>> צל אדיר איים לפני 20 שנה על הקיבוצים בישראל. הצל, שהיה מורכב מחובות בהיקף של 27 מיליארד שקל, כמעט גרם לקריסת עשרות קיבוצים וסתימת הגולל על הרעיון האידיאולוגי שהם בישרו.
השבוע לפני 20 שנה נחלצו הממשלה והבנקים להציל את הקיבוצים ולחלץ אותם מהחובות שנצברו בגלל התנהלות כלכלית כושלת. "היתה חרדה אמיתית שללא הסדר בעשרות קיבוצים לא יהיה לחברים ולילדים מה לאכול, פשוטו כמשמעו", אומר הכלכלן ומנכ"ל קרן טנא להשקעות בתעשייה הקיבוצית, ד"ר אריאל הלפרין, מי שעמד שבע שנים בראש המטה להסדר חובות הקיבוצים. "טיפלנו בעשרות קיבוצים שהיו במצב של חדלות פירעון, שעמדו בפני קריסה מוחלטת והיו על סף ניתוק החשמל והמים. צריך היה לעשות משהו ומיד, והסדר נושים היה הפתרון הריאלי היחיד. אף אחד לא מאושר מההסדר הזה, והקיבוצים פחות מכולם. אבל אף אחד גם לא יכול היה להציע פתרון אחר".
"הסדר חובות הקיבוצים" היה הסדר הנושים הגדול ביותר בתולדות המדינה: 18.4 מיליארד שקל נמחקו על ידי הבנקים והמדינה, כ-70 מיליון שקל מחיקות בממוצע לקיבוץ, וכ-8.6 מיליארד שקל נפרסו להחזר עד סוף 2013 - כך עולה מנתוני המטה להסדר חובות הקיבוצים, המשוערכים לינואר 2009.
גם הקיבוצים העמידו מקורות להסדר. המקור הגדול יותר, ששוויו יתברר רק בעתיד, הם 19,100 דונם של קרקע חקלאית בעלת פוטנציאל נדל"ני ש"נמסרו" או "הוחזרו" (תלוי את מי שואלים) על ידי הקיבוצים למדינה, ורבע ממניות הקיבוצים בתנובה - ששוויין במכירת השליטה בחברה לקבוצת איפקס-שמיר הסתכם בכ-400 מיליון שקל.
בנוסף, העמידו הקיבוצים ותאגידיהם להסדר כ-200 מיליון שקל ממכירת נכסים, בעיקר נדל"ן. ההסדר היה מקור לסערות ציבוריות ופוליטיות, הממשיכות להשתולל עד היום. פוליטיקאים, בעיקר מהימין ומהגוש החרדי, הטיפו מעל כל במה נגד "הענקת פרס לקיבוצים שנכשלו פעם אחר פעם בניהול עסקיהם". ואולם המחאה הגיעה גם מהאזרח הפשוט, הנאנק תחת עול המשכנתאות והחובות, שדרש לדעת מדוע רק לקיבוצים ולמושבים (להם היה הסדר אחר) מגיעות מחיקות, פריסות והקלות.
קיבוץ "טוב" הוא קיבוץ שוויוני
הפרדוקס הוא שדווקא בשנים הראשונות לשלטון הליכוד, שסגר לקיבוצים את ברזי האשראי המסובסד שממנו נהנו מאז הקמת המדינה ולפני כן מהיותם "הבן יקיר לי" של שלטון מפא"י, מצבם הפיננסי מעולם לא היה טוב יותר.
התודה והברכה על כך מגיעות לאינפלציה, שהחלה להשתולל במדינה במחצית השנייה של שנות ה-70 ושחקה כמעט עד תום את חובות הקיבוצים, שלא היו צמודים למדד. ב-1980 היה החוב המצרפי של הקיבוצים למערכת הבנקאית קרוב לאפס. עד היום מתקשים בקיבוצים להסביר איך קרה ששמונה שנים בלבד לאחר מכן תפח החוב הממוצע לקיבוץ ל-122.5 מיליון שקל, והחוב המצרפי של קיבוצי התנועה הקיבוצית על שני חלקיה (אז היו הקיבוצים תחת שתי תנועות - התק"ם והקיבוץ הארצי) ותאגידיהם הכלכליים הגיע ל-31.1 מיליארד שקל (משוערך לינואר 2009) - כך עולה מנתוניו של הכלכלן ד"ר רן חכים.
הקיבוצים מעולם לא התיימרו להיות "עסק", וקיבוץ "טוב" היה כזה שהקים וקיים קהילה שוויונית-שיתופית שהתפרנסה מעבודה עצמית וחבריה התנדבו למשימות לאומיות, ביטחוניות וסוציאליות. למרות זאת, חובות העתק שצמחו החלו לאיים על עצם קיומם של הקיבוצים, ופעמוני אזהרה החלו לצלצל במרכזי התנועה הקיבוצית בתל אביב.
בתחילה עוד ניסו הקיבוצים לטפל במשבר בכוחות עצמם. התק"ם פנה לממשלה בבקשה לסייע ל-55 מקיבוציו שמצבם היה קשה במיוחד, ולהמיר להם חוב יקר בחוב זול (בריבית נמוכה בפריסה לזמן ארוך). משנתקל בסירוב, בחר לפרוס את החוב באמצעות הנפקת אג"ח. הקיבוץ הארצי הלך באותה דרך והנפיק לציבור אג"ח משלו.
משום מה סברו בתנועות הקיבוציות שכמה מאות מיליוני שקלים שיגויסו מהציבור יפתרו את הבעיה, מפני שעדיין לא ידעו ולא הכירו את עומק הבור הפיננסי שאליו נפלו. אג"ח צריך לפרוע וריבית על אג"ח צריך לשלם במועדים הקבועים בתשקיף ועל המנפיקים חלה החובה להעמיד מקורות לכך. אלא שלתנועות הקיבוציות, שהנפיקו את האג"ח באמצעות חברות הנפקה ייעודיות שהקימו לשם כך, לא היה את המקורות לפרוע את החובות.
בקיבוץ הארצי עוד ניסו להתמודד עם ההחזר לרוכשי האג"ח באמצעות חיוב הקיבוצים המבוססים יותר להלוות כספים לתנועה. כמה קיבוצים "חזקים", בהם ניר יצחק, משמר העמק, גן שמואל והזורע, חויבו ב"הטלות" - כך כונו ההלוואות האלה - שהסתכמו בכמה עשרות מיליוני שקלים. קיבוצים אלה קיבלו מהתנועה התחייבות כי ההלוואות ייפרעו וכספם יוחזר להם לאחר שהמשבר יחלוף, ואולם עד היום הם ממתינים לכך.
במהרה התברר כי ב"הטלות" לא די כדי לשלם את ההתחייבויות למחזיקי האג"ח, וכך נגררו לתוך הכאוס הפיננסי גופים נוספים מחוץ למערכת הקיבוצית והמשבר החמיר והלך.
בספטמבר 1988, כשהבינו הקיבוצים ותאגידיהם את מצבם הקשה, פנו שתי התנועות הקיבוציות לאוצר לסיוע דחוף לפני התמוטטות, והחל מו"מ ארוך מתיש עם הממשלה והבנקים (הפועלים, לאומי, דיסקונט, מזרחי, הבנק לחקלאות והבנק לפיתוח התעשייה) שהסתיים בדצמבר 1989 - אז נחתם "הסדר חובות הקיבוצים" הראשון.
