קרנות המינוף "ממנפות" את מנהליהן

בתחילת 2009, כשהמשבר הכלכלי היווה עדיין בעיה מעיקה, החליטה הממשלה לתמוך בהקמת קרנות מינוף. מטרת הקרנות המוצהרת הייתה לרכוש אג"ח קונצרניות של חברות שנקלעו לקשיים תזרימים בעסקים בעלי פוטנציאל שיקום ובכך לסייע במימון, להנשים אותם פיננסית ולמנוע הגברת אבטלה וכן התמודדות סבירה יחסית עם המשבר המאיים.

תוך זמן קצר התברר שההתאוששות במשק מגיעה מהר מהצפוי ומצוקת האשראי בהדרגה פוחתת. עדיין, גם לאחר ההתאוששות, עשרות עסקים נותרו במצוקת אשראי קשה וזו הייתה נישה לפעולה לקרנות המינוף. לכן, כאשר הקרנות בחרו להשקיע בעסקים יציבים ובעלי הון במקום ב"סטרלינג" או בחברות אחרות בקשיים, התחלנו להבין שקרנות המינוף פועלות באופן מוזר: במקום מפעלים בפריפריה, במקום תעשיה עם פוטנציאל להתאוששות, במקום מיזמים שנתקעו במחנק אשראי, רכשו קרנות המינוף בימים אלה בית דיור מוגן רווחי עם תזרים חזק וקשישים שמעוניינים ויכולים לשלם סכומי עתק למגורים מוגנים. מה הקשר בין לאושש תעשיה שנפגעה מהמשבר הכלכלי לבית דיור מוגן? ממש אין קשר. גם אם תתאמצו לא תמצאו. השבוע, לאור הבעייתיות בבחירת ההשקעות, הנחה האוצר את קרנות המינוף להשקיע גם בהון של חברות ללא אג"ח סחירות במטרה לאפשר השקעה גם בחברה כמו "תפרון" המצוייה בקשיים אובייקטיביים.

במסגרת המאמצים להשקיע במפעלים ועסקים בקשיים פנו קרנות המינוף להשקעות "בעייתיות" נוספות – גילץ (אנרגיה חלופית בספרד), הכשרת הישוב של משפחת נמרודי, קרדן ישראל שמייבאת מכוניות ובונה דירות, הום סנטר שמוכרת מוצרים לבית וכן חנן מור - חברת בניה ונדל"ן יציבה שאינה שרויה במצוקה כלל ועיקר. כאמור, כל קשר בין קשיים להשקעות שבוצעו אינו קיים.

מוזר שבשוק ההון וברשויות הפיקוח השונות איש לא מצא לנכון להעלות בפני ראשי קרנות המינוף את השאלה הבסיסית מדוע כסף שיועד מלכתחילה להשקעה בעסקים שנקלעו למצוקה עבר לרכישת בתי אבות או לחילופין להלוואה למשפחת נמרודי? שאלה בסיסית שעצם העלאתה ובעיקר המענה עליה חייבים להישמע.

הנחייה של האוצר אינה דבר מחייב, כידוע: המהירות שבה יעוד הכספים עובר מהצלת עסקים בקשיים לרכישת עסקים סבירים שאינם בבעיות – מוזרה. הסברי מנהלי הקרנות לפיהם יעוד הכסף המקורי (בתמיכת הממשלה) היה לסייע לחברות בקשיים, ויעוד זה הפך ללא רלוונטי בשל המצב החדש וההתאוששות בשווקים – מוזרה אף היא. למיטב הבנתי קרנות המינוף יכולות למצוא בשוק ההון הישראלי חברות רבות שנקלעו לקשיים תזרימיים עקב המשבר ולסייע להן באשראי - דבר שיאפשר את קיומם והמשך פעילותם העסקית הרגילה. בואו ניקח לדוגמה את "טופ אימאג'" - חברת היי טק ותיקה שזקוקה למימון ביניים נוח וסיכויי התאוששותה טובים; טופ אימאג' עדיפה במתן סיוע בהשקעה מהכשרת הישוב ותמיכה באג"ח שלה יכול לאפשר לחברה מרווח נשימה משמעותי לעסקיה – כמוה, יש בשוק שלנו עוד רבות.

מנהלי קרנות המינוף, ובהם גם יאיר סרוסי המכהן גם כיו"ר בנק הפועלים, אינם מנהלים את הקרנות לשם שמיים. המנהלים ועוזריהם, האנליסטים וצוות היועצים, מקבלים שכר נאה. השאלה שעולה היא האם רכישת רשת בתי אבות מצדיקה שכר נאה, שכן מדובר בהשקעה עם סיכון נמוך שספק אם תורמת במשהו ליציבות הכלכלית של המדינה. כאמור - זו גם לא הייתה המטרה המוצהרת של הקמת קרנות המנוף למי ששכח.

בשוק ההון שואלים בשקט על גבול החרישות (בגלל מעמדם של מנהלי הקרנות בקהילת העסקים) מהם דמי הניהול שגובים מנהלי קרנות המנוף בכל שנה? חצי אחוז מהקרן? אחוז מסוים מהרווח השנתי? ברור ששמנת יש פה בשפע רב. כך הפכו קרנות שנועדו לסייע לכלכלת ישראל בעת המשבר - לאפיק השקעה בעסקים מבוססים בזמן שהכלכלה משתפרת. הכול כמובן כשהמנהלים חותכים קופון ללא סיכון מיוחד וגם ללא מאמץ יוצא דופן.

פקידי האוצר, הממשלה, רשות ניירות ערך, ובעצם כל מי שהיה מעורב בהקמת קרנות המנוף צריכים להבהיר לציבור מדוע קרנות המינוף לא ממלאות את יעודן, מי בדיוק נהנה מניהולן וכמה זה עולה לכולנו. כנראה שמנהלי קרנות המנוף לא בדיוק ישמחו בגילוי המידע לציבור.

הכותבת היא כלכלנית, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה