"מכת מדינה - ילדים משתכרים בגנים ציבוריים", "עוקץ ההיי-טק הגדול" ו"תרבות היין הגיעה לשטחים" הן רק חלק מכותרות הפרומואים ששטפו את מסכי הטלוויזיה בישראל בחודשים האחרונים. כולן קשורות בתוכניות תחקיר, כולן מבטיחים חשיפות מסמרות שיער וכולן מופיעות על המסך כשהן צבועות באדום ובשחור. כמה מהן באמת מספקות את הסחורה? קשה לדעת. כך או כך, מה שידוע הוא שתוכניות התחקיר לא רק שלא נרמסו בשטף הריאליטי האחרון - אלא הן רק מתחזקות והולכות. הערוצים והזכייניות מנהלים מלחמת תחקירים עיקשת וממלאים את המסך בפרומואים מבטיחים. למעשה, מי שיבחן את לוח השידורים הנוכחי של הערוצים 2 ו-10 יקבל את הרושם שישראל היא מעצמת תחקירים. לא פחות מחמש תוכניות שבועיות מתיימרות להציע תחקירים לקהל - "עובדה" בקשת, "כלבוטק" ברשת, וכן שלוש תוכניות בערוץ 10: "המקור" בהגשת עפר שלח ורביב דרוקר, "אורלי וגיא בע"מ" בהגשת אורלי וילנאי וגיא מרוז ו"שומר מסך" בהגשת אמנון לוי. זאת, מבלי להזכיר כמובן את מהדורות החדשות השונות המשודרות מדי יום בשני הערוצים.
לכאורה, מדובר בחגיגה לדמוקרטיה ובבשורה לאזרח הקטן, שהרי עיתונאים מן השורה הראשונה חושפים עוולות צרכניות, פוליטיות ותאגידיות כמעט בכל יום. ואולם קיימות גם דעות אחרות הגורסות כי תוכניות התחקיר אמנם מתרבות, אך גם טומנות בחובן הבטחה לא ממומשת. חלק לא מבוטל מהכתבות שמשודרות תחת כנפיהן של אותן תוכניות הן בסך הכל עוד כתבות צבע, שנועדו, איך לא, להביא רייטינג. האם בעתיד המגמה הזו רק תתחזק ותלך? רבים מהמרואיינים מסכימים כי חל שינוי בתמהיל התוכניות, אך לא שוכחים לציין תחקירים שונים שנחרתו בתודעה ככאלה שחוללו שינוי.
אילנה דיין, שתוכניתה "עובדה" החלה באחרונה את עונתה ה-16 בזכיינית ערוץ 2 קשת, מציינת את התחקיר על חברת ישראייר מ-2005, ששודר לאחר מהמורות קשות ועיכובים. התחקיר חשף כשלים חמורים בחברת התעופה שבשליטתו של נוחי דנקנר, ובתחילה, ככל הנראה עקב בקשתו של דנקנר, עיכב מוזי ורטהיים, בעל השליטה בזכיינית קשת, את פרסומו. "אנו רוצים לזכות ברייטינג גבוה, לרתק צופים לתוכניות בידור, תרבות ודוקומנטריה, אבל בלי כותרות מרעישות ובלי סנסציה", כתב אז ורטהיים. בטור שפירסם ב"ידיעות אחרונות" באותו הזמן הוסיף: "הבעתי אי נחת ביחס למקומן של תוכניות כמו ?עובדה' בשידורי ערוץ 2 בכלל. לדעתי, שגינו. שגתה ההנהלה שהמליצה בזמנו על הכללת ?עובדה' בשידורי קשת, ושגינו אנו, חברי הדירקטוריון, כשאישרנו את ההחלטה".