"הקיבוצים לא ידעו את מצבם"
הכלכלן גיורא ינאי מקיבוץ עין השופט, כיום מנכ"ל חברת ינאי משאבי מידע העוסקת בייעוץ כלכלי בתחומי מימון, אסטרטגיה ופיננסים, ריכז אז עם אייבי רון מקיבוץ חצרים את צוות המו"מ של הקיבוצים מול הממשלה והבנקים. לדבריו, היו כמה סיבות מרכזיות לנפילת הקיבוצים: "ראשית, האינפלציה במשק ב-1981-1985 - שהגיעה למאות אחוזים בשנה עד יישום מדיניות הייצוב של פרס-מודעי - הכפילה, שילשה וריבעה את ההלוואות הצמודות שלקחו הקיבוצים בלא לעשות חשבון. שנית, ההפסדים הכבדים שצברה התעשייה הקיבוצית באותן שנים ובשנים הבאות וההשקעות הכבדות שהשקיעו הקיבוצים בהקמת התעשייה, שמומנו בחוב צמוד, שקיבלו ללא כל בקרה מהמערכת הבנקאית.
"בנוסף, הקיבוצים, ברובם הגדול, כלל לא ידעו את מצבם. הנהלת החשבונות של הקיבוץ העבירה להם מאזנים בפיגור של שנתיים, הם לא הפעילו מערכות מידע תומכות לניתוח מצבים פיננסיים בזמן אמת ולא היה להם כל ידע והבנה בנושאי מימון ובשיתופי פעולה ושותפויות עם גורמים פיננסיים חיצוניים. במלים אחרות, המערכות הכלכליות בקיבוצים לא פעלו באותן שנים כמתחייב מקריטריונים בסיסיים של איתנות פיננסית וגידור סיכונים. כשמנהל מפעל בקיבוץ נשען על אספקת חומרי גלם שנרכשו באשראי ל-36 חודשים, הוא רואה לפניו תזרים מצוין ויש לו המון כסף בקופה. אלא שהוא לא יודע, ואין לו אפשרות לדעת, שהוא יושב על פצצת זמן. עד שמגיע הרגע שצריך לשלם והכל מתפוצץ".
קושי נוסף בהערכת היקף הבעיה נבע מהמבנה המרוכב והמסועף של אשכולות התאגידים הפיננסיים שהקימו הקיבוצים בישראל ובחו"ל. כל אחד מהתאגידים הללו ערב למשנהו, והקיבוצים היו ערבים לכולם וזה לזה. במערכת כזו בלתי אפשרי לזהות גירעון והוא נחשף רק כשעורכים מאזן מאוחד לכל התאגידים. משנחשף היקף הגירעון במאזני הקיבוצים ותאגידיהם התברר כי לא לקיבוצים, לא לבנקים ולא לממשלה היה שמץ של מושג על עומק ההסתבכות.
"גם היערכות התנועות הקיבוציות לניהול המו"מ עם הממשלה והבנקים היתה חובבנית", אומר ינאי. "איני זוכר ולו פעם אחת דיון אסטרטגי מעמיק, בחינה וניתוח של חלופות ותרחישים וניסיון לחיזוי התנהגות הממשלה והבנקים. לא ליוו אותנו יועצים בעלי ידע והיכרות עם המערכת הממשלתית והבנקאית. התוצאה היתה הסדר נושים שענה באופן חלקי בלבד על עומס החוב ולא טיפל כלל בנושאים כמו ביטחון סוציאלי (פנסיה) ושיכון, שהיו קריטיים מאוד בקיבוצים. בעת החתימה על ההסדר כבר היה ברור לי שיידרשו הסדרי נושים נוספים ולא התבדיתי".
ההסדר השני לא מאחר להגיע
בהסדר הראשון מחקו ופרסו הבנקים (65%) והממשלה (35%) לקיבוצים ולתאגידיהם חובות ב-19.4 מיליארד שקל - מהם נמחקו 6.42 מיליארד שקל והיתרה נפרסה להחזר ל-25 שנה (צמוד למדד בריבית שנתית של 4.5%). עוד סוכם על הקמת קרן ערבויות (ק.מ.ע) לקיבוצים, שתערוב להלוואות פיתוח שיינתנו לקיבוצים, על מכירת נכסים או שיעבודם כמקורות נוספים להסדר, על פירוק התאגידים הפיננסיים של התנועות הקיבוציות ועל שינויים ארגוניים בהתנהלות הכלכלית של הקיבוצים עצמם.
