מתחת לבית עזוב ברחוב הלל הזקן 5 בתל אביב ריסס מישהו את הכתובת: "who is john galt?" כתובת קצרה, בספריי שחור, שמתנוססת לצד ציורי גרפיטי לא מרשימים במיוחד והאמירה המחייבת "love is possible". מה שמפתיע בכל הסיפור, הוא שלא מדובר בעוד משפט מקרי בסגנון "משה היה כאן" או "רחלי ואיציק לנצח". ג'ון גאלט הוא דמות ספרותית. ועוד כזו שנולדה לפני 52 שנה.
"מיהו ג'ון גאלט?" הוא משפט הפתיחה המפורסם של הספר "מרד הנפילים". התשובה תתפרש על פני 1,200 עמודים במקור באנגלית, ותתגלה רק בעמודיו האחרונים: גאלט הוא תעשיין אמיד, שמתקומם כנגד עושק העשירים לטובת השכבות החלשות. לאחר שהוכרע תחת נטל ההתערבות הממשלתית, המסים הגוברים ויחסי ציבור גרועים במיוחד לשכבה היצרנית והיצירתית ביותר בחברה, הוא מחליט לעזוב הכל ולעבור לעמק מסתורי. "אנו שובתים נגד התורה הדוגלת בגמול ללא עמל ובחובות ללא גמול", מסביר גאלט את החלטתו. "אנו שובתים נגד הטענה כי חיפוש האושר הוא רע. אנו שובתים נגד התפיסה כי החיים הם חטא".
"מרד הנפילים", שכתבה הסופרת האמריקאית איין ראנד, הוא שיר הלל לדרך החיים הקפיטליסטית, המתנגדת בחריפות לעקרונות של מדינת רווחה או אפילו ערבות הדדית. "אני נשבע בחיי ובאהבתי אותם, כי לעולם לא אחיה למען אדם אחר, ולא אבקש מאדם אחר שיחיה למעני", מכריז גאלט לקראת סופו של הספר.
לא רק בישראל, אלא גם באירופה ובמיוחד בצפון אמריקה, מגלים בחודשים האחרונים מאות-אלפי קוראים עניין מחודש ביצירתה של ראנד. שבועות ארוכים מוצבות בחלון הראווה של חנות "בורדרס" הסמוכה למזח של סן פרנסיסקו שתי מהדורות חדשות של "מרד הנפילים". החודש נוסף לחלון ספרו החדש של דן בראון וספרים אחרים מתחלפים בחלון מדי כמה ימים, אבל איין ראנד ממשיכה לשמור על מעמדה בחלון הראווה.
דווקא עכשיו, על רקע המשבר החריף בכלכלה העולמית, רעיונותיה של ראנד משמשים את הימין האמריקאי כמענה אידיאולוגי למדיניותו של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בעוד אובמה מגביר את הפיקוח הממשלתי על המגזר הפיננסי, מקדם רפורמות מבניות במשק ומציע לאמריקאים ביטוח בריאות ממלכתי, הוא צובר עוד ועוד מתנגדים בשורות הימין והמרכז של אמריקה. המבקרים החריפים ביותר אפילו העניקו לנשיא את כינוי הגנאי "סוציאליסט", או אפילו "קומוניסט". לפי השקפת העולם הזאת, הממשל חייב לשבת על הגדר ולהמתין.
"חבל שספרה של ראנד אינו בגדר קריאת חובה לכל חבר קונגרס ולאנשיו של אובמה", כתב הכלכלן המשפיע סטיבן מור במאמר מדובר ביומון השמרני "וול סטריט ג'ורנל". "אני משוכנע שאם זה היה המצב, הבלגאן הפיננסי היה נגמר הרבה יותר מהר". מי שמיהר לאמץ את ההמלצה הזאת הוא חבר הקונגרס הרפובליקאי ג'ון קמפבל. כדי להטות את דעת הקהל נגד אובמה, ובמיוחד לסכל את הרפורמה המקיפה במערכת הבריאות שמוביל הנשיא, החל קמפבל לחלק עותקים של "מרד הנפילים" למתמחים בגבעת הקפיטול. "המצליחנים החלו לשבות", תיאר הפוליטיקאי מקליפורניה ל"וושינגטון אינדיפנדנט" כיצד הסיוט של ראנד מתגשם במציאות. "אני רואה, כרגע במידה קטנה, סוג של מחאה מצד אנשים שמייצרים מקומות תעסוקה. הם מפחיתים מעוצמת האמביציה שלהם, בגלל שהם רואים כיצד ייפגעו מקידום אותם רעיונות".
