אז כיצד נראה מערך הבקשות המעודכן ביותר של חוג הלקוחות, למוד המשבר הכלכלי? בחלקו האחרון של הדיון התבקשו חמשת האדריכלים לדווח על הטעמים והאופנות המבוקשים כיום, גם אם חלק גדול מאלה לא מגיע בסופו של דבר אל שולחן השרטוט.
"אצלי הלקוחות אוהבים להגיד שהם רוצים להרגיש בבית 'כאילו הם באו לחופש'. מדברים איתי הרבה על להכניס את החצר פנימה", אומר פיצו קדם. "תקציב הוא אף פעם לא בעיה. ההפך, לדעתי דווקא עודף תקציב, או 'תקציב לא מוסרי' כמו שאני קורא לו, עשוי ליצור בעיות. הלקוח אומר לעצמו 'אני יכול להשיג הכל אז למה להסתפק במועט?'"
אל רמי גיל מגיעים בעיקר second comers, "אנשים שכבר בנו בית פעם אחת וכבר רצו ומימשו הרבה. היום אני מבחין פחות במופרכות הזאת של שנות השבעים, שבאו אנשים ורצו כל מיני פנטזיות צורניות". לדעתו, המשבר הכלכלי שינה מקצה לקצה את התנהגות הלקוחות ואת רצונותיהם. "פתאום אין יותר את ההתנפחות הזאת. בשנות השמונים כל חדר קיבל אמבטיה וזה נהיה מיני סוויטה, ולאחר מכן נוסף גם חדר ארונות צמוד. הבית הפך למקבץ של סוויטות ואיש-איש הסתגר בחדרו. היום הקליינטים אומרים לא, חדר שירותים אחד, בלי טלוויזיה בכל חדר. מנסים להחזיר את חיי המשפחה. יש לי גם קליינטים שמייבשים היום גינות שהושקעו בהן מאות אלפי דולרים כי זה הפך להיות בלתי אפשרי מבחינת תחזוקה".
גם ארנון ניר חושב שהמשבר הכלכלי הוליד עימו טרנד הצטנעות חדש. גם אם הבתים נותרו רחבי ידיים ומפוארים כפי שהיו בעבר, ההשקעה פשוט מופנית פנימה. "סוג של בקשה שאני שומע הרבה היא שזה יהיה בית שפעם אחת תחלוף על פניו ורק בפעם השנייה והשלישית תבחין בו. זה אומר לדעתי משהו על הרצון של הלקוחות להתחבר אל המרחב. הם לא רוצים להיות מובדלים באמת. אנשים מבקשים ממני שהבית יהיה נוח ומזמין גם לקרוב המשפחה העשיר מלונדון וגם לדודה מהקיבוץ".
אצל ציונוב הלקוחות משתמשים במלים "פשוט" ו"צנוע": "שלא ישדר החוצה את העניין של הסטטוס. הרבה פעמים הבית מראה דבר אחד אל הרחוב ודבר שני אל הפנים".
מה שבוודאי לא השתנה הוא היקף השטח הנבנה. לדברי האדריכלים, הלקוחות מבקשים קודם כל לבדוק את כל זכויות הבנייה ולנצל אותן מבחינה מקסימלית ("ולגנוב עוד כך וכך", מעיר אחד מהם בציניות). אין וילה אחת בכתבה הזו שגודלה קטן מ-300 מ"ר, והגדולה ביותר, שתיכנן גיל, מגיעה לגודל כמעט דמיוני של חצי קילומטר רבוע. אלה היקפים שמרמזים בבירור שגדול עדיין נחשב ליוקרתי בעיני הלקוח הישראלי. הבית המשתרע על מאות מטרים מבטא שליטה במרחב ומשמש כפרט טריוויה מותגי בשיחות סלון.
גם הבריכה משמשת כמרכיב מותגי-תדמיתי ולא רק שימושי. בכל אחת מהווילות ניתן למצוא אותה בתצורה שונה, לעתים כבריכה קטנה לשכשוך ולעתים בגודל שמאפשר אימוני שחייה. כשגודל של דירה ממוצעת בישראל נע סביב לא יותר מ-100 מ"ר, נשאלת השאלה מה שמים ב-400 מטר רבוע ומי בדיוק מתחזק את זה?
"בעיקר מאפסנים שם המון אגו", אומר גיל בחיוך, וניר ממשיך את הדיון, אבל לכיוון אחר: "אני לא מסכים. אנשים שרוצים לגדל היום משפחה, להעניק לה מרחבים משותפים ולאפשר לילדים להישאר בבית גם אחרי גיל 18, לא יסתדרו עם פחות מ-200 מ"ר. אני לא אנסה לעודד אותם לצמצם. אם יש את האפשרות וזה מרשה לך חיים נוחים, אז אחלה. אני אף פעם לא עשיתי את הקשר בין גודל לבין איכות חיים".
קדם נצמד לטענה שהגודל לא קובע אלא האיכות: "ראיתי בתים ב-200 מ"ר שפשוט צעקו". "בסופו של דבר אתה צריך להרגיש בבית ולא במונומנט", מסכימה פלסנר, "זה צריך להיות נעים וחמים". גיל מספר שאליו מגיע לעתים דווקא הסוג השני של הלקוחות, "יהלומנים שאומרים לי שהם רוצים משהו מונומנטלי".
גבולות הגזרה של הווילה הישראלית הטיפוסית בשנת 2009, כך נראה, נותרו עדיין רחבים ומרווחים למדי. למרות המשבר הכלכלי, חמשת האדריכלים מעידים כי לא סבלו כלל וכלל מביטול פרויקטים או מהעדר הזמנות עתידיות. יכול להיות שזה בזכות עבודתם הטובה ויכול מאוד להיות שזה מצביע כי בית פרטי נותר יעד חשוב בעיני הישראלים. נחלות במושבים עדיין נמכרות במיליונים, ועל כל מגרש שמתפנה בצהלה יש עשרות קופצים. בועה נשארת בועה.
מבחינת הסגנון האדריכלי ניתן לומר בהכללה כי חלה נסיגה מסוימת מהקיטש והצפוי לכיוון המתוחכם והעכשווי, בין השאר בשל חדירה איטית של תרבות עיצובית בינלאומית לארץ. זה עדיין מעט מדי, אבל בכל זאת התחלה. לווילות יש היום חשיבות גם כמעבדת ניסויים רעיונית וחומרית בקנה מידה קטן עבור אדריכלים. כך היה עבור לה-קורבוזיה ואוסקר נימאייר באמצע המאה העשרים, וכך גם כיום.
לווילה עשוי להיות, אם כן, רדיוס השפעה רחב יותר מהנוחות המיידית של בעליה האמיד, ולטענת קדם, בית אחד יכול להשפיע גם על אופי של שכונה שלמה. "אני חושב שהתפקיד שלנו הוא לעשות בתים מצוין. מה שיקרה אז זה שהשכן יראה את הבית וירצה גם. זה עובד לאט לאט אבל זה משתנה, מהקטן לגדול. אתה יכול לטעון שאנחנו הולכים ובונים לעשירים אבל אני אומר שבית אחד מצוין משפיע על סביבה שלמה. ברוב המקרים שאני מגיע לתכנן בשכונה חדשה לא בא לי להיות דומה לשום דבר פה, אז אני מחליט לבלוט, להתחיל דרך חדשה. אני צריך להיות בינוני? בסוף לבתים שהם לא יפים, לא מתוכננים, יהיה לא נעים".*
בפרברים או בעיר - העיקר שתהיה וילה: עוד חלום ששום משבר כלכלי לא ינפץ
TheMarker
18.12.2009 / 15:39