לבסוף ניצחה תוכניתה של דיין במערכה. "תחקיר ישראייר היה בוודאות נקודת ציון עבורנו", אומרת דיין. "זה היה סוג של הישג חינוכי, במובן זה שכל הנוגעים בדבר הבינו כמה חשובה וקריטית החומה שבין בעלות לתוכן. לפני ישראייר ואחרי ישראייר לא היה סיפור כמו ישראייר. בשורה התחתונה, מעולם לא נמנענו מלשדר כתבה בגלל בעיות בעלות. אלה 'מחלות' שערוץ 2 הצליח לא להידבק בהן, בעוד בעיתונות הכתובה הן כמעט עניין שבשגרה, שממיט לפעמים גזר דין מוות על כתבות".
אך נפתלי גליקסברג, במאי ומפיק שיצר בין השאר את הסרטים "תיק לא סגור" על רצח רבין וכן את "אזעקת אמת" - שעסק בהתנהגות הרמטכ"ל דן חלוץ בזמן מלחמת לבנון השנייה, טוען כי במרבית הפעמים תוכניות התחקיר לא באמת מזיזות משהו סביבן. "יש פה מהלך מתוחכם של מיתוג מוצרים", הוא גורס. "מה שקרה בשלוש השנים האחרונות הוא שהגופים המשדרים זיהו את הכוח הכלכלי שטמון במיתוג התחקירי - אבי השיטה הוא כמובן רפי גינת, מגיש ועורך כלבוטק. זוהי תוכנית תחקירים שמניבה רייטינג כבר המון שנים, אבל בעצם לא שינתה דבר במדינה.
"הציבור אוהב לראות איך תופסים את הגנב מהשכונה. הגנב הזה לא מאיים על קיום החברה, או על יסודות הדמוקרטיה, או על יחסי ההון-שלטון. מה שכן מאיים על הדמוקרטיה והחברה הוא הריקבון במערכות הגדולות, כולל מערכת המשפט, ובזה תוכניות התחקירים לא יכולות לטפל. אין כל מנגנוני בקרה ותחקירי עומק בעניינים האלה".
יכול להיות שזה לא התפקיד של תוכניות התחקיר, או שהמדיום הזה מוגבל?
"אני לא עוסק בשאלה מהו תפקידה של הטלוויזיה המסחרית, וייתכן שבתחום התחקירי כוחה של העיתונות הכתובה גדול מזה של הטלוויזיה. אני רק רוצה לקרוא לילד בשמו. אל תספרו לי שיש לנו מיליון תוכניות תחקירים, כי אין לנו. תחקיר הוא סוג של מיתוג שאתה צריך שיופיע על המסך. מבחינת רייטינג זה מספק את הסחורה. ראיון אחד, מצלמה נסתרת אחת והנה אתה עושה פרומו מטורף והרייטינג עולה. אפילו ?המקור', שיושבים בה אנשים נפלאים, היא תוכנית טאלנטים שמתבססת על האינטליגנציה, הכישורים והקשרים שיש לרביב דרוקר, לעופר שלח ולמיקי רוזנטל - שהוא בחור נהדר שגם מביא רייטינג. אבל זו לא תוכנית עם 40 תחקירנים שעובדים כל יום. ?עובדה' היא תוכנית נפלאה, ולעתים עדיין רואים בה תחקירים מקיפים. עם זאת, הם כבר לא הליבה של התוכנית. היא משיגה ראיונות בלעדיים מצוינים, איתי אנגל עושה כתבות מצוינות וחשובות, אבל הן לא מערערות איש, הן לא מרימות את הבלטות כדי לבדוק את הריקבון שמתחת לכביש".
