המרוויחים באפריקה: המנהלים, המפסידים: אתם

רשת פשיטת הרגל והסדר החוב של אפריקה ישראל מתקרבת לסיומה, או לפחות לסוף ה"עונה הראשונה" של הטלנובלה שמלווה אותנו כבר שלושה חודשים. כולם ממהרים לסכם: מי ניצח? מי הפסיד? לב לבייב (אפריקה)? ציון קינן (בנק הפועלים)? רועי ורמוס (פסגות)? אלי יונס (בנק מזרחי-טפחות)?

התגובה הראשונה של הצופים היא לסמן מי מכוכבי הדרמה הכלכלית של השנה יוצא כשידו על העליונה. אלא שההסדר באפריקה הוא לא באמת "השרדות", הוא לא באמת "האח הגדול", והתוצאה שלו היא ברורה מאוד: המנצחים הם העשירים, הבנקאים, המנהלים, עורכי הדין, היועצים והשופטים. המפסידים הם הציבור, העניים, מעמד הביניים ואתם.


בבליל הפרטים, הגרסאות, הדיונים, סדרות האג"ח השונות והפרשנויות שליוו אותנו בחודשים האחרונים - קל לאבד את הפוקוס על התמונה הגדולה. לכן הנה תקציר של העונה הראשונה בסדרה: "אפריקה: לרקוד עם מנהלים". איש גבוה, שכנראה עשה כסף לא רע בעסקי יהלומים, לקח הלוואות ענק מבנקים וקנה חברת נדל"ן גדולה בשם אפריקה ישראל. לאחר מכן הוא לקח מהציבור הלוואות ב-7.5 מיליארד שקלים, השקיע אותם בצורה רשלנית בכל מיני מקומות בעולם וכעת הוא אינו יכול להחזיר את הכסף.

בעזרת מנהליו ויועציו ולאחר משא ומתן ארוך, הבטיח האיש להביא לאפריקה כמה מאות מיליוני שקלים מכספו האישי. בתמורה הוא קיבל את הסכמת הציבור, באמצעות גופים מוסדיים המנהלים את כספו, לוותר על כ-15% מערך החוב ובעיקר לדחות את ההחזר המלא של החוב לעוד 15 שנה. בפרק האחרון של העונה צפינו בהופעת אורח צבעונית של שופטת ששיגעה את כולם, אבל הביאה את כל הצדדים להסכמה. סוף. אלא שהסוף הזה גרוע למשק, גרוע לשוק ההון וגרוע לציבור. הנה מדוע:

לשוק ההון הישראלי היה עד כה מעט ניסיון בחברות שהגיעו לחדלות פירעון, והיה צורך לקבוע את הכללים למקרים אלו. אך במקום שההסדר באפריקה יקבע תקדימים ויבהיר את חוקי המשחק, הוא הפך את השוק לעכור, לא יעיל ולא משוכלל.

בחו"ל החוק והעיקרון הכלכלי ברור: מי שלא יכול לעמוד בחובו נאלץ לוותר על מניותיו בחברה, ולמסור אותה ואת נכסיה לבעלי החוב. נקודה. לבית המשפט אין תפקיד כלכלי, והוא רק מלווה את התהליך. ובישראל? אין כללים, אין עקרון, אין חוק ברור. ההסדר מבהיר כי אצלנו הכל נקבע במו"מ, בלחצים, ביחסי ציבור, בקשרים ובאינטרסים הסבוכים של כל אחד מהצדדים, ועוד יותר חשוב מכך - בהחלטה של שופט(ת) אחד(ת), שאיש אינו יודע מראש איך וכיצד תחליט.

בשוק כזה אי אפשר לתכנן מהלכים כלכליים, אי אפשר לקבל החלטות השקעה, וזו בדיוק מציאות שמיטיבה עם בעלי הקשרים ופוגעת בציבור. הסדר אפריקה ישראל הוא החמצה של הזדמנות חשובה ויוצאת דופן לקבוע כללי משחק חדשים וברורים עבור חברות שאינן עומדות בהתחייבויות שלהן. אלא שבכל הקשור לשקיפות, בהירות, שכלול ותחרותיות בשוק ההון - בהסדר של אפריקה אין שום מנצחים. יש בו רק מפסידים.

שוק בריא, וודאי שוק פיננסי שבו פועלים סוגים רבים של שחקנים, חייב להיות מבוסס על נוסחת שכר ועונש ברורה לכל – שעובדת בפועל. אם מנהל נכשל, גרם לנזק, ואינו יכול להחזיר את חובותיו - עליו לשלם את המחיר ולפנות את מקומו לאחר.

