האנשים שיובילו את המהפכה החברתית הבאה

בעשר שנות פעילותו בארגון זכויות בעלי החיים אנונימוס, הספיק חגי כהן, מנהל הפעילות הציבורית, להתגנב למשקים ולהטמין מצלמות זעירות בשלוליות צואה כדי לתעד פיטום אווזים לא חוקי; לחטוף מכות ממגדלי עופות, שלא אהבו את העובדה שהוא מפגין להם מחוץ למשק; להשקות עגלים צמאים בבקבוקים של מים מינרליים; להציל אפרוחים ממוות בשקיות זבל; ולהדביק על אריזות הביצים של תנובה, שאותן פיארו איורים פסטורליים של תרנגולות רועות באחו, מדבקות שמשקפות את תנאי גידולן האמיתיים. הכל כדי לעצור את ההתאכזרות לבעלי החיים שמספקים לנו את מזוננו.



כשכהן, 29, יליד אשקלון, היה בן 12, נישאה אמו למושבניק והוא התחיל לעבוד בלול. ההתלהבות הראשונית דעכה ככל שהוא נחשף לצפיפות האיומה בלולים, שגורמת לתרנגולות לנקר זו את זו למוות, ולהובלה האלימה למשחטה. שנתיים אחר כך הפסיק לאכול בשר, וכיום הוא סוגר מעגל ונלחם ברפורמה בענף הלול - שתתיר בניית כלובי סוללה, שבהם יגורו התרנגולות בצפיפות קיצונית.



הלהט שבו מתייחס כהן לעניין מובן יותר כשקוראים את התיאור שלו באתר "אנונימוס" על המפגש עם תהליך מיון האפרוחים באחד המשקים. האפרוחים שלא נמצאו ראויים להישלח לתעשיית המזון, מושלכים בהמוניהם לשקיות אשפה וגוועים שם מצפיפות ומרעב.



פעילים למען זכויות בעלי החיים או צמחונים וטבעונים שמנסים לספר לעולם כמה גבוה מחירו של השניצל הם לא דבר חדש. ההבדל הוא שכיום, בראשונה, העולם מוכן להקשיב. בחודשים האחרונים נהפכה המלחמה באכילת בשר ובתנאים המשמשים לגידולו לתפוח האדמה הלוהט של היפים והמפורסמים: בבריטניה, סר פול מקרתני קרא להימנע מאכילת בשר יום בשבוע בשל האפקט המזיק שיש לייצורו על הסביבה, והשף ג'יימי אוליבר חקר בסדרה תיעודית את תנאי הגידול של חזירים; סר ניקולס סטרן, לשעבר הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, פירסם נתונים על הפליטה המסיבית של גזי חממה בתעשיית ייצור הבשר והשווה אכילת בשר לנהיגה בשכרות; הסופר האמריקאי ג'ונתן ספרן פוייר הקדיש ספר שלם, "לאכול חיות", לאכזריות שבזלילת סטייקים, והשחקנית נטלי פורטמן הושפעה מהספר עד כדי כך, שפירסמה מאמר שהשווה אכילת בשר לאונס.



"סוגיות אקולוגיה ובריאות התחילו לתת רוח גבית לזכויות בעלי החיים, וגרמו לכך שהמלחמה של ארגונים כמו "אנונימוס", שנחשבו עד עכשיו לכת אזוטרית, קיבלה משמעויות פוליטיות וחברתיות שמדברות לכל אחד מאתנו", אומרת העיתונאית רחל טל-שיר, שכותבת ב"הארץ" על סביבה ועל תזונה.



פרט להתגנבות למשקים ולשאר פעילויות גרילה, כהן עוסק בכתיבת תחקירים חקלאיים ודו"חות שמשמשים לתביעות בבג"ץ, בניהול מגעים עם התקשורת ובארגון הפגנות וקמפיינים. "איש צעיר ומרשים, משכיל, חרוץ ואידיאליסט, שעושה את עבודתו שלא למטרות רווח אישי", אומרת עליו טל-שיר.



כדי להתפרנס, הוא מעצב אתרי אינטרנט וכותב לבתי ספר תוכניות על זכויות בעלי חיים. באחרונה הסכים אפילו לאמץ חתול - אף על פי שכמו פעילים רבים למען בעלי חיים, הוא חשדן כלפי זכויות היתר שמקבלים ה"כלבתולים", כלשונו. המאבק לשיפור תנאיהם של עגלי החלב ונגד פיטום האווזים, שהיו שותפים לו עוד ארגונים, הוכתר בהצלחה, וכיום הם מתמקדים בשיפור תנאי התרנגולות. המלחמה ברפורמה בתחום הלולים נחלה נצחון זמני כשבג"ץ הוציא צו ביניים לרפורמה, והיא ממשיכה להתנהל גם במישור יחסי הציבור בסיוע הפעילה אורנה בנאי.



תוכניותיו של כהן לעתיד הקרוב כוללות, בין השאר, הופעה במיצג ברחובות תל אביב במחאה על אדישות הציבור. הוא מסרב לחשוף את פרטיו, ורק מספר שהוא אמור להופיע בו לבוש ביריעת ניילון בלבד. ברמה הגלובלית, יש המנבאים שמחיר הבשר יעלה בהתאם למחיר שהוא גובה מהסביבה. המיינסטרים ימשיך להתקרב, לאט לאט, למאבק של כהן וחבריו. "פעם אבא שלי היה מאוכזב מהעובדה שעל זה אני מבזבז את זמני", מספר כהן. "אבל ככל שהוא ראה שאני מצליח להזיז דברים בעולם האמיתי - החשדנות נהפכה לכבוד".



ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "במרבית מדינות העולם המערבי מייצרים ביצים באמצעות לולי סוללה וכך ימשיכו לעשות בעתיד. מעבר ללולי חופש ייקר את מחיר הביצה לצרכן בעשרות אחוזים. באשר לטיפול באפרוחים, במשק גידול תרנגולות להטלת ביצי מאכל מגדלים רק נקבות. כדי להקטין ככל האפשר את סבלם של הזכרים, פותחו בעולם מתקנים שונים להמתתם המהירה. הטענה אודות השלכת האפרוחים לשקיות זבל אינה נכונה כלל ועיקר".



גם הם חברתיים: רוצים לגרום לכם לחייך



בתוך יער העמותות הגדולות קיימות התארגנויות קטנות יותר, שלא פעם גוררות מבטים משתאים מהסביבה. אחת החביבות שבהן היא ארגון "שמח"ה" - ראשי תיבות שמשמען הוא "שדרוג מוסכמות חברתיות בהתנהגות", מיסודה של ערבה רז, 24. למרות השם, לא מדובר בדוקטורט בסוציולוגיה כי אם בגוף שרוצה בסך הכל להעלות לכם חיוך על הפנים.



הארגון נולד בטיול שערכה רז אחרי הצבא לדרום אמריקה, ובו שמה לב שבטיול קל לה הרבה יותר להתחיל לדבר עם זרים, ותהתה למה זה לא קורה גם בשגרה. היא שבה לישראל ובלבה החלטה - לשנות את המוסכמות החברתיות שמקלות עלינו להתעלם זה מזה, ולשפר את חיי היום-יום.



עשרות מיילים וקבוצת פייסבוק הובילו לגיוסם של כמה עשרות פעילים, שעוזרים לה להעלות את המודעות באמצעים פשוטים כמו ארגון ארוחת ערב משותפת לשכנים ברחוב או בבניין, שלא רגילים לדבר אלה עם אלה; הקרנות סרטים שכונתיות שנערכו בשכונת נחלאות בירושלים; ויוזמה בשם קרניבל של כמה חיילים בכפר סבא, שמחלקים עוגיות תוצרת בית במדרחוב בעיר בימי שישי, משחקים משחקי ילדות ובאופן כללי עושים שמח; והכי חשוב - פשוט לחייך ולומר שלום.



"להגיד לך שאני כל היום מחייכת לזרים? לא", מבהירה רז, שעובדת כמטפלת בקיבוץ. "אבל כשמאבטח בודק לי את התיק אני אגיד לו שלום, כי הוא כבר לא שקוף בעיני. זה העניין, להיות במודעות לתקשורת הפשוטה. אפשר לחיות שמח יותר".



עמותה שעוסקת בעניין רציני הרבה יותר היא "ארץ ללא בדל", המקדישה את כל פעילותה ללוחמה בבדלי הסיגריות שמטנפים את חופי, גינות ורחובות ארצנו. ההתחלה היתה כשיואב זיסקינד, חנן שטיינגרט ויאיר וולוביץ' הלכו יום אחד לים בתל אביב, ולא הצליחו למצוא מקום על החוף שיהיה פנוי מבדלי סיגריות.



השלושה החלו לחקור את העניין, וגילו כי בדלי סיגריות מהווים את רוב הפסולת בעולם המערבי, שהם עשויים מחומר פלסטי שמתכלה רק כעבור 20 שנה ושהחומרים הרעילים בתוך הבדל משתחררים במי התהום ומי הים ומרעילים אותם. הם החליטו לעשות מעשה: בתחילה יזמו ניקוי חופים, במטרה לעורר מודעות. לאחר שנה החלו לגייס כסף, ולמרבה הפלא, המממן העיקרי שלהם היה תאגיד הסיגריות הענק פיליפ מוריס. בכסף שקיבלו הם פתחו בקמפיין, וחילקו 25 אלף מאפרות ברחבי תל אביב.



"ארץ ללא בדל" לא מתנגדים לעישון, רק לזריקת הבדלים מחוץ לפח, והם נלחמים בפגע בשלוש דרכים: חינוך והסברה, חלוקת מאפרות אישיות (הם עיצבו דגם מיוחד לחוף הישראלי, בצורת גביע גלידה) ומאמצי חקיקה. עיריית תל אביב אמנם הסכימה לערוך פיילוט של חלוקת מאפרות בחוף מציצים, אך בתחום החקיקה ההתקדמות אטית ומפרכת. "גם האנשים הכי נקיים וירוקים זורקים בדלי סיגריות, בלי לשים לב בכלל", טוען זיסקינד. "ואנחנו אומרים - אם נחדיר לתודעה הישראלית שזה לכלוך, אנשים יפסיקו להשליך גם דברים גדולים יותר".



הדור הזה:
בעלי חיים גדלים בתנאים מחפירים, ילדי עובדים זרים מגורשים, עם ישראל מפולג וזכויות העובדים בישראל לא תמיד נשמרות



הדור הבא:
אקטיביסטים מלאי מרץ מחוללים שינויים משמעותיים, מצליחים להעביר חוקים בכנסת שישמרו על זכויות בעלי החיים ועל זכויות העובדים, מיישבים את הנגב ואת הגליל והופכים את ישראל למקום טוב יותר