העיתונאי ומנחה כלבוטק רפי גינת מתנגד נחרצות לניתוח זה של המצב. לדבריו, "המנדט שלנו הוא ליצור תוכנית תחקירים בענייני חברה, צרכנות ואיכות חיים. אנחנו לא תוכנית פוליטית. עם זאת, כחלק מהתכנים שלנו, כיסחנו משרדי ממשלה הלוך ושוב במשך כל השנים. יש יותר מ-30 חוקים שהתקבלו בכנסת בגלל תחקירים של כלבוטק". גינת גם דוחה את טענות על כך שמדובר בתוכנית שמתמקדת בגורמים חלשים יחסית. "כבר די נמאס לי מהטענות שאנחנו מתעסקים עם הנוכלים הקטנים, שהרי זאת המטרה שלנו. לא מזמן עשינו כתבה שעוררה הרבה רעש על הגניבות של חברות הדלק, שהראתה כי המשאבות מתחילות לפעול ולגבות כסף עוד בטרם יוצא דלק מהפייה. פז, סונול, דלק, דור אלון - אלה לא נוכלים קטנים ומלחכי פנכה. חברות הסלולר הן לא גופים רציניים? ערכנו תחקירים על חברות מזון גדולות, אלה לא גופים רציניים? נכון שיש אייטמים על קומבינות ועל עוקצים של נוכלים. אנחנו נמשיך עם זה כי האזרח הקטן נפגע מהם, ולדעתי בגלל הסיקור הזה אוהדים את התוכנית".
מה מביא הכי הרבה רייטינג?
"כבר 30 שנה שהקהל אוהב אותנו, ולא נהפכנו למותג סתם. קמו לכלבוטק כל מיני חיקויים שלא מדגדגים את שיטת העבודה ואת הרייטינג שלנו, כי שם ממחזרים חומרים, ואני לא רוצה להזכיר שמות".
העיתונאי מיקי רוזנטל, שהגה ויצר את הסרט "שיטת השקשוקה", המתמקד בקשרים שבין משפחת עופר למדינה, ועובד כיום בתוכנית "המקור", מסכים כי מורגשת ירידה בקרנן של תוכניות התחקיר. "במשך השנים חלה זילות של המלה ?תחקיר'", הוא אומר. "פעם תחקיר היה משהו שעבדו עליו באופן ממושך, שהיה מבוסס על מקורות רבים, שעסק בסוגיה ציבורית חשובה ושפרש תמונה נרחבת שלה. כיום, עיתונאים חוקרים הם עולם הולך ונעלם. התקשורת מקבלת כל כך הרבה מידע בחינם מיחצ"נים, שהיא מעדיפה לא לעשות מאמץ כדי לקבל מידע, כי זה עולה המון.
"עיתונאי חוקר עובד כמה חודשים על כל תחקיר. לפעמים יוצא מזה סיפור ולפעמים לא, בעוד רני רהב מעביר קומוניקט - ויאללה יש ידיעה וזה בחינם. אנחנו כחברה משלמים על זה מחיר, כי סדר היום התקשורתי נקבע פחות ופחות על ידי שאלות שעולות במערכות התקשורת ויותר ממידע שמגיע מרני רהב ומחבריו. יש אולי שניים-שלושה כלי תקשורת שאפשר לעשות בהם תחקירים כלליים. ברובם אי אפשר".
למה?
"כי רוב הבעלים של כלי התקשורת הם אותם תאגידים כלכליים. הגופים הכי גדולים במשק הם גם הבעלים של ערוץ 2. עדיף שלא יהיו תחקירים גדולים, לא רק על הבעלים אלא בכלל, למה זה טוב? אז יש תחקירים על הצבא ועל המשטרה ועל משרד הדתות, אבל לא על פועלו של נוחי דנקנר".
רפי גינת מתגאה בתחקיר שעשה העונה על חברות הדלק הגדולות.
"השאלה היא אם הוא בא בטענות לבעלי החברות. כשמדובר בחברות, פתאום אין להן ראש וזאת בדיוק הבעיה. יצחק תשובה הוא בחור חביב ובמקרה הוא היה הבעלים של hot עד לאחרונה, ועכשיו קנה חלק מערוץ 2. איך אפשר לבוא לחברה בטענות? החברה בעצמה זה דבר אמורפי, פעם יש מנכ"ל כזה ופעם אחר. הבעלים הוא האחראי ואליו רפי גינת לא יבוא בטענות".
אז מה הפתרון?
