עד הטיפול הבא

>> טלוויזיה עם ביטחון עצמי לא חייבת להתפאר בשטיקים וגימיקים שיחפו על היעדר תוכן ועניין. טלוויזיה עם ביטחון עצמי יכולה להרשות לעצמה להשתמש במה שנתפש כחטא הנורא מכל - "ראשים מדברים" - ובתנאי שהראשים ידברו דברי טעם ויצליחו לגרום לצופה להזדהות.

טלוויזיה עם ביטחון עצמי לא חייבת קצב מטורף ולא צריכה לחלק פרסים; טלוויזיה עם ביטחון עצמי לא משנה את תכולתה בהתאם לרצון של הצופים; טלוויזיה עם ביטחון עצמי בעיקר לא מזלזלת במי שצופה בה. כמו בני אדם: כשיש תוכן, לא צריך להתפרע עם הצורה; כשמרגישים ריקים, לא נותר אלא להתעסק ברכישת גאדג'טים וג'יפים עם שתי קומות.



"בטיפול" הראתה איך מתנהת טלוויזיה עם ביטחון עצמי. היא היתה קפסולת אינטליגנציה שהושלכה לאטמוספירה שמלאה בהבלים, לכן האפקט שלה היה כה מהמם. היא מה שישראל מסוגלת לעשות כשהיא לא יושבת מסוממת מול בית האח הגדול ובורחת מעצמה. העובדה שכרגע חודדות, דחקיונרים ובשלנים השתלטו על המסך, מרמזת שהפעם הבאה שניכנס לטיפול תהיה אולי בסיכום העשור הבא.



תעשיית הפאנצ'ים פשטה רגל



"מועדון לילה" היא רק ייצוג של התופעה, אבל ייצוג בהחלט הולם. ובכן, התופעה היא בני אדם שמנסים להצחיק בכוח. הם יושבים עם כמה כותבים, קוראים קצת עיתונים, מנסחים משפטי מחץ ומתחילים לירות עלינו בצרורות. הבעיה היא לא שזה לא מצחיק. זה מילא, התרגלנו. הבעיה היא שיש מקרים שזה מביך. כשזה מביך, זה כבר עניין אחר. כי המשקל עובר מהדחקיונר באולפן לצופה בבית - ומתרחשת תופעה מוזרה: הצופה חש צמרמורת שמקורה בהזדהות עם מצבו העגום של הדחקיונר.



זאת תחושה מאוד לא נעימה כי היא מכניסה את הצופה לתוך הטלוויזיה, בזמן שהוא בעצם רוצה לברוח ממנה. נדמה לי שתעשיית הפאנצ'ים פשטה את הרגל. הרעיון לתזמן בדיחה כבר לא עובד. אנשים מעדיפים משפט סמי-מפגר של יוסי בובליל על הסינתטיות של "מועדון לילה" וחברותיה. קצת אמת שווה יותר מהרבה כאילו. צריך פשוט לוותר, לסגור את העסק ולחזור רק כשייערמו מספיק חומרים שמהם אפשר יהיה לברור כמה פאנצ'ים טובים באמת.



הכותב הוא עורך עיתון "העיר" תל אביב



הכי מביכה: מועדון לילה (ושות') (מ-2006) ערוץ: 2 (קשת) יוצרים: ארז טל ורן תלם



הכי טובה: בטיפול (2005) ערוץ: hot יוצר: חגי לוי