נחיה יותר, נזכור פחות

"גם בחלומות הכי ורודים שלו, ברק אובמה לא חולם שיוכל לקבל בארה"ב את רמת הרפואה שקיימת במדינת ישראל. אבל אם נשאל את הישראלי הממוצע 'איפה נמצאת המערכת הרפואית הטובה ביותר בעולם?' הוא יגיד שבארה"ב. האמריקאים הצליחו ליצור תדמית מעולה למערכת שלהם, אף שקיים שם חוסר שוויון מוחלט. כל השייח'ים ממדינות ערב מגיעים לטיפולים בארה"ב, אבל האזרח האמריקאי הפשוט מקבל טיפול פחות טוב בהרבה, ובוודאי פחות טוב מזה שמקבל הישראלי הממוצע".



דברי השבח הנלהבים האלה מגיעים מפרופ' ערן לייטרסדורף, הדיקן החדש של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. כמו הקולגות שלו, גם הוא יודע לספר על מאבקו במצוקת התקציב שנהפכה באחרונה לטבעת חנק של ממש על צווארו, אבל הוא מעדיף להתמקד דווקא בדברים הטובים שמתרחשים פה. כפי שהוא מציג זאת, נראה שיש לא מעט מהם.



"בישראל ההוצאה על הרפואה כחלק מהתל"ג היא קטנה יחסית - כמחצית מזו שבארה"ב - ולמרות זאת אנחנו מגיעים להישגים בלתי רגילים", הוא אומר. "סל הבריאות הוא הישג פנומנלי. זהו אחד ממנגנוני הבקרה המתקדמים ביותר שקיימים בעולם המערבי. בשיחותיי עם עמיתים באירופה ובארה"ב אני שומע רק שבחים על כך. אין מדינה בעולם המערבי שאין בה קשיים כלכליים ובעיות תקצוב של שירותי הרפואה המודרניים. הפתרון שלנו הוא איכותי, מדעי ושוויוני. הלוואי שהוא היה קיים בארה"ב, שבה המציאות גרועה למדי".



לייטרסדורף הוא בן למשפחה תל אביבית ידועה, המונה בעיקר אדריכלים ואנשי עסקים והיי-טק. המוכר בבני המשפחה הוא אחיינו, יונתן (יו-יו) לייטרסדורף, שנשוי לאשת מכוני הרפואה האסתטית רונית רפאל. אלא שהרופא מוכיח כי גם אצלו זורם דם יזמי. "אם הייתי עומד בראש מערכת הבריאות בישראל, הייתי מקטר קצת אבל גם הייתי לוקח משרד פרסום ומציג את זה כך: המערכת שלנו היא אחת המובילות בעולם, יש לנו צרכים ולכן צריך לבוא לקראתנו - כדי שיהיו יותר רופאים, כדי שיהיו משכורות טובות יותר וכדי שנוכל לעשות יותר. אסור לצאת מנקודת חולשה. בדיוק להפך - צריך להציג את החוזקות שלנו".



אם היו מציעים לך להיות שר הבריאות, היית מסכים?



"תלוי באיזו קונסטלציה. לא הייתי פוסל. תראו, אם נותנים לך לעבוד אז יופי, אבל אם אתה במצב שבו אתה לא יכול לעבוד, זה כבר פחות נוח".



כסף הוא לא המטרה



בבוקר הראיון עם לייטרסדורף החלו לחלק את החיסונים לשפעת החזירים ברחבי ישראל, ובבית החולים הדסה עין כרם ובפקולטה לרפואה הורגשה רוח תזזית. לייטרסדורף חייך בהתנצלות כשהתיישב בכיסאו באיחור קל. "כל העובדים מתחסנים, גם הסטודנטים שלנו, זאת פרוצדורה שלמה", הוא מסביר.



כשהוא מדבר על הסטודנטים שלו, לייטרסדורף מלא הערכה. הוא מוחה בתוקף נגד הטענה כי מי שפונה כיום ללימודי רפואה מתעניין בעיקר בכסף. "זה הכל אגדה", הוא פוסק. "תמיד יש את האחוז הזה בין הסטודנטים שהוא מוכוון כסף, שחושב שלהיות רופא זה אומר להיות עשיר - אבל הוא לא הרוב. רוב תלמידי הרפואה נכנסים לתחום מתוך שליחות, מתוך רצון להגשים את עצמם.