"מלבד כלי התקשורת הפרטיים - שראוי שיהיו - צריכים להתקיים גם כלי תקשורת ציבוריים חזקים ומשמעותיים, שאינם מונעים מאינטרסים כלכליים. צריך גם לעודד חינוך לצריכת תקשורת. אנחנו יודעים לקנות לחם או לקנות מכונית, אבל לא יודעים לקנות תקשורת. כך אנשים יידעו לזהות מתי מוכרים להם מוצרים קלוקלים.
"מעבר לכך, לא צריך לדאוג לחופש העיתונות אלא לחופש העיתונאי. לעיתונאי חוקר יש קושי במציאת עבודה ובעיקר קשה לו לפעול מתוך יושרה פנימית במערכת הלחצים שהוא מצוי בה. אנשים לא פונים לאפיק של עיתונות חוקרת. בעיתונות חוקרת צריך להיכנס לעימותים, מאיימים עליך, גוררים אותך לבתי משפט. אנשים אומרים ?למה אני צריך את זה, אני אלך לראיין את נינט'. חברה יכולה לחיות גם בלי עיתון בכלל. השאלה היא אם אנחנו רוצים את זה".
משוואה עסקית ברורה
אף שקשה לאתר תחקירי ענק בעלי תהודה והשפעה מרחיקות לכת מהתקופה האחרונה, העובדים במערכות של תוכניות התחקיר מתעקשים כי הם עוסקים בחומרים בעלי חשיבות. עיתונאי ערוץ 10 ו"המקור", רביב דרוקר, מודה שלא פורסם באחרונה תחקיר שיפיל ממשלה: "זה נכון, אבל רלוונטי לא רק לטלוויזיה, אלא גם לעיתונות. קשה להתבלט עם כל התכנים שיש כיום. ל'עובדה' היה את הסיפור על חיסון האנתרקס שנוסה על חיילי צה"ל ואת סיפור האחים פריניאן וועדת זיילר (סיפור שחשף שחיתות קשה במשטרה בעקבות פרשות שבהן היו מעורבים אנשי הפשע המאורגן האחים פריניאן, אב"ז), סיפורים שהם מתגאים בהם ובצדק, אבל זה מה שזוכרים בשלוש-ארבע שנים. פירסמתי את הנסיעה של ביבי ללונדון וזה היה סקופ שהחזיק איקס זמן. עשינו תחקיר על מיקי צולר, לשעבר יו"ר דירקטוריון קופת חולים לאומית, והראינו למה צריך לפתוח בחקירה פלילית נגדו. אלה לא כותרות ענקיות שיחזיקו שנתיים אבל זה בדיוק תחקיר. לא כל דבר הוא חשבון הדולרים של לאה רבין. סיפור ענק בסדר גודל כזה מתפרסם אחת לעשור. מה זה תחקיר שמפיל ממשלות? זה לא שיש לנו ארבעה כאלה שמונחים לפתחנו, שצריך רק לבחור מי מהם לפרסם".
מה אתה חושב על הטענה שלפיה התוכנית שלכם היא עיתונות של טאלנטים?
"אין לי עניין להתווכח על טרמינולוגיה. כדי לשנות ולהשפיע צריך שאנשים יגידו את דעתם, ולא שנשב על הספסל והדברים יועברו באופן מניפולטיבי. זה גם הבידול המרכזי שלנו מהרבה תוכניות אחרות".