התמריצים שמניעים את בעלי השליטה והמנהלים בחברות הממומנות בכספי ציבור חייבים לעודד אותם לגלות אחריות, זהירות ומקצועיות. איך זה צריך לעבוד? על ידי מקל וגזר: פעלת במקצועיות והצלחת? תקבל תמורה. התרשלת והפסדת? צריך להיות ברור לך שתעוף. אלא שבהסדר אפריקה ישראל מנגנון השכר והעונש קרס: למרות ההתרשלות והפסד כספי הציבור, לב לבייב נותר עם השליטה בחברה. המנכ"ל שלו, איזי כהן, נותר עם שכר של 200 אלף שקל לחודש פלוס קדילאק ונהג. האם לא היה ראוי שאחדים מהם יוחלפו? האם ירידה של לבייב מהבמה העסקית לא היתה מעבירה מסר חד וברור לאנשי עסקים? האם לא ניתן היה להמיר חלק משכרו הנדיב של המנכ"ל לבונוס שאותו יקבל רק אם החברה תעמוד בחובה לציבור?

למעשה, המסר של הסדר אפריקה למנהלים בישראל הוא בדיוק הפוך. תביא מעט כסף מהבית, קח אשראי מהציבור, קח עוד אשראי מבנקים, תקנה נכסים, תתפרע, תחשוב בענק, תגדל ותצמח, תקנה מטוסים וארמונות, תהיה גדול מהחיים. אם זה ילך - מצוין, שיחקת אותה. ואם זה לא ילך? לא נורא. תעשה הסדר חוב, הציבור ממילא יסכים לדחות לך את החובות לעוד 15 שנה - מי בכלל יחיה בעוד 15 שנה? השבוע ובימים הקרובים נשמע פעם אחר פעם שהסדר אפריקה טוב לציבור, כי הוא הציל את כספו – כפסים שהיו הולכים לאחרים במקרה של פירוק.

זה לא נכון, משתי סיבות. הראשונה: הציבור לא קיבל את כספו, אלא רק הבטחה שהכסף ישולם בעתיד הרחוק, ואיש לא יודע אם הכסף אכן יוחזר - לטלנובלה שנקראת "אפריקה ישראל" עוד יהיו עוד עונות ועוד פרקים. הסיבה השנייה: את המסר המרכזי - שהציבור מוותר גם כאשר הכוח בידו - ילמדו ויפנימו מאות יזמים ומנהלים אחרים, שיגייסו כסף מהציבור, ייקחו סיכונים גדולים ויתרסקו.

לאחר שחלקו של הציבור במימון החברות הגדולות הגיע ל-50%, היקף זהה לאשראי שמעמידים הבנקים לאותן חברות, היה צריך הכוח שמוענק למלווים להתחלק שווה ובשווה. אבל ההסדר באפריקה הבהיר שאין זה כך: הציבור הוא אולי המלווה הגדול, אבל הכוח נותר אצל הבנקים. מדוע? כי בעוד שהציבור נתן לאנשי העסקים אשראי ללא ערבויות וללא ביטחונות, הבנקים לא נתנו אגורה ללא בטחונות איכותיים.

במקרה של אפריקה ישראל הבנקים החזיקו בכל הקלפים, גם באסים וגם בג'וקר: האסים הם שעבודים על חברת האם, על החברות הבנות ועל כל מניות אפריקה. אילו הג'וקר - שיעבוד על נכסיו האישיים של לבייב. מכאן התוצאה היתה צריכה להיות ברורה מראש: הבנקים קיבלו את כל מה שדרשו כי היו יכולים להפשיט את לבייב מכל נכסיו, ואילו הציבור קיבל פירורים והבטחות – כי לא היה יכול לעשות כך. אחת המסקנות של הסדר אפריקה היא שחייבים לחזק את המעמד של החוב הציבורי מול הבנקים ומול הלווה, גם על ידי קבלת בטחונות ושעבודים וגם על ידי אימוץ סעיפים מרכזיים בהמלצות של ועדת חודק, העוסקת בדיוק בכך.

האם הדאגה לכסף של הציבור באמת היתה הגורם המסביר המרכזי בהסדר אפריקה? במשך שבועות רבים של ההצגה הכי טובה בעיר נראה היה שהשחקנים מונעים בעיקר על ידי שיקולים אישיים של תדמית, שכר, עמלות, שכר טרחה, אגו, קנאה, ובעיקר - איך מצטייר כל אחד מהם בתקשורת ביחס למתחריו.

ומדוע לא? בסופו של דבר כולם הרוויחו שכר, הרוויחו שכר טרחה, הרוויחו כבוד, הרוויחו חשיפה ציבורית בפריים-טיים שאותה הם כבר ידעו להפוך למזומן. ומי לא הרוויח? הציבור, שכספי הפנסיה שלו כבר מזמן הפכו לרכוש נטוש, כסף של אנשים אחרים, כסף של אנשים ללא שם.