"צריך להביא בחשבון שתהליך ההכשרה אורך כמעט 20 שנה. אם אתה רוצה להיות אלקטרו-פיסיולוג, מטפל בהפרעות בקצב הלב, אחרי שבע שנים של לימודי רפואה ואחרי שאתה מסיים ארבע שנים במחלקה פנימית ושלוש שנים במחלקת קרדיולוגיה - אתה כלום. אתה ממשיך להתמחות-על בארה"ב, ורק כשאתה חוזר ממנה אתה מתחיל להתעסק בנישה הרפואית שבה בחרת. חייו של רופא מתחלקים לשלושה חלקים: בשליש הראשון שלהם הוא ילד, בשליש השני הוא לומד ורק בשליש השלישי הוא מומחה במקצוע שלו. מי שהולך לקראת תהליך כל כך ארוך, לא יכול לעשות זאת רק בשביל הכסף.



"יש גם מי שטוען שהרבה רופאים מונעים על ידי אינטרסים מסחריים, ורושמים תרופה לחולה מכיוון שיש להם איזה הסכם עם חברת תרופות מסוימת. הבעיה הזאת אמנם קיימת, אבל היא מינורית. אפשר להציג את חברות התרופות לסטודנט לרפואה בשתי דרכים: לומר 'הן אויבות האנושות, משחדות ומקלקלות את הרפואה'. מצד שני, אפשר לומר 'ללא התעשייה הזו, לא היו לנו תרופות מתוחכמות למחלות מפרקים, למחלות לב, לסרטן ולמחלות אחרות'. הכל עניין של פרופורציה".



ללייטרסדורף, 59, קל לעשות את ההשוואה בין הסטודנט לרפואה מודל 2009 לזה ששוטט במסדרונות לפני 40 שנה. הוא עצמו למד באוניברסיטה העברית כעתודאי צעיר בשלהי שנות ה-60. לאחר השירות בצה"ל כרופא מוטס, שב לייטרסדורף להדסה, סיים התמחות ברפואה פנימית ומשם המשיך לקריירה אקדמית המשולבת בעיסוק קליני. הוא השתלם בגנטיקה מולקולארית והשתתף בחקר טרשת העורקים במעבדה של חתני פרס נובל ברפואה, מייקל בראון וג'וזף גולדשטיין, בדאלאס שבטקסס. לאחר שובו לישראל הקים מעבדת מחקר בתחום, ייסד את החברה לחקר ולטיפול בטרשת עורקים והתמנה למנהל המחלקה הפנימית בהדסה.



"כשהייתי סטודנט, אמרו לי 'זה חולה זקן בן 55 ולכן לא נעשה לו דיאליזה'. כיום אנחנו עושים דיאליזה גם לאיש בן 105. בתור ילד, הדבר הכי מתוחכם שהיה לי הוא אוטובוס קטן, אדום ומצפצף, וכיום בני בן השש גולש באינטרנט ויש לו את כל מקורות המידע. הסטודנט לרפואה בימינו הוא חלק מדור הרשת. כשאני הייתי סטודנט והזדקקתי למאמר, הייתי הולך לספרייה, מבלה שם שלוש שעות בחיפושים ואז מגלה שהמאמר בכלל נמצא בהשאלה. הסטודנטים שלנו מתקתקים מלה במאגר מידע ותוך שנייה יש להם כל דבר שהם רוצים. כך הם גם מנצלים את הזמן טוב יותר. זה ההבדל הגדול".



ואיך ייראה הרופא שלנו בעשורים הבאים?



"הוא ידבר עם החולים שלו בגובה העיניים, כי גם לחולים יהיה הרבה יותר מידע. כבר היום, כשאני הולך למרפאה שלי אחת לשבוע, החולים מגיעים עם מידע מוכן. עוד לפני שאני פותח את הפה הם כבר יורים את החומר".



וזה לא מציק שהחולים חושבים שהם יודעים הכל?



"אני אוהב את זה. רוב המטופלים שלנו פונים אל הרופאים שלהם עם שאלות מגובשות. אני מקבל מיילים מהמטופלים שלי. כשהסטודנט של היום יהיה רופא, זה כבר יהיה חלק מהחיים שלו. הוא יקבל מסרים מהחולים שלו. הם יסמסו לו, 'כואב לי כאן וכאן, מה לעשות?'"



מה יהיו מחלות העתיד?



"זה די ברור. אפשר להתחיל לראות את המגמות כבר כיום. תוחלת החיים בישראל הרי עלתה בעשורים האחרונים בשיעור ניכר, כי גם הרפואה השתפרה מאוד. כבר כעת יש לנו יכולת למנוע מחלות לב וכלי דם. יש גם שליטה יחסית, לא מלאה כמובן, בחלק מהמחלות הממאירות. לכן מה שקורה הוא שמי ששרד את מחלות הלב ואת הסרטן מגיע לגיל מבוגר ואז הוא מפתח את אחת המחלות הניווניות של המוח, כמו אלצהיימר. עובדה אחת ידועה: מעל גיל 80, כל אדם שלישי יחווה ירידה בזיכרון, וחלק מהאוכלוסיה הזאת תפתח אלצהיימר. הבעיה היא שיש לנו פתרונות חלקיים ביותר למחלה הזו".