העלות הכלכלית הכרוכה ביצירת תחקיר היא סוגיה שהעלו כמעט כל המרואיינים. "תחקיר לא בהכרח נותן לערוץ מסחרי את התוצר הכמעט בלעדי ששואפים אליו כיום - מקסימום צופים", אומרת העיתונאית גל גבאי, מנחת "עושים סדר" בטלוויזיה החינוכית. "יש כאן משוואה עסקית ברורה - נשקיע מינימום, נפיק מקסימום. מישהו אמר פעם שכיום מוכרים קהל למפרסמים ולא מידע לקהל, וזה נכון". גבאי, שבעבר יצרה בין השאר סדרת כתבות על סחר בנשים בישראל שהביאו לשינוי חקיקה וכן את הסרט התיעודי "שוליים", אומרת עוד כי "לא חסר על מה לעבוד, אם יהיו אמצעים וזמן, יהיו פה יותר תחקירים. יש נושאי דגל, אבל לטעמי לא מספיק. סיפור אישי מספק את הסחורה ומעורר את הדרמה. לפצח את המבנים, להבין שיש קונטקסט ושהדברים אינם מקריים, לחבר את המקרה הפרטי למבנה הפוליטי והעסקי - זו כבר עבודה קשה הדורשת זמן וכסף. כיום עיתונאים עובדים מבוקר עד ליל, חרדים למקום עבודתם, וגבולות המקצוע מיטשטשים והולכים".
פרופ' דן כספי, שמשמש ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון, מסביר כי "המלה תחקיר נהפכה לפופולארית ולאופנתית, אבל לא כל אייטם ראוי לה. כשמסתכלים על תוכניות התחקירים בערוצים המסחריים יש דבר אחד שמשותף כמעט לכולן - הן עוסקות באנשים הקטנים. אני לא יודע ולא זוכר מתי התוכניות האלה באמת נגעו בתאגידים כלכליים כלשהם. בנוסף, כל התחקירים הללו אוהבים לעסוק בעוולות הביורוקרטיה ולרוב בביורוקרטיה הציבורית. הם עוסקים במגזר הציבורי ופחות בעוולות המגזר העסקי. הם לא עוסקים, או לפחות נגיד בזהירות נמנעים מלעסוק, במפרסמים הפוטנציאלים. המאפיין השלישי הוא בידוריזציה של התחקיר, כמו ב'אורלי וגיא בע"מ' כלומר - הופכים את התחקיר לבידור ובסופו של דבר יש מחיאות כפיים".
אבל וילנאי ומרוז ערכו תחקירים משמעותיים, כמו על כספי השילומים שמגיעים לניצולי השואה.
"כמה פעמים אפשר להניף את הדגל הזה? בסדר, היה תחקיר כזה, אבל זה לא היה כחלק מהתוכנית השבועית שלהם. ובכלל, בתוכנית הזו הם חוזרים וממחזרים חומרים ידועים וקיימים, כמו פגעי הפלקל". כספי יוצא גם נגד השימוש במצלמה נסתרת, "שאינה מתאימה לחשיפה בטלוויזיה".
למה זה לא לגיטימי? הרי אם תבוא עם מצלמה, תקבל תשובה שמיועדת למצלמה ולא תשובה אמיתית.
"אני לא יודע אם שימוש במצלמה נסתרת הוא אתי עד הסוף מבחינה עיתונאית. כשאני בא לפקיד עירייה עם מצלמה נסתרת אני לא יכול להיות בטוח שהוא היה מתנהג אחרת אם היה יודע שהוא מוקלט. תחקירים כאלה לעתים אינם מגובים לגמרי בעובדות. זאת פרקטיקה שמקובלת יותר בתוכניות של רפי גינת ושל אמנון לוי".
כספי מוסיף: "המאפיין האחרון שיכול לעורר בעיה הוא הסגנון הדוקו-אקטיבי. בסגנון הזה החוקר לא רק פעיל בתחקיר, אלא מציג את עצמו כנועז, ואפילו כמעצבן. זה מאפיין את גיא מרוז ובמידה רבה גם את מיקי רוזנטל - החוקר מעמיד את עצמו במרכז התחקיר. הוא בעצם רובין הוד שהולך לסדר את הפקיד או לטפל בעירייה, הוא דוחף את עצמו, כמו במקרה של מיקי רוזנטל, כדי לקבל את התגובה של משפחת עופר.