כוננות אסון
המשנה המוצגת ב"מרד הנפילים" יכולה להישמע קיצונית אפילו עבור פוליטיקאים או כלכלנים, שמזוהים כתומכים הנלהבים ביותר של השיטה הקפיטליסטית. השביתה שמכריז גאלט, כדי להציל את הכלכלה, מובילה למהומות ולקשיים באספקת המזון. אבל התוצאה הבלתי נמנעת היא סדר חברתי חדש, שבו לתעשיינים וליזמים יינתן חופש לפעול בלא הפרעה ממשלתית. אם תרצו, מדובר בקפיטליזם מוחלט. קפיטליזם ללא גבולות.
בספריה, ובעשרות מאמרים שפירסמה, הציגה ראנד לעולם את ה"אובייקטיביזם" - גישה פילוסופית שאחד מעקרונותיה הוא ההנחה שכל אדם אחראי באופן אישי להשגת אושרו. מבקריה של ראנד קראו לזה חוסר מוסריות ואגואיזם, אך היא מצדה המשיכה לטעון כי טוב משותף יושג בשילוב הרצונות האישיים של הפרטים. ב"מרד הנפילים" קוראת ראנד לממשלה להסתפק בשיטור בלבד - "להגן עלינו מפני פגיעה גופנית". במאמר אחר שכתבה קראה גם ל"הפרדה מלאה בין המדינה לכלכלה, באותו אופן ומאותן סיבות שבגללן יש הפרדה בין הדת למדינה".
במשך שנים נהגה ראנד לענוד סיכת ראש עם סמל הדולר האמריקאי. הסימן הזה, $, ייצג עבורה את עקרונות האינדיבידואליזם והקפיטליזם. ב"מרד הנפילים" מהווה הדולר את סמלם של התעשיינים הנמלטים, וגאלט מתייחס אליו בנאום הרדיו המפורסם, שעל כתיבתו שקדה ראנד שנתיים: "אתם חוששים מפניו של האדם שיש לו דולר אחד פחות מלכם, כאשר הדולר הזה שלו בזכות, כיוון שהוא גורם לכם להרגיש נחותים מבחינה מוסרית. אתם שונאים את האדם שיש לו דולר אחד יותר מלכם, כאשר הדולר הזה הוא שלו בזכות, כיוון שאף הוא גורם לכם להרגיש נחותים מבחינה מוסרית". סמל הדולר ליווה את ראנד גם בדרכה האחרונה - במסע ההלוויה שלה שולבו קישוטים בצורת $.
בראיון הטלוויזיוני הראשון שלה ב-59' נראתה ראנד מתוחה אך חדורת שליחות. "זה נורא. אפשר לראות השמדה בכל מקום. אנחנו נוסיף להתקדם לעבר אסון עד שתיאוריות מדינת הרווחה לא יידחו סופית. אלה בדיוק הדברים שמביאים את העולם אל סף אסון, כי אנחנו מתקדמים לעבר קולקטיביזם מוחלט או סוציאליזם, שיטה שבה כל אחד משועבד לכולם", היא אמרה אז למייק וואלס. שתי המפלגות הגדולות בארצות הברית תומכות במעורבות ממשלתית ולכן אינן קפיטליסטיות, קבעה ראנד בנחרצות במבטא רוסי כבד. לכן, לדבריה, אם תהליך זה יימשך, המדינה תיהרס.
בתחילת דרכה היא עוררה גלי צחוק, בעיקר בקרב הוגי דעות המזוהים עם השמאל. מערכת יחסים מינית שניהלה בידיעתו של בעלה עם הסטודנט הצעיר נתן בלומנטל, הובילה לסערה ציבורית. זה לא הפריע לבלומנטל (ששינה את שמו לנתניאל ברנדן) להפוך למספר שתיים בתנועה של ראנד, עד שהשניים התעמתו בעקבות רומן שניהל עם אשה אחרת.
חוג מעריציה של הסופרת תואר כ"כת", וספריה זכו לביקורות איומות. המבקרים החשובים באמריקה התלוננו על אורכו של "מרד הנפילים", ואפילו הוצאת הספרים דרשה מראנד לקצר את הנאום של ג'ון גאלט. ראנד סירבה בנחרצות, והסכימה לוותר על חלק ניכר משכר הסופרים שלה בתמורה לפרסומו של הנאום המלא.