אומרים שהפתרון הכי טוב הוא פשוט להמשיך לעבוד.



"גם זה נבדק, אבל בינתיים עוד לא נמצאו הוכחות מדעיות לכך".



ללייטרסדורף יש הרבה יוזמות בקנה. הוא מדבר על הקמת מרכז ספורט רפואי, שיכלול בתוכו הכשרות בתחום השיקום ורפואת הספורט, ומתמלא התלהבות כשהוא עובר לחזון הסימולטורים. "כמו שחיל האוויר מכשיר טייסים, ולפני שטייס נכנס למטוס הוא מתאמן בסימולטור, כך אני מצפה שנעשה עם רופאים. בהכשרה הרפואית הקיימת כיום יש תחומים רבים שבהם עדיין אין סימולטורים. המטרה שלי היא להבטיח שלפני שסטודנט ייקח דם מילד הוא יתאמן בסימולטור, יקבל ממנו ציון טוב מאוד ורק אז יעבור לאדם".



איך ייראה הסימולטור הזה?



"הוא ייראה כמו אדם. כבר כיום הוא יודע לחקות מצבים רפואיים שונים. יש מרכז סימולטורים מתקדם בתל השומר, ובשיתוף פעולה עמם אנחנו רוצים לפתח מרכז כזה גם אצלנו. המישור השלישי שאותו אני רוצה לפתח הוא זה של חקר המוח, ובפרט פיתוח של שיטות להדמיית המוח. מרכז להדמיית המוח, שיכלול את כל אמצעי הדמיית המוח המודרניים, חייב להימצא בקמפוס הזה - בעיקר לצורכי מחקר. כך נוכל להוביל את המחקר ברמה הלאומית והבינלאומית".



בחזון שלך, אתה רואה סטודנטים לרפואה מנתחים סימולטורים במקום לנתח גוויות?



"ייתכן שזה יקרה. בלימודי האנטומיה כיום, אנחנו משלבים הדמיה ממוחשבת עם ניתוח גוויות. מה יהיה בעוד עשר שנים? קשה לי לנבא, אך מדובר בחזון שהוא ריאלי באופן חלקי. אני לא חושב שאנחנו כבר בשלב שבו סימולטור יכול לחקות לפרטי פרטים את המבנה של כל עצב ושל כל כלי דם. יכול להיות שזה יקרה בעתיד, ואין סיבה שזה לא יקרה. אם הגיעו לירח, יגיעו גם לשם".







הדלת המסתובבת



קמפוס עין כרם הוא בן כלאיים המשלב את בית החולים הדסה עין כרם עם הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית. את שני החלקים מחברת דלת חומה מסתובבת, שלתפישתו של לייטרסדורף מייצגת את מהות המתחם. "אפשר לייחס לדלת המסתובבת כל מיני אנלוגיות. אפשר להגיד שהיא מיותרת ושעדיף להקים קיר בטון, ואפשר להגיד שהיא מייצגת חיבור ושיתוף פעולה. 40% מאנשי הסגל האקדמי של הדסה הם בוגרי האוניברסיטה העברית, ולכן זהו שילוב מוצלח. אין הרבה קמפוסים בעולם שיש בהם שלוחה גדולה של אוניברסיטה עם 3,500 סטודנטים יחד עם בית חולים אוניברסיטאי, וששניהם נמצאים על גבעה אחת".



בעבר היו מתיחויות ואינטרסים מנוגדים בין הדסה לאוניברסיטה.



"אני לא רוצה להתייחס למה שהיה. ברור שתמיד יהיו שאלות נתונות למחלוקת, בכל תחום, אפילו על מי משלם את חשבון החשמל של הקמפוס. יהיה אולי מי שיגיד 'יש כאן שני שכנים שחבל שנמצאים פה ביחד', ומאוד קל ליצור יריבות: אתה תעשה, הוא יעשה, ובסוף אף אחד לא עושה. ברור לי שבארבע שנות הקדנציה שלי יהיו לא פעם מצבים של הורדות ידיים, אבל צריך לזכור שהאנשים שהקימו את הקמפוס הזה ב-1961 יזמו מהלך שמחבר בין האוניברסיטה העברית לבין ארגון הדסה העולמי, והם אלה שקבעו את האופן שבו הדברים צריכים להיות כיום. בראייה שלי אפשר לפתור את רוב הבעיות".