"הסגנון הזה יכול לגלוש שוב לבידור. הצופים מחפשים את השיא, הם מחכים לרגע שבו החוקר מצליח סוף-סוף להתעמת עם הנוכל, ולהראות איך הוא נופל ברשתו. לא אכפת לי שמיקי רוזנטל דוחף את המיקרופון ועולה מדרגות בעירייה, אבל הוא לא צריך להכניס את זה לכתבה. הוא יכול לעשות את הכתבה גם בלי להעמיד את עצמו מול הנחקר, כי בדוקו-אקטיביזם יש הקצנה של הטוב ושל הרע".
אז מהו תחקיר ראוי בעיניך?
"קל הרבה יותר להיות חזק על חלשים מאשר חזק על חזקים. לעשות תחקיר על תאגיד ולא על איש שמתחזה לרופא מנתח שגם מטריד מינית - זה קשה הרבה יותר, מסוכן הרבה יותר וגם כרוך בהרבה יותר משאבים. לדוגמה, ?שיטת השקשוקה' הוא באמת תחקיר יוצא דופן. מדוע הוא תפס? כי הוא לא התעסק בקטנות, הוא לא היה חזק על חלשים. אבל דווקא 'שיטת השקשוקה' מראה שלא כדאי לעשות תחקירים על תאגידים פרטיים ועל בעלי הון, משום שזה כרוך בתוצאות לא נעימות ולא תמיד גופי השידור מוכנים לשאת בתוצאות האלה".
מה עם הערוץ הראשון? לכאורה מדובר במקום הטבעי לתחקירים.
"הערוץ הציבורי נמצא במשבר עמוק, ולמי שמתעסק עם המחלה שלו, אין זמן וכוח למחלות של הסביבה. דווקא השידור של ?שיטת השקשוקה' בערוץ הוכיח את היתרון שלו על פני האחרים, והראה איזה רייטינג הוא יכול לקבל אם יעסוק בכאלה נושאים".
"לא מבינים מה זה תחקיר"
"לא כל מה שמוצג כתחקיר בטלוויזיה הוא תחקיר", אומרת העיתונאית אורלי וילנאי, המנחה את "אורלי וגיא בע"מ" יחד עם גיא מרוז. "אנחנו מנסים להדגיש את זה גם בתוכנית שלנו, שיש בה גם עניינים קלילים יותר. מדובר בתוכנית חברתית. היא לא תוכנית תחקירים ולא תוכנית בידור - היא הכל ביחד, מעין ניסיון להמציא משהו חדש שלשמחתי מוכיח את עצמו, גם כשאנחנו משודרים מול ?האח הגדול'. אני קודם כל מברכת על כל יום שבו מאפשרים לי לשדר תוכנית תחקירים מכל סוג שהוא בעידן הטלוויזיוני הנוכחי, שבו סף הריגוש נעשה כל כך גבוה עד שאתה חייב להמציא את עצמך מחדש כל הזמן. התוכנית שלנו נמכרת לציבור תחת המושג אקטיביזם בידורי. בפועל אנחנו עדיין מצליחים לשמר במה שבה המסרים - גם החברתיים וגם התחקיריים - עוברים".
מה בנוגע לטענה שלפיה אתם יוצרים דרמה ומחכים למחיאות כפיים בסיום?
"זה המחיר שצריך לשלם כדי להתאים את עצמך לאקלים הטלוויזיוני הנוכחי ואני מבינה את זה. אי אפשר לשרוד כיום עם כתבות תחקיר שנעשו לפני חמש שנים".
מהניסיון שלך, אילו אייטמים מקבלים הכי הרבה רייטינג? מה הציבור אוהב?
"ענייני בריאות, מפגעים שמפריעים לחייהם. ראינו את זה בתחקיר שעשינו למען רפואת שיניים ציבורית לילדים. לשמחתי דווקא השאלות האלה זוכות לרייטינג הגבוה ביותר, וזה מוכיח שהמסר והתוכן הם שחשובים, לא רק העטיפה".