בתוך שנים ספורות התברר לקיבוצים, לממשלה ולבנקים כי המקורות שהועמדו להסדר אינם מספיקים והתוצאה היתה שהקיבוצים לא היו מסוגלים לעמוד בהסדרי הפירעון של החוב להחזר, כך שהחוב חזר לגדול. הקיבוצים תבעו הסדר נוסף ונעזרו באקלים הפוליטי הנוח יותר מבחינתם, ששרר במדינה לאחר עליית ממשלת רבין.
ב-1994 נפתח מו"מ נוסף עם הממשלה והבנקים ל"הסדר משלים", שנחתם כעבור שנתיים. בהסדר המשלים העמידו הבנקים והממשלה לקיבוצים מקורות נוספים למחיקה ולהחזר. אלא שהפעם נדרשו הקיבוצים לשלם מחיר כבד בתמורה לקבלת ההסדר הנוסף. הם התחייבו למסור למדינה עד 25 אלף דונם קרקעות בעלות פוטנציאל נדל"ני ורבע ממניותיהם בתנובה. בפועל אותרו על ידי שמאי המדינה 19,100 דונם, ואלה נמסרו למדינה, כאשר התמורה שתתקבל משיווק קרקעות אלה, בשינוי ייעוד, תנוכה מהמחיקות. שיווק הקרקעות האלה עשוי להסתכם ב-1.5-2.5 מיליארד שקל במהלך שני העשורים הבאים.
"הממשלה השיגה את ההסדר הכי זול"
הלפרין, ראש מטה הקיבוצים לשעבר, משוכנע שלא היתה כל דרך אחרת לטפל בחובות הקיבוצים מלבד הסדר נושים מרצון. לדבריו, גם לא היתה ברירה אחרת: "כל המעורבים, כולל הבנקים, הבינו שהליכה לתביעות משפטיות נגד החייבים לא תוביל לכלום. מה כבר נותר לממש שם? את הפרות והטרקטורים?
"מה הבנקים היו מוציאים מזה? כמה גרושים? ומה עם האנשים, שלרובם לא היתה פנסיה? מה תעשה אתם? תרוקן מאות יישובים בפריפריה? מי יקיים אותם? היתה הבנה מקיר אל קיר שהפתרון היחיד הוא להמשיך לגלגל את הקיבוצים כעסק חי ולשקם אותם".
מה היתה עמדת הממשלה?
"לממשלה היתה אחריות לא קטנה להיווצרות החוב הזה, בשל המדיניות המוניטרית שנקטה בשנות ה-80. בהחלטתה ללכת להסדר נושים היא ראתה לנגד עיניה שני מגזרים שנקלעו למשבר במשותף - הקיבוצים והבנקים - והיתה חייבת לפעול. מבחינתה היא השיגה את ההסדר הזול ביותר. הממשלה כבר גבתה בחזרה את הכספים שהשקיעה בהסדר ויותר מכך.
"בנוסף, קיבלה המדינה מהקיבוצים קרקעות באזור המרכז ששוויין גדל משנה לשנה. הממשלה עשתה את המהלך הנכון להצלת המגזר ההתיישבותי, וזה כולל גם את הסדר חובות המושבים בסוף שנות ה-80".
ואולם ההסדרים עדיין לא תמו. הסדרי נושים במאות מיליוני שקלים בוצעו בשנים האחרונות לקיבוצים שהסוכנות היהודית השקיעה בהם, לקיבוצי ההתיישבות הצעירה ולקיבוצי הערבה ורמת הגולן, שלא היו כלולים בהסדרים הקודמים.
החובות האדירים של ברור חיל וההצלחה המופלאה של סאסא
>> החוב שצבר כל אחד מ-213 הקיבוצים שנזקקו להסדר והיקף המחיקות והפריסות שקיבל, חסויים ושמורים במגירות מטה ההסדר בתל אביב. היו קיבוצים שנזקקו למחיקות ופריסות במאות מיליוני שקלים, ורבים אחרים הסתפקו במיליונים בודדים. למרות העיקרון של זכות הציבור לדעת, במיוחד שמדובר בכסף ציבורי, ההחלטה של המטה היתה שזכותם של הקיבוצים ליהנות מחיסיון עסקי.