לקראת סיום הקדנציה של הדיקן הקודם, פרופ' אהוד רזין, עלו על הפרק שני מועמדים עיקריים להחליפו: פרופ' יעקב פאר, מנהל מחלקת העיניים בהדסה, ולייטרסדורף. כחלק ממסע הבחירות שלו הקים לייטרסדורף אתר אינטרנט, פרש את חזונו, ענה על שאלות ובעיקר הביע נכונות רצינית לחולל שינוי.



מבחינת העיתוי, לייטרסדורף לקח על עצמו לא מעט אתגרים. המשבר הכלכלי נתן את אותותיו באוניברסיטה כולה ובהדסה בפרט, שכן בהונאת מיידוף הפסיד ארגון הדסה העולמי 90 מיליון דולר וחתך בחצי את תרומותיו לבית החולים - שעמד בפני גירעון עמוק ונאלץ להפעיל תוכנית הבראה. נוסף על כל אלה, החלה השנה לפעול תוכנית חדשה, "צמרת", להכשרת עשרות עתודאים במסלול לרפואה צבאית, שהביאה לגידול של 70% במספר הסטודנטים ודורשת משאבים רבים (ראו מסגרת).



"כיום אין לאיש כסף, והסכומים שהאוניברסיטה מצפה לגייס השנה פחותים מבשנים קודמות. כמובן שיש גם בעיות הנוגעות לתקצוב של ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה בישראל). אני מציג את העניין השכם והערב בפני נשיא האוניברסיטה ובפני הרקטור, ומסביר שאנחנו ספינת הדגל של האוניברסיטה, ולכן אנחנו צריכים לקבל את מרב תשומת הלב והמשאבים. קל מאוד להיכנס לתפקיד של דיקן שבו אומרים לך: 'זה חשבון הבנק, תוציא ותיקח מה שאתה צריך'. אני לא יודע אם יש מדינה בעולם שבה זה קורה, אולי בסינגפור. לכן, כשאנחנו רוצים להקים מיזמים חדשים ולהכשיר את הרופאים ואת המדענים הכי טובים שאפשר, אין לנו ברירה אלא לשלב ידיים. אני צריך ללכת לישון בכל ערב בהרגשה שבעל המקצוע שייצא מכאן הוא הכי טוב שיש.



"מצד אחד, אנחנו פקולטה שמייצרת בעלי מקצוע שצריכים לקבל רישיון - רופא, אחות, רוקח. זאת בשונה מהפקולטה למדעי הטבע, שם לא קיימת המשימה הזו. מצד שני, אנחנו צריכים גם לייצר חוקרים שיובילו את המדע במדינת ישראל, ויעבירו את הדברים הלאה, לסטודנטים שלנו".



נראה כי הציפיות כיום מרופא בפקולטה לרפואה הן שיהיה מעין סופרמן. שיעסוק גם בהוראה, גם במחקר וגם בקליניקה. אתם לא משלמים על כך מחיר בבינוניות?



"אני דווקא חושב שזו המטרה, לעשות 'גם וגם וגם'. כמובן שלא כולם יכולים לעשות את זה. אנחנו מדברים כיום על 'רפואה תרגומית' (translational medicine), על רופא שבצדו האחד של המוח רואה את הקליניקה ובצדו השני רואה את המחקר. הוא זה שיוכל להוביל את השאלה הקלינית לפתרון מדעי. ללא האנשים האלה יהיה קשה מאוד לקדם את המחקר ואת הרפואה, וזה לא נכון רק לנו. כל העולם המערבי פונה כיום לכיוון החיבור בין המחקר הבסיסי לקליניקה.



"אנחנו בפקולטה לרפואה מחפשים את האנשים האלה שיודעים לעשות 'גם וגם', ויש לנו תוכניות מיוחדות עבורם, כמו תוכנית הנקראת md-phd - המכשירה רופאים-מדענים. אנשים אלה נהפכים למורים הטובים ביותר, ומלמדים את הדור הבא. הדבר החשוב ביותר שהם יודעים לעשות הוא לשאול את השאלות. הם יודעים לחבר בין מה שקורה במחקר למה שנעשה בפועל, ויותר מכל, הם יודעים עם מי לעבוד. מחקר, קליניקה והוראה הם מעגל קסמים המזין את עצמו".







ממזרח אירופה מגיעים רופאים מצוינים



לייטרסדורף נולד וגדל בתל אביב ("אני ילד תל אביבי מפונק"), ומודה שרוב חבריו כיום הם אותם חבר'ה מהשכונה. הוא למד בתיכון עירוני א', שעם בוגריו נמנים גם נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר וחתן פרס ישראל פרופ' אסא כשר.