אבל למרות הביקורת הקטלנית, ספריה של ראנד החלו לתפוס תאוצה. בשנות השישים הפכו "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר", לקריאת חובה בחלק גדול מהקמפוסים באמריקה. ההתלהבות פחתה במקצת עם מותה של ראנד ב-82' ולאחר קריסת ברית המועצות, אך למרות זאת בסקר שערכה ספריית הקונגרס ב-91' דורג "מרד הנפילים" כספר השני המשפיע ביותר בחיי האמריקאים. לפניו ברשימה ניצב רק התנ"ך.
קבוצת האוהדים
בדומה לרוב קוראיה, גם ירון ברוק התוודע לספריה של ראנד בתיכון. הוא היה בן 16 ו"מרד הנפילים" בדיוק עבר מתלמיד לתלמיד בבית הספר. "כמו כל ישראלי בסוף שנות השבעים הייתי סוציאליסט טוב, ואז בדיוק חבר שלי התחיל לדבר בצורה מאוד מוזרה על קפיטליזם", משחזר ברוק בראיון למוסף "הארץ". "שאלתי אותו מאיפה באות השטויות האלה, והוא נתן לי את הספר. עד סוף הספר היא שיכנעה אותי שהיא צודקת".
במקרה של ברוק, ראנד שינתה לא רק את תפיסותיו האידיאולוגיות, אלא התערבה גם במהלך הקריירה שלו. אחרי ה"מרד" הוא חקר את מגוון יצירתה של ראנד והחל להיות פעיל בחוגי בית שקידמו את משנתה. לפני עשרים שנה, כשעבר לחיות בארצות הברית, חבר לאנשי מכון ראנד, החל לארגן כנסים אידיאולוגיים ובתחילת העשור מונה למנהל המכון.
"איין ראנד רלוונטית לכל תקופה, אבל במיוחד למה שקורה היום", קובע ברוק בשיחה שעוברת במהירות בין עברית לאנגלית. "הרבה ממה שקורה בשנתיים האחרונות היא מתארת בספר שלה, האירועים האלה כמעט לקוחים מתוך הספר. כל העניין של משבר כלכלי וממשלה שמאשימה בו את הקפיטליזם ואת אנשי העסקים; ההחלטה להטיל עוד מגבלות על השוק; וכמובן התגובה של חלק מאנשי העסקים שבוחרים לפרוש, לעבוד פחות או להתנתק מהחברה ומהעסקים.
"כמו בספר, מאשימים את האנשים האלה שהמשבר אירע באשמתם, כי הם מנסים לעשות כסף ולהרוויח מהמוצרים שהם עושים. ההאשמה המוסרית כאילו מדובר באנשים רעים שוחקת את אנשי העסקים והם מורדים בשיטה, כי המחיר שהם משלמים כדי להיות חלק ממנה גבוה מדי".
דווקא כלכלנים בכירים טוענים שהמשבר נגרם בשל חוסר פיקוח ממשלתי. אפילו הקפיטליסטים הבולטים ביותר מנעו פשיטות רגל המוניות ומנסים להכניס גבולות גזרה גם לשוק החופשי.
"הטיעון הזה מגוחך על פניו. אם אתה מסתכל על השווקים שבהם הכל קרה - שוק הדיור, שוק ההלוואות והמגזר הבנקאי - אלה שלושת השווקים הכי מפוקחים בארצות הברית. בשוק הדיור הממשלה קובעת איפה מותר לבנות ואיפה אסור, למשל בקליפורניה יש מחסור בדיור שנגרם כתוצאה מהתערבות של אנשי איכות הסביבה. הממשלה מעודדת לקנות דירה במקום לשלם שכירות - יש אפשרות לנכות את מחירי המשכנתה מהמסים שלך. למעשה, הממשלה מסבסדת את המשכנתה שלי, היא אומרת 'קח הלוואה ותקנה בית'. יש גם גופים ממשלתיים שנועדו להוריד את הריבית של המשכנתאות ולאפשר לאנשים שלא יכולים להרשות זאת לעצמם לקנות בית. אלה הגופים שגרמו לאותן פשיטות רגל אדירות".
