שנתיים לפנסיה חובה: 550 אלף שכירים הצטרפו - 450 אלף עדיין לא

>> 1 בינואר 2008 היה ציון דרך בתנאי העסקתו של עמי, 33, עובד של רשת חנויות רהיטים בראשון לציון. בראשונה מאז התקבל לעבודה בחנות, מעסיקו דאג לבטח אותו בקרן פנסיה. הביטוח נעשה באמצעות הפרשה זעירה משכרו של עמי ועוד הפרשה, גדולה פי-2, מקופת המעסיק.



עמי הוא אחד מ-550 אלף שכירים שנהנים זה כמעט שנתיים מהפרשת כספים לזכויות פנסיה, לפי הסכם פנסיה חובה שנחתם ב-2007 בין יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, לבין שר האוצר אז, רוני בר און, ויו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שרגא ברוש. אף כי ההסכם מדגיש את חובתם של המעסיקים לבצע את ההפרשה לקרן הפנסיה עבור עובדיהם - לגבי 450 אלף עובדים ההסכם עדיין אינו מופעל ועדיין אין להם ביטוח פנסיוני. ההסכם, שהוא רפורמה של ממש בענף החיסכון הפנסיוני, אמור להקיף כמיליון שכירים במגזר הפרטי, רובם עובדים מוחלשים.

למיליון השכירים המיועדים להיכלל בהסכם פנסיה חובה, לא היו מעולם זכויות בקרן פנסיה, למרות שנות עבודתם הארוכות. אלמלא ההסכם, עובדים אלה היו נותרים עם פרישתם לגמלאות רק עם קצבת זיקנה של הביטוח הלאומי - פחות מ-2,000 שקל.



ההסכם המופעל מינואר 2008, מתקן חלקית את האפליה לרעה שהיתה קיימת בין עובדים אלה לבין עובדים חזקים יותר, הנהנים מזכויות לפנסיה תקציבית או לפנסיה צוברת באחת מקרנות הפנסיה. מדוע הסכם פנסיה חובה מתקן רק חלקית את האפליה? משום שעל פי ההסכם, ההפרשה לזכויות פנסיה לעובד נמוכה הרבה יותר מהמקובל לעובדים החזקים, אם כי בשנים הבאות היא תעלה בשיעור של 2.5% לכל שנה על פי מתווה שנקבע בהסכם. ב-2013 תגיע ההפרשה לפנסיה חובה ל-15% - אך שיעור זה עדיין נמוך משיעור ההפרשה לפנסיה הנעשה לגבי שאר השכירים במשק, שהוא כיום 17.5% בקרנות שהוקמו לאחר 94' ו-20.5% בקרנות הוותיקות.



"העובדה המטרידה שלפיה כמעט חצי מאוכלוסייה שאליה מכוון הסכם פנסיה חובה אינה מבוטחת בפועל לפנסיה, נובעת מכך שמדובר בעובדים שחלקם מועסקים במשרות חלקיות או זמניות - סוג של מועסקים שאינם נוטים לחשוב על היום שבו יפרשו מהעבודה ויזדקקו לפנסיה, אף כי רבים מהם מבוגרים", אומר יעקב זלוטניק, בעבר עוזר למזכ"ל ההסתדרות וכיום יועץ פנסיוני. "בנוסף יש שכירים בעלי השכלה נמוכה בדרך כלל, שפשוט אינם יודעים כלל על קיומה של מערכת פנסיה. הם גם נעדרי תודעת חיסכון ולכן אינם מודעים לזכויותיהם בתחום זה. אנשים אלה שקועים בדאגה היומיומית להישרדותם".



לא רוצים לבטח



לטענת זלוטניק, קרנות הפנסיה החדשות וחברות הביטוח אינן להוטות לבטח אצלן את אוכלוסיית השכירים עליה חל הסכם פנסיה חובה. ראשית, ההוצאות התפעוליות הנדרשות מצדם לצורך גביית ההפרשות לפנסיה עבור עובדים אלה גבוהות מדי יחסית לסכומי ההפרשה הנמוכים. לדוגמה עובד במינימרקט ששכרו 4,000 שקל. ב-2009 הוא מפריש, יחד עם המעסיק, מדי חודש, 5% משכרו לקרן פנסיה, כלומר 200 שקל בחודש. קרן הפנסיה גובה מתוך סכום ההפרשה דמי ניהול בסך 12 שקל. בעבור 12 שקל עליה להעסיק פקיד שיכין דו"חות תקופתיים וישיב לפניות טלפוניות. וזה עוד במקרה הטוב, כי רבים מבין המבוטחים, כמו למשל עוזרות בית, מטפלות ועובדים במשרה חלקית משתכרים רק 1,000 שקל או פחות".