אביו, אנדריי, שנפטר ב-1970, היה מהאבות המייסדים של תחום האדריכלות בישראל. גם אחיו תומס הוא אדריכל נודע - ואביהם של יונתן לייטרסדורף, שהחל את דרכו כאדריכל ועבר לתחום ההיי-טק, ושל דושי לייטרסדורף, הבעלים של מסעדת דלאל בנווה צדק.



לייטרסדורף נשוי בשנית לאיריס, גם היא רופאה, המנהלת כיום את המחלקה לבקרה על קופות החולים במשרד הבריאות. השניים הכירו כשאיריס התמחתה בבית החולים, ומתגוררים במבשרת ציון עם ילדיהם, דין, 11, ואוריאן, 6. ללייטרסדורף שלושה ילדים בוגרים מנישואיו הראשונים - יואב, 34, דנה, 30 ויוני, 26. הוא מודה כי נטיית לבו חרגה מהבחירה המקצועית במשפחה, שנהפכה לכמעט מובנת מאליה: אדריכלות או היי-טק. גם ילדיו הגדולים הלכו בדרך המוכרת - יואב, למשל, נחשף לפני כשנתיים בעיתונות כשהקים קרן הון סיכון חדשה, ויוני עבד בחברת צ'ק פוינט ובאחרונה הקים חברה העוסקת באבטחת מידע. "יש רק רופא אחד בכל המשפחה המורחבת, וזה אני", הוא צוחק.



תעודד את ילדיך הצעירים ללמוד רפואה?



"זה עניין של התאמה אישית. ילדיי חשופים לרפואה ומי שיראה נטייה בכיוון - אני בוודאי אתמוך בו. עם זאת, רפואה היא לא מקצוע שמתאים לכל אחד. זה מקצוע מעניין ומאתגר, אבל מאוד לא קל. כשאתה רופא אתה מחויב לתפקיד שלך 24 שעות ביממה, וקשה מאוד להוציא אנשים לחופשה. כשהייתי מנהל מחלקה, נהגתי להעמיד את המתמחים בשורה ולהוציא אותם לחופשה שנתית, כל אחד לפי תורו. כשהייתי אומר למישהו 'עכשיו תורך', הוא היה בהלם. העבודה היא חלק מהחיים, והיא ממשיכה ללוות אותך גם כשאתה בחופש. כשאתה הולך הביתה אתה חולם על העבודה, ובערבים אתה חושב לעצמך: אולי עשיתי משהו לא נכון, אולי טעיתי. קשה להתנתק. אם עכשיו אומרים לך 'לך תעשה סקי', אתה אומר לעצמך, 'מה סקי עכשיו?'".



רפואה היא מקצוע קשה, אבל זה לא מה שעומד בדרכם של יותר מ-1,000 צעירים המגישים מדי שנה את מועמדותם לארבע הפקולטות לרפואה בישראל: באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, בטכניון ובאוניברסיטת בן גוריון. סף הקבלה, המורכב משקלול של הציון הפסיכומטרי ושל ציון הבגרות, גבוה במיוחד. באוניברסיטה העברית, לדוגמה, רק אחד מכל 14 מועמדים התקבל ללימודים בפקולטה ב-2009. "הביקוש עצום", מודה לייטרסדורף. "לכן סף הקבלה לא צפוי להשתנות באורח משמעותי".



מחסום הקבלה מוביל רבים לפרוש ללימודים בחו"ל - היעדים הפופולאריים הם איטליה ומזרח אירופה - שבסיומם הם שבים לישראל ומשתלבים במחלקות השונות כמתמחים. "האם אנשים שהולכים ללמוד רפואה במזרח אירופה הם אנשים טובים פחות? ממש לא. הם אנשים מצוינים. לכן אני מסתייג מאמירות שאני שומע מפעם לפעם, כמו 'מה תעשה עם ההונגרי?' - הרי יש רופאים מעולים שלא התקבלו לפקולטות בישראל אולי כי הציון שלהם בבגרות בתנ"ך היה מעט נמוך".



בשנים האחרונות, הסטודנטים גם נדרשים לעבור סדרה של ראיונות וסימולציות שתפקידם לבדוק אם הם מתאימים לעסוק ברפואה גם מהצד ההומאני שלה. אוניברסיטת בן גוריון היתה הראשונה לכלול ראיונות קבלה בשרשרת המיון, ולפני כארבע-חמש שנים הצטרפו אליה הפקולטות בתל אביב ובטכניון, בשיטות דומות. לפני שלוש שנים הגו באוניברסיטה העברית את שיטת המרק"ם (מערכת ראיונות קצרים מובנים), שסתמה סופית את הגולל על שיטת הקבלה המבוססת על ציונים בלבד.