אמנון לוי, שמגיש את התוכנית "שומר מסך" בערוץ 10, מדגיש כי דווקא בתנאים הקיימים הוא מסוגל לקיים תוכנית תחקירים טובה. "מעולם לא הופעל עלי לחץ לרדת מתחקיר בגלל סיבה כלכלית. עשיתי תחקיר על אסם שמפרסמת במיליוני שקלים בערוץ 10, ואני יודע שהמנהלים שלי רעדו מחשש שמא זה יטרפד את ההשקעה בפרסום, אבל לא אמרו לי מלה אחת. זה היה יפה מאוד, במיוחד בהתחשב בכך שאסם היא מהמפרסמים הגדולים ביותר אצלנו ושכידוע ערוץ 10 זקוק לכל שקל. עשיתי תחקירים על חברות ענק כמו hot, בזק ונטוויז'ן שיש לה בעלות בנענע10, ואף מלה לא נאמרה".
לוי נזעק כשמזכירים לו תחקירים שעוסקים ברבנים מטרידים ודומיהם. "מעולם לא היה רב ממשש ב'שומר מסך'. אני שולח תחקירנים עם מצלמות נסתרות, אבל מעולם לא שלחתי תחקירנית כדי שיטרידו אותה מינית כהוכחה. עסקנו בהטרדות, אבל זה היה לפני שנים והגבול היה מילולי. מכל חמש תוכניות התחקירים שיש על המסך, אחת בלבד, כלבוטק, עסקה ברב הממשש, אז כל התוכניות צריכות להיות קשורות לזה?
"פתחנו את העונה בתחקיר על התאבדויות בצה"ל. בכל שבועיים מתאבד חייל. יותר חיילים מתים מהתאבדויות מאשר מכל דבר אחר. זה חשוב או לא? אנחנו מוצפים בפניות של אזרחים נואשים שאומרים ?תעשו משהו, תחשפו את הסיפור שלי, כי אף אחד לא מתעניין בי'. קשה להישאר אדיש מולם".
אולי הבחירה בהם היא הבחירה הקלה?
"זאת טעות מוחלטת. הכי קל לעסוק בפוליטיקה. 13 שנה סיקרתי את הכנסת וכולם שם רוצים לדבר, ואף אחד לא יתבע אותך לעולם. אנחנו צריכים לעבוד מול המשטרה, שהרבה פעמים לא משתפת פעולה, ומול עבריינים שכמובן לא משתפים פעולה. סיפור על תהליך גדול יכול להיות מגולם בסיפור על נוכל קטן ויכול להיות מגולם בסיפור על תאגיד. השבוע אני מביא סיפור על תמיר גל, זמר שהוא חצי דרוזי וחצי יהודי - מעיין חודדה פירסמה אותו ברגע ב'האח הגדול'. זה אדם ששנים חיכה לזוהר, אחותו נעלמה ונרצחה ומשפחתו חיה בשולי ההוויה הישראלית. אפשר להגיד ?למה אמנון לוי מתעסק עם זה? זאת תוכנית תחקירים?', ואפשר לנסות ולראות שיש פה סיפור חברתי. ?60 דקות' האמריקאית היא תוכנית מכובדת מספיק? היא מציגה תחקירים כאלה בגאווה. יש פה אי הבנה מוחלטת של מה זה תחקיר".
אילנה דיין מדגישה שכשהיא בוחרת תחקיר להתמקד בו, היא מנסה למצוא בתוכו תמהיל די אחיד: "הניסיון שלנו - ואני חייבת לומר בגילוי לב שלפעמים אנחנו מצליחים בכך יותר ולפעמים פחות - הוא לאתר את הסיפור שיש בו גם את הממד החשוב וגם את הממד החדש. אנחנו רוצים לספר לצופה דבר שלא ידע קודם. לפעמים מדובר בסקופ ולפעמים לא".
מהם הקריטריונים שלך לבחירת תחקיר?