אלא שבלא כלום אי אפשר. הנה שישה קיבוצים שנזקקו למחיקות ופריסות גדולות במיוחד, בסכומים הנעים בין 100 ל-400 מיליון שקל.
קיבוץ ברור חיל, הממוקם כמה ק"מ צפונית לשדרות, זכה למחיקה הגבוהה ביותר בהסדר הנושים, שמסתכמת בכ-400 מיליון שקל. הקיבוץ נזקק למחיקה הזו כדי להיחלץ מתוצאות הכישלון התעשייתי שלו. הקיבוץ הקים ב-1962 מפעל לירקות קפואים בשם דקו, שאמור היה לעבד ולייצא כ-70 אלף טון עודפי ירקות שמייצרים יישובי חבל לכיש והנגב הצפוני. המפעל הוקם בשותפות עם משקיעים משווייץ וחברת איבקו.
לא חלפו שנתיים והמפעל - שהעסיק 250 עובדים - הסתבך. הסיבה העיקרית לכך היה חוסר הניסיון של הבעלים בניהול תעשייה הנשענת על אספקת ירקות, עיבודם, הקפאתם ויצואם. על אף הסיוע הממשלתי (הלא גדול) שניתן לו, שקע המפעל בחובות כבדים ונמכר בסופו של דבר ב-1993 לאיש העסקים אליעזר פישמן. חובותיו של המפעל המשיכו להיות אבן ריחים על צוואר הקיבוץ, ותפחו והלכו משנה לשנה והגיעו לסכומים מבהילים כתוצאה מהאינפלציה של ימי שר האוצר ארידור העליזים. הדוגמה של ברור חיל לימדה קיבוצים רבים שיעור חשוב בכלכלה: חייבת להיות הפרדה עסקית, כלכלית ופיננסית בין המפעל לקהילה. הלקח הזה מיושם כיום במרבית הקיבוצים.
גם קיבוץ עמיר הוא מהבולטים ברשימת המחיקות הגדולות. למזלו הרע, הקיבוץ נפל שנית בשנים האחרונות בגין התמוטטות מפעל תפנוקים של הקיבוץ, שהיה ערב לחובותיו. באחרונה בוצע לו הסדר נושים נוסף ובקיבוץ מקווים שהוא האחרון.
קיבוץ אפיקים, מהגדולים ובעבר מהמבוססים ביותר, נזקק למחיקות גדולות. החשיפה ליבוא מוצרי דיקט ועץ מהמזרח הרחוק הפילה את מפעל קלת אפיקים שפירנס את חברי הקיבוץ עשרות שנים. שדות ים, ניר דוד וסאסא הם הבאים בתור בהיקף המחיקות. שדות ים הצליח במהלך השנים להפוך את ההסדר למינוף ולפיתוח מפעל השיש המלאכותי אבן קיסר, שנהפך לאחד המפעלים התעשייתיים המצליחים בתנועה הקיבוצית. ניר דוד הוא כיום קיבוץ מצליח ומבוסס.
סאסא הוא הפלא הגדול באמת. מקיבוץ צנוע בעל מקורות הכנסה מצומצמים שנזקק למחיקות גדולות, נהפך סאסא לסיפור הצלחה, בזכות המפעל למוצרי פלסטיק פלסן, למיגון כלי רכב צבאיים. בזכות הצלחת המפעל - שהכנסותיו בשנתיים האחרונות נאמדות ב-2.8 מיליארד שקל בשנה - רמת החיים של חברי הקיבוץ הקטן שהמשיך להיות שיתופי ושוויוני, עלתה באופן דרמטי.
קיבלו את הבית שילמו באידיאולוגיה
מאת עמירם כהן
11.12.2009 / 7:14