הלקוחות לא מתלהבים מהכסף של הבנקים

>> במחצית השנייה של 2008 סבלו הבנקים המקומיים מהפסדי ענק בהשקעות האג"ח שלהם בחו"ל ומהרעה במצבם של הלווים הגדולים. ההפסדים האלו שחקו את ההון העצמי של הבנקים ואיימו להגביל את יכולתם להעניק אשראי חדש לדורשים. לכן, בשלושת הרבעונים הראשונים של 2009 גייסו הבנקים מהציבור סכום ענק של כ-15 מיליארד שקל.

הגיוסים האלו היו אמורים לחפות על ההון שאבד, ולאפשר לבנקים להמשיך להזרים אשראי למשק. הבעיה היא שהכסף שנכנס למערכת הבנקאות באמצעות גיוסי ההון לא עשה את דרכו לצרכני האשראי. דוגמה טובה אפשר למצוא בדו"חות הרבעוניים של שני הבנקים הגדולים. האשראי של בנק הפועלים פחת ב-2.9% מתחילת השנה, ובלאומי נרשמה ירידה חדה עוד יותר של 7.6%.



לאן הולך הכסף שגויס? התשובה מעט מפתיעה: לבנק ישראל. ההפקדות של בנק הפועלים בבנק ישראל, למשל, זינקו מכ-8.6 מיליארד שקל בתחילת השנה ל-26.9 מיליארד שקל ברבעון השלישי. תהליך דומה עבר באותה תקופה גם על לאומי.



אם לבנקים יש מספיק מקורות, מדוע זורם הכסף בחזרה לבנק ישראל במקום לעסקים שזקוקים לאשראי? בבנקים טוענים שהם לא הקשיחו את מדיניות מתן ההלוואות, והסיבה לירידה היא שלמרות החששות בתחילת השנה שהבנקים יהיו הגורם למחנק האשראי, בפועל הקיפאון נוצר בגלל הלקוחות עצמם, שלא רוצים ליטול הלוואות.



ההסבר לירידה בביקוש טמון בריבית הנמוכה. כאשר גובה ריבית בנק ישראל הוא 1%, הריבית שמשלמים הבנקים ללקוחות בגין הפיקדונות היא אפסית. מנגד התרחבו מרווחי הריבית שהלקוחות משלמים על האשראי. תנועת המלקחיים הזאת גורמה בחודשים האחרונים לגופים העסקיים הגדולים במשק לפרוע פיקדונות לא רווחיים ולהשתמש בתמורה לכיסוי אשראי יקר. סיבה נוספת לקיטון באשראי הבנקאי היא האלטרנטיבה הנוחה של שוק ההון: המכות שהנחיתו הלווים על מנהלי הכסף שלנו ב-2008 לא הצליחו לשנות את המגמות במידה משמעותית. בזמן שבבנקים האשראי הצטמק, בשוק האג"ח גויסו מתחילת השנה כ-36 מיליארד שקל, ושוב בלי ביטחונות מספקים.