יש לכם דרך להעריך את האפקטיביות של שיטת הקבלה החדשה?



"זאת שאלה מצוינת, ובאמת קשה מאוד לאמוד את זה במספרים. השאלה היא מה מודדים ומתי. מדידה אחת יכולה להיות פשוטה: בודקים מי סיים בית ספר לרפואה וקיבל md ובבחינה הזו כולם עומדים. לכן המדד הזה לא טוב. הרי מה שאנחנו רוצים לבדוק הוא אם ה'מוצר' שלנו יודע יותר, אנושי יותר, ויש לו דרך התנהגות שונה - בהשוואה ל'מוצר' שייצרנו בשיטה הקודמת.



"הבעיה היא שאף מקום בעולם לא ביצע מחקר בתחום הזה, פרט לכמה מחקרים שמתקיימים כיום בקנדה, שמוכיחים כי אכן יש שינוי בסוג האנשים שמייצרת המערכת. נוכל לדעת את זה גם לגבינו, אבל יידרש לכך זמן, כך שזו שאלה שתצטרכו לשאול את הדיקן הבא שתראיינו. אני מקווה שהוא יגיד שהשינוי בשיטה הצליח. ציוני בגרות ופסיכומטרי הם מספרים, ומרק"ם הוא הצד האנושי, שמתורגם אף הוא למספר. נצטרך לבדוק מי מהמדדים האלה - ואולי מדובר בכלל בשילוב ביניהם - הוא בעל יכולת הניבוי הטובה ביותר לאיכויות של רופא".



כבר כעת קמים מכונים שמתיימרים להכשיר מועמדים למבחני האישיות האלה, ובכלל נראה שאנשים אינטליגנטים תמיד מסוגלים להעמיד פנים.



"אפשר לומר שמי שהוא חכם גדול ורשע גדול יכול לעבור את מבדקי המרק"ם כי הוא גם שחקן טוב. מצד שני, האנשים שעובדים במערכת הבחינות הזאת טוענים שקשה לעבוד על הצוות. אחרי הכל, את המבדקים האלה מנהלים אנשי מקצוע מנוסים".



איך מטפלים במחבל?



מלבד מבדקי הקבלה שהשתכללו לאורך השנים, נוסדו בלימודי הרפואה תחומי הכשרה שנועדו להקנות לסטודנט ערך מוסף ונגישות טובה יותר לאנשים שעמם הוא עובד: תחומי לימוד כמו רפואת אנוש, אתיקה של הרפואה, התמודדות עם שכול, אלכוהוליזם ואלימות במשפחה וכלים להתמודדות מול אוכלוסיה אלימה, לאור ריבוי מקרי האלימות כלפי רופאים בשנים האחרונות. "הפן האנושי חדש לנו - אבל לא חדש בעולם", מדגיש לייטרסדורף.



הפן הזה חסר לך כסטודנט?



"בהחלט. בזמנו למדתי מהי אתיקה ברפואה רק כשהתחלתי לעבוד כרופא. כיום השיטה אחרת, ומערכת ההכשרה הרפואית מקנה מגוון היבטים ברמה האתית. מצד אחד יש היבטים חוקיים, ומצד שני יש התמודדויות ספונטניות עם בעיות שלא כתובות בחוק - וזאת כי מבחינה מסוימת החוק מפגר אחרי מה שקורה במציאות, שמשתנה כל שעה. אנחנו לא יכולים ללמד את הסטודנט את כל הבעיות האתיות ברפואה, אבל אנחנו יכולים ללמד אותו מושגי יסוד ולתת לו כלים. גם כך, את מרב הלימוד יעשה הסטודנט לאחר סיום הלימודים בבית הספר לרפואה".



תן דוגמאות לדילמות האתיות שאתה מדבר עליהן.



"תחום הפוריות טומן בחובו דילמות רבות, למשל בנוגע לפונדקאות. זו סוגיה חדשה שלא התמודדנו עמה כשלמדתי רפואה. יש לה היבט חוקי והיבטים אתיים: איך מתמודדת האם הפונדקאית עם מה שעובר עליה וכיצד מתמודד זוג ההורים עם התהליך? אנחנו מציגים בפני הסטודנטים את הבעייתיות ואת החקיקה ואומרים להם 'קדימה, תתחילו להתלבט'.