שנית, טוען זלוטניק, השכירים הכלולים בהסכם פנסיה חובה, נחשבים ל"מסוכנים", בהיבט הביטוחי. מדוע? גילם הממוצע גבוה יחסית דבר שיוצר חשש כי רבים מהם עשויים להגיש נגד הגופים המבטחים תביעות נכות ושאירים. כמו כן עובדים אלה מועסקים במקומות מאוד הטרוגניים, שם קיימים סוגי העסקה שונים (קבועים, זמניים, סטודנטים) וטווח גילאים רחב. "קרנות הפנסיה וחברות הביטוח אוהבות מקומות עבודה גדולים, מסודרים, הומוגניים, מקומות שכבר ביצעו סינון של העובדים המתקבלים אליהם, כך שהרוב הגדול של העובדים שם הם בריאים ובעלי משכורות גבוהות".



שלישית, הוא טוען, רבים מהעובדים הנכללים בהסכם פניה חובה ששכרם בסביבות 1,000 שקל בלבד (בין השאר מכיוון שהם עובדים במשרה חלקית) אינם בטוחים כלל שהם יזכו לתשלומי פנסיה, מכיוון שכדי להיות זכאים לכך על סכום הפנסיה שישולם להיות בשיעור של 5% לפחות מהשכר הממוצע במשק (כיום כ-8,100 שקל).



סיבה רביעית למכשולים בדרך להפעלת פנסיה חובה למיליון איש היא, לדברי זלוטניק, אי הרצון של בתי עסק קטנים ובינוניים להקדיש מזמנו ל"זוטות" כמו הפרשת כספים עבור זכויות פנסיה של עובדיהם, בעיקר כשמדובר בסכומים קטנים. "מעסיק מתעצבן מהעובדה שעליו לשלוח בכל חודש צ'ק של 20 או 30 שקל לקרן הפנסיה", הוא אומר.



גם למשבר הכלכלי של השנה האחרונה היתה ככל הנראה השפעה שלילית על ההצטרפות של עובדים לביטוח הפנסיוני. עובדים רבים התמקדו יותר בשמירה על משרתם מאשר בעתידם הסוציאלי. ההתאוששות מן המשבר והירידה באבטלה עשויים לפעול לכיוון ההפוך.



מה קורה למעביד המתעלם מצו ההרחבה המחייב אותו לבטח את העובד לפנסיה? לא הרבה. בית הדין לעבודה אינם גדושים בתביעות של עובדים נגד מעסיקיהם על כך שלא הפרישו עבורם כספים לפנסיה.



סיכון למעסיק



למרות זאת, מעסיק המתחמק מלבטח לפנסיה את עובדיו, נוטל על עצמו סיכון לא קטן, מכיוון שאם העובד ייפגע במהלך עבודתו ויהפוך לנכה, או במקרה שבו העובד נפטר בנסיבות הקושרות לעבודתו ("אירועים ביטוחיים"), המעסיק ייאלץ לשלם מקופתו את כל הסכומים שהעובד או שאריו היו אמורים לקבל מקרן הפנסיה. אם, נניח, העובד שנפטר הניח אחריו אלמנה בת 30, יהיה עליו לשלם לאשה זו כ-1,000 שקל בחודש לכל חייה - סכום שעלול להעיק על תזרים המזומנים שלו.



בהסתדרות מעדיפים להסתכל על חצי הכוס המלאה בשאלה אם תוכנית פנסיה חובה ממלאת את ייעודה. "המהלך הזה מתמקד כולו במגזר הפרטי וזקוק לזמן כדי להיטמע", אומרים בהסתדרות. "אפילו בשירות המדינה ובעיריות, שם פועלים ועדים חזקים, תהליכים הקשורים בפנסיה נמשכים שנים ארוכות. בשנה הראשונה, 2008, ההפרשה לפנסיה היתה נמוכה 2.5%. עשינו זאת בכוונה, כדי שהעובדים והמעסיקים לא ייבהלו מהסכומים. למה הדבר דומה? לסוכן ביטוח המציע ביטוח נכות בשקל אחד לחודש. מי לא ילך לעשות ביטוח בסכום זניח כזה? הרי אילו הציע אותו סוכן את אותו מוצר ב-50 שקל בחודש, אנשים היו נרתעים מלרכוש אותו".



הסכם פנסיה רחוק ממלא את ייעודו הסופי - כיסוי כל מגזר השכירים בישראל בביטוח פנסיוני. אך מאז שהוחל, נכללים בו עובדים מהרבדים החלשים ביותר באוכלוסייה, כמו מאבטחים ושומרים. זו רכבת שיצאה לדרכה, וגם זה משהו.