וכך, כשרבים מדברים על כך שהזעזועים האחרונים הוכיחו שהקפיטליזם סיים את דרכו - דווקא אנשי מכון ראנד טוענים שהנפילות בשווקים טובות למשק. במאמר שפירסם באתר www.aynrand.org הסביר חבר המכון עמית גייט, כי דווקא הספקולנטים ידעו לצאת מהשוק הקורס בזמן ומי שנשאר מאחור והפסיד את כספו הם המהמרים הלא מקצועיים בשוק המניות. לכן, לדבריו, "האנשים האלה ראויים לכל עונש וגינוי, והגברת המעורבות הממשלתית מנוגדת לעיקרון הקפיטליסטי".
"הקפיטליזם, לפני היותו שיטה כלכלית, הנו שיטה פוליטית הנגזרת מעקרון זכויות האדם המזהה כי לכל אדם זכות לחייו ורכושו", מוסיף בועז ארד, עורך אתר האינטרנט הישראלי "אנכי" שמתרכז ברעיונותיה של ראנד. "על פי הקפיטליזם, אדם חופשי לסחור בתוצרי עבודתו ויצירתו כאשר תפקיד הממשלה מתרכז בהגנה על זכותם של האנשים לרכושם ולחייהם. הקפיטליזם דוגל בכך שאין לאיש זכות על חייו ועמלו של אדם אחר".
ארד חושש כי במקום להתקדם, האנושות מתעקשת להילחם ביסודות הקפיטליסטיים ולכן נעה אחורה. "העובדה שבניין אמפייר סטייט נבנה בשנות השלושים של המאה הקודמת ב-400 ימי עבודה ממחישה את העוצמה והפריצה של הכלכלה האמריקאית היותר חופשית דאז. היום, לאחר עשורים של התקדמות טכנולוגית, שמונה שנים אחרי פיגוע התאומים, מה שיש לארצות הברית להציג הוא בור עמוק. בור שמייצג יותר מכל כיצד נזנחו עקרונות הקפיטליזם".
לקראת סוף 2008 כתב פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, ב"ניו יורק טיימס": "אם תשאלו אותי מי אחראי למשבר הנוכחי ומי הכניס אותנו לכל הבלגן הזה, האשם המרכזי הוא ללא ספק אלן גרינספן".
גרינספן סופג בשנה האחרונה את עיקר האש על המדיניות הכלכלית שהוביל במהלך 19 שנות כהונתו כראש הבנק המרכזי של ארצות הברית (הפדרל ריזרב). מבקריו טוענים כי הוא הוריד יותר מדי את הריבית בארצות הברית ובכך עודד את התפתחות הבועות בענף הנדל"ן ובמגזר הפיננסי. זה גם האיש שהתנגד להטלת מגבלות על הבנקים המסחריים, ונלחם בכל כוחו בקונגרס האמריקאי נגד הטלת כל סוג של רגולציה על המשק.
אם לסכם בשתי מלים את הגישה הכלכלית של הפקיד הבכיר, שעיצב במידה רבה את פניה של הכלכלה האמריקאית בעשורים האחרונים, הרי שמדובר בחוסר התערבות. חוסר התערבות כמעט בכל מחיר. מי שהיה נשיא הבנק המרכזי של ארצות הברית תחת ארבעה נשיאים, מאמין שהמדינה חייבת לשבת על הגדר. השוק החופשי כבר יעשה את העבודה. נשמע מוכר?
כן, גם אלן גרינספן הוא אחד מחסידיה של איין ראנד. בשנות החמישים היה גרינספן חבר בחוג החברתי הקרוב ביותר לראנד, שכונה בהתרסה "הקולקטיב". ראנד אפילו העניקה לו את הכינוי "הקברן", בגלל התנהגותו המאופקת ונטייתו להתלבש בבגדים כהים.
לאחר פרסומו של "מרד הנפילים" שלח גרינספן מכתב למערכת "ניו יורק טיימס", שבו מחה על הביקורת הספרותית שפורסמה בעיתון ובה נטען כי הספר נכתב מתוך שנאה. "'מרד הנפילים' הוא חגיגה של חיים ואושר", כתב. "צדק הוא דבר קשוח. אנשים יצירתיים ומטרות ברורות ורציונליות משיגים שמחה ושלמות. הפרזיטים שבאופן קבוע נמנעים ממטרות או סיבות - נכחדים". לאחר מכן המשיך גרינספן לשתף פעולה עם מכון ראנד ואף כתב הקדמות לספריה. למרות שיחסיהם התקררו שנים אחדות לפני מותה, באוטוביוגרפיה שפירסם אשתקד כינה גרינספן את ראנד "כוח מייצב" בחייו.
גם היום ממשיך גרינספן להגן על האידיאולוגיה הזאת. "בנקאים מבינים את השוק בצורה טובה בהרבה מפקידי ממשל. רגולציה זה משהו שעושים כתוצאה ממשברים קודמים כדי למנוע משברים עתידיים. אבל ברוב המקרים המשקיעים כבר למדו את הלקח שלהם ולא יחזרו על טעויות העבר, לכן אין צורך בעוד חקיקה מיותרת", כתב גרינספן במאמר שפירסם ב"פייננשל טיימס". "יש לי פילוסופיה פוליטית שמנחה אותי. זה לא שיש לי אידיאולוגיה ואני פועל לפיה, אלא שאימצתי את האידיאולוגיה הזאת כי אני מאמין שזו השיטה הטובה ביותר בעולם".
אבל אפילו אנשי ראנד מתנערים מיו"ר פדרל ריזרב לשעבר. לדבריהם, גרינספן אינו קפיטליסט אמיתי כבר 25 שנים. "הוא היה במועצה של רונלד רייגן לתיקון מוסד הביטוח הלאומי. אם הוא היה תומך בראנד, הוא היה אומר שצריך לבטל את הביטוח הלאומי כי זה לא כלכלי", מוחה ברוק. "הוא החליט להעלות את המסים, וזה לא פתרון של מישהו שתומך בקפיטליזם. אם הוא איש ראנד אמיתי, הוא לא היה לוקח על עצמו את תפקיד ראש הבנק המרכזי. בשוק כלכלי אמיתי בכלל לא צריך בנק מרכזי. קראו לו המאסטרו, אבל בקפיטליזם אמיתי אין אדם אחד שקובע.
"אף פעם לא היה כאן קפיטליזם דורסני, היה קפיטליזם והרבה ממשלה", מוסיף ברוק. "מאחר שאנשים מגיעים למסקנה השגויה כאילו הקפיטליזם אשם בכל, תהיה עוד יותר התערבות ממשלתית. כתוצאה מכך יהיו פחות ופחות המצאות בעמק הסיליקון, פחות יוזמה פרטית ובעיקר תהיה נסיגה ברמת החיים. אם זה הכיוון, בסוף ארצות הברית תהיה כמו אירופה".
בראד המורד
פעיל איכות הסביבה האמריקאי ראלף ניידר מספק תשובה משלו לראנד. "רק הסופר-עשירים יכולים להציל אותנו" הוא סיפור בדיוני שמתבסס במידה רבה על "מרד הנפילים". על פני 733 עמודים מנסים 17 מיליונרים ומיליארדרים, בהנהגת וורן באפט, להציל את העולם. זו התשובה של אנשי השמאל לראנד - כן לאינדיבידואליזם, אבל אינדיבידואליזם שמתגייס למען הקולקטיב.
ניידר, שהתמודד ארבע פעמים לנשיאות ארצות הברית, טוען כי הקפיטליזם כאן כדי להישאר וצריך למצות את המרב ממנו. במקום שבו נכשלו הפוליטיקאים הוא מציע לפנות לעשירים. הם אלה שיצליחו להציל את הסביבה ולשפר את מצבם של העובדים באמריקה.
אבל נראה שתגובתו של השמאל האמריקאי הגיעה מאוחר מדי. לאור ההצלחה הספרותית המחודשת, עכשיו גם הוליווד מתעניינת שוב ביצירתה של ראנד. באולפנים הגדולים מאמינים שהיא אקטואלית גם באמריקה של 2009. לפי דיווחי עיתוני הבידור, זו גם צפויה להיות הצלחה כמעט בטוחה: הרי אנג'לינה ג'ולי כבר הסכימה לגלם את דמותה של בעלת חברת הרכבות דאגני טאגרט, הדמות הנשית הראשית בסיפור (פרסומים אחרים מזכירים דווקא את שרליז ת'רון כמיועדת לתפקיד), ולפחות על פי השמועות, בראד פיט מתעניין בתפקידו של המורד ג'ון גאלט.
הכתבה המלאה התפרסמה ב"מוסף הארץ"
איך קרה שספרה של איין ראנד, "מרד הנפילים", מאיים על אובמה ותוכנית השיקום הכלכלית שלו
ליאור קודנר
1.12.2009 / 19:09