד לחוזקות הטבעיות
תפישה שגויה רווחת לגבי הקלות הנסבלת של התפקיד קובעת כי אתגר מקצועי חייב להיות קשה במיוחד. "אנשים אומרים 'אם זה לא קשה לי, זה לא מאתגר', מתוך תחושה שרק דברים שנכבשים בדם, יזע ודמעות יוצרים תחושת סיפוק אמיתית", אומר דורון. "זה לגמרי לא מדויק. הדרך הנכונה יותר אל האושר עוברת דווקא דרך המסלול האישי, הכולל סוג של זרימה ואותנטיות. אבי הפסיכולוגיה החיובית, מרטין סליגמן, לימד אותנו כי אדם שפועל בתוך החוזקות הטבעיות אתן נולד - גם יצליח יותר".
אתה לא מציע לאנשים לשמור על האזור הנוח שלהם?
"ההפך הגמור. למצוא את החוזקות הטבעיות שלך אין פירושו להיתקע בתוך מקום בסיסי שממנו תתקשה להיחלץ. מנהלים רבים נוטים לחפש את האתגר באזורי החולשה שלהם במקום באזורי החוזק. מחקרים מוכיחים כי הסיכוי לאושר מצטבר הוא גבוה יותר אצל מי שמרגיש כי הוא נמצא במקום הנכון".
במקביל, אין לצפות להנאה צרופה ויומיומית.
"נכון, כי אנחנו מתעניינים באושר מצטבר. לכן, גם אם בחרתי במקום שלא דורש ממני מאבק מתמיד ויומיומי יהיו מהמורות בדרך, אבל הקשיים לא יכריעו אותי כי אני יודע באופן אינטואיטיבי שיהיה בסדר".
מחקרי אושר מעניינים במיוחד מעלים שאלות בנושא השלכותיו של אורך יום העבודה. "מחקרים הוכיחו שבריאותו של גבר הנשוי לאשה העובדת יותר מ-40 שעות בשבוע תיפגע, בעוד שבריאותה של האשה אינה מושפעת משעות העבודה שלה או משעות העבודה של בעלה", אומר דורון.
"אנחנו כבר יודעים היטב לומר כי לגברים נשואים יש סיכוי גבוה פי שניים להאריך ימים יחסית לגברים שאינם נשואים. הנשים פשוט מחזיקות אותם בחיים.
"המעניין הוא שלנשים הנוהגות 'לשמור בבטן' ולא להתווכח עם בעליהן יש סיכוי גבוה פי ארבעה למות מוקדם יותר יחסית לנשים שכן נוהגות להחצין רגשות ולהתווכח עם בעליהן. בקיצור: לא רק שהוא חי בזכותך - אם לא תצרחי עליו כשהוא מעצבן אותך, הוא יקצר לך את החיים.
"ד"ר איליין איקר ועמיתותיה (שערכו במשך עשר שנים מחקר בשם 'נישואים, לחצים וסיכון למחלות לב' שפורסם ב-2007 - ט"ח) גם מצאו כי לבעלים לנשים שהגיעו הביתה מוטרדות מעבודתן, היה סיכוי גבוה פי 2.7 לפתח מחלת לב. ההסבר הוא כנראה תחושת חוסר האונים של הגבר, שחש מחויב להגן על אשתו ואינו מסוגל לעשות זאת כשהיא בסביבת עבודה מחוץ לשליטתו".
זאת אומרת שיום עבודה ארוך ולחוץ לא תורם לאושרם של שני בני הזוג.
"אפשר וחשוב לזכור שבצד המון נתונים ומידע 'אובייקטיבי' שהצטבר ביחס לדרך אל האושר, אושר הוא בסופו של דבר עניין אישי, מגדרי וסובייקטיבי. נתון אחד מעניין אמר משהו בעיקר על הישראלים בכל עבודה או דרגה: הגיל המאושר בארה"ב הוא למרבה הפלא 65-77 - הפנסיונרים האמריקאים האלה שמשוטטים בכל העולם עם נעלי התעמלות וחיוך מרוח על הפרצוף. בישראל הקטנה שלנו, להבדיל, האושר יורד עם הגיל. בכל עשור אנחנו מאושרים קצת פחות. הולכים לעבר הסוף לאט אבל בטוח".
nihul@themarker.com
מנהל, האם אתה מאושר?
מאת טלי חרותי-סובר
30.11.2009 / 7:00