"סוגיה אחרת היא מקרה שבו מגיע מחבל מתאבד לחדר המיון - מה קורה לו מרגע שהוא נהפך ממחבל למטופל? הרי לפני רבע שעה הוא התפוצץ ברחוב יפו בירושלים, גרם להרבה מאוד פצועים והרוגים, וכעת מביאים את כולם לחדר מיון. במקרים שבהם הוא נהרג אין דילמה, אבל כשהוא פצוע כמו כולם, רופא צריך לדעת מה לעשות. עליו לדעת לשים את הגבולות, להגיד לעצמו: 'עכשיו אני רופא ואני מטפל באדם באשר הוא אדם'. קשה? מאוד קשה".



אתם מדברים עם הסטודנטים על ההתמודדות עם בשורות קשות?



"בוודאי. אני לא למדתי את זה מעולם. הגעתי למחלקה הפנימית, חולה מת ואז הייתי עומד מהצד ורואה מה הרופא אומר למשפחה. כיום זה אחרת: מתרגלים את זה, נעזרים בשחקן שמגלם בן משפחה ומגיב בשלל דרכים - אגרסיבי מאוד, שקט מאוד, מופנם מאוד. אנחנו מתרגלים את העברת הבשורה לטיפוסים השונים.



"מצב מסוג אחר מתרחש כשמישהו חולה בסרטן תקופה ארוכה, מצבו מידרדר עם הזמן, ואז אומרים למשפחה: 'נשארו לו ימים ספורים'; או כשמגיע לבית החולים ילד שנהרג בתאונת דרכים, והוריו מגיעים אחר כך. אם רופא ללא הכשרה מוקדמת מעביר את הבשורה, הוא עלול לפשל. יש מקרים שבהם התרגול הזה הוא קריטי, למשל כשמישהו יכול לשמש כתורם איברים. מלבד זאת, יש גם מאפיינים תרבותיים שמגדירים את דרך ההתייחסות: ברור שלא תתייחס לאשה חרדית כפי שתתייחס לאשה חילונית".



לצד השינויים המואצים שנערכו בתוכניות הלימוד במסלול לרפואה, כמה מגמות נותרו על כנן, כמו הנטייה של סטודנטים להעדיף התמחויות כגון כירורגיה ופנימית-ילדים, ואילו בתחומים אחרים, כגון פתולוגיה והרדמה, ניכר מחסור רציני ברופאים. לייטרסדורף סבור שאם המדינה תשים לה למטרה להגדיל את כמויות המתמחים בתחומים האלה, היא תוכל לעמוד בה, בדיוק כפי שעשתה כשעלה צורך בהגדלת מספרם של הרופאים הצבאיים. "צה"ל צריך עוד רופאים? האוניברסיטה מכשירה אותם. בכוחות משותפים של משרד הבריאות, קופות החולים וההסתדרות הרפואית אפשר לשנות מגמות, לקבוע יעדים לאומיים ולעמוד בהם".



ובכל זאת נראה כי תמיד יהיה ביקוש רב להתמחויות שנחשבות לבעלות פוטנציאל ההשתכרות הגבוה ביותר, כמו עיניים, עור או כירורגיה פלסטית.



"נכון, אבל התור להתמחויות האלה הוא ארוך, ויש שם פחות היצע. בישראל יש כ-100 מחלקות פנימיות, וכמה מחלקות לכירורגיה פלסטית יש בתוכן? אחת בכל בית חולים גדול".



מלבד ההכשרה החדשה בתחום רפואת האנוש, מדברים כיום עם הרופאים גם על כלכלת בריאות? הם מבינים בעניינים כמו סל הבריאות ודיני רפואה?



"פרופ' אבי ישראלי, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, חזר באחרונה ללמד בפקולטה שלנו. הוא והצוות שלו מלמדים בדיוק את הדבר הזה - כלכלת בריאות, רפואה ציבורית וסל הבריאות בישראל. מלמדים גם על קופות החולים ועל חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנכנס לתוקפו ב-1995 במטרה להבטיח שוויון, ומתפתח בהדרגה.



"כיום יש גם חשיפה גוברת והולכת לתחומי הביוטק, ובהמשך ייתכן שנציע מסלולי הכשרה משולבים. אני לא רואה כל פסול בכך שבוגר שלנו ישתלב בתעשייה הביו-טכנולוגית של מדינת ישראל. אם כולם היו משתלבים במערך הזה היתה לנו בעיה, כי לא היו מספיק רופאים בקהילה, אבל אם מדובר בחבורה קטנה של רופאים, אני רואה בזה משימה לאומית. מי ישתלב אם לא הם?"