"יש שני קריטריונים: הראשון הוא בחירת עניין בעל חשיבות ציבורית, והשני הוא שתהיה לנו היכולת לחדש. בדרך כלל, אם שני אלה מתקיימים יהיה לנו סיפור מעניין שישלים את המשולש הקדוש - חדש, חשוב ומעניין. לפעמים הסיפור מתחיל מטיפ. זה סוג המקרים שבדרך כלל יובילו לסקופ. כך היה בסיפור על חיסוני האנתרקס שנוסו על חיילי צה"ל, וכך גם בפרשת ישראייר ובחשיפות שחיתות, כמו התחקירים שעסקו בחברת חשמל או בבכירים בשלטון המקומי. לעומת זאת, יש גם כתבות שמתחילות משולחנו של העורך. במקרים האלה אנחנו מנסים לזהות עניין שראוי לצלול לתוכו, לתחקר אותו ולפרק אותו לגורמים. נביא כתבה כזאת למסך רק אם נדע שהצלחנו לחדש במשהו. הדוגמה המובהקת בעיני למקרה כזה היא התחקיר על 60 השעות האחרונות במלחמת לבנון השנייה.
"לגבי תוכניות תחקיר אחרות - אני חושבת שיש מקום לתוכניות תחקירים שעוסקות בצרכנות, וכמובן שכלבוטק היא דוגמה מובהקת וותיקה. דבר אחרון, חייבים להבין שתחקיר, גם עיתונאי ובטח טלוויזיוני - הוא מטלה עצומה. זה קשה נורא. אבל הקושי להביא מרואיינים רלוונטים מול מצלמה הוא רק אחד משורה ארוכה של קשיים. לא בכדי נהפך המרואיין עם הפיקסלים על הפנים לפרודיה. האנשים שיודעים את האמת מוכנים להיחשף רק לעתים נדירות. וזאת הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה היא שיש סיפורים שהם קשים לפיצוח, שקשה לתרגם אותם לטלוויזיה. זאת גם הסיבה לכך ש'נמזוג' לעתים חומרים רכים יותר לתמהיל התוכנית, כמו כתבות מגזין וכתבות צבע. זה בסדר גמור בעיני כל עוד זה לא גולש למחוזות לא חשובים, ובעיקר כל עוד זה נעשה בדרך ראויה.
"הכתבה ששידרנו על משחק הכדורגל בין מצרים לאלג'יר היא לא כתבת תחקיר. אז מה. היא הביאה את היצרים של הכדורגל, תוך הצגת הסיפור הפנים-ערבי של המלחמה שהתחוללה בין מצרים לאלג'יר. למה זה לא במנדט שלנו? אני לא רואה כל סיבה לכך. מצד שני, ברור שהליבה של המנדט שלנו היא הבאת סיפורים חשובים שיהדהדו לאורך זמן. זה המאמץ הגדול. זה לא אומר שהמאמץ הזה תמיד יסתיים בהצלחה מסחררת. אבל לשם צריך לשאוף".
תגובות
זכיינית ערוץ 2 קשת מסרה לגבי התייחסותו של נפתלי גליקסברג לתוכנית "עובדה": "דבריו של נפתלי גליקסברג אינם ראויים לתגובה. זאת לאחר מאות תחקירים שהציגה 'עובדה' ב-16 עונות שידורה".
בעקבות דבריו של מיקי רוזנטל בעניין כלבוטק, מסר רפי גינת: "תחקיר כלבוטק על המונים המזייפים הציג משאבות של כל חברות הדלק הגדולות - פז, דלק, סונול ודור אלון. כמתחייב, פנינו אל כל החברות ושידרנו את תגובותיהן. זו הדרך הנכונה וההוגנת. הטיעון של רוזנטל הוא דמגוגיה פופוליסטית שלא עומדת בקריטריונים של הגינות ושל מקצוענות".
חשיפת שחיתויות מרעישה? התנגחות בטייקונים? לא בטלוויזיה שלכם
מאת אופיר בר-זהר
10.12.2009 / 12:16