מחסור ברופאים? "אנחנו נמצאים במצב לא רע"



בשנים האחרונות התייחסו לא מעט בממשלה ובמועצה להשכלה גבוהה לעניין המחסור הצפוי ברופאים בישראל החל ב-2020, שנובע בין השאר מיציאה מרוכזת של רופאים יוצאי בריה"מ לשעבר לגמלאות. כיום עומד היחס בין רופאים לאוכלוסיה על כ-3.5 רופאים ל-1,000 איש, וההערכות חוזות כי הוא יירד לכ-2.7 רופאים ל-1,000 איש.



ב-2005 עלה בממשלה הרעיון לבחון את האפשרות להקים בגליל אוניברסיטה שבה תפעל פקולטה חמישית לרפואה. לעת עתה נראה כי בעיות תקציב מאיימות על מימוש החזון. ערן לייטרסדורף, כמו הדיקנים בפקולטות לרפואה באוניברסיטאות האחרות, אינו נלהב מהרעיון, שאם ייצא לפועל ידרוש ממנו להתחלק בתקציב הממשלתי ובמשאבים הקיימים עם פקולטה חדשה בשכונה.



"אם מסתכלים על מספר הרופאים ל-1,000 איש, אנחנו נמצאים במצב בכלל לא רע ביחס למדינות אחרות", הוא אומר. "אנחנו עוברים את ארה"ב, שם יש 2.5 רופאים ל-1,000 איש, ומדינות כמו שוודיה, גרמניה וצרפת. כדי לעמוד בקצב ייצור הרופאים הנדרש, אנחנו צריכים להכשיר כ-700 רופאים נוספים מדי שנה בכל בתי הספר גם יחד. בהתחשב בכך שכבר השנה הגדלנו את מספר הסטודנטים המתקבלים ללימודי רפואה מכ-300 ל-500 בכלל הפקולטות, ואפשר להמשיך במגמה הזו, הרי שאנחנו עושים את זה דה פקטו. יש אפשרות להקים בית ספר לרפואה בגליל, אבל אני חושב שבית ספר לרפואה לא יכול להיות מנותק פיסית מאוניברסיטה. לכן אם מקימים מוסד כזה, צריך למעשה לבנות גם אוניברסיטה בצדו".



באותה מידה אפשר לשאול למה לא לפתוח מכללות פרטיות ללימוד רפואה, כפי שעושים בתחומים כמו משפטים והנדסה.



"נכון, הדברים מתיישבים עם אותו העיקרון. התשובה לשאלה היא שבעיני יש חשיבות עצומה לכך שחוקרים מלמדים את הסטודנטים. אם יחליטו להקים אוניברסיטה בגליל - דבר הכרוך בהשקעה כספית אדירה - ואם זה יתרום לפיתוח הגליל, כפי שקרה בנגב עם אוניברסיטת בן גוריון, אז אני כמובן בעד. אבל מנסים להלביש על זה עוד כמה דברים, כמו העניין של רפואת הקהילה, שבו נכשלו בתי הספר הוותיקים לרפואה. אם לא נדאג מראש שהוראה מסוג זה תתוקצב ישירות על ידי ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) ויוכשרו המורים המתאימים, זה שוב לא יעבוד".



"אני סופר-מודאג מקליטת העתודאים הנוספים"



באביב האחרון זכתה האוניברסיטה העברית במכרז של משרד הביטחון להכשרת רופאים צבאיים בפקולטה, כחלק ממגמה של צה"ל לגייס יותר עתודאים לאור המחסור ברופאים בצה"ל. הבונוסים למתגייסי "צמרת" לא מעטים: רף הקבלה נמוך יותר מהרגיל, וכן מוצעת להם אפשרות להמשיך ללמוד בחינם לתואר נוסף מלבד התואר הרפואי, למשל במינהל עסקים, לאחר סיום השירות. זמן קצר לאחר שהתבשרה האוניברסיטה על הזכייה במכרז, היא נדרשה לקלוט את העתודאים הנוספים ולהיערך לסוג של פיצוץ אוכלוסין - עם 170 סטודנטים במחזור במקום 100 בעבר.



קיבלתם תקציב נוסף ממשרד הביטחון ונפח הסטודנטים בקמפוס גדל ב-70% במחזור האחרון. הגדלתם את התשתיות בהתאם?



פרופ' ערן לייטרסדורף: "הכיתות אכן גדלו אבל יש בעיה עם הוראה לקבוצה גדולה באולם גדול. הבעיות הלוגיסטיות שלנו הן בקושי ללמד בקבוצות קטנות וכן בתחום לימודי האנטומיה, שם מנתחים גוויות בקבוצות קטנות. לכן שידרגנו כבר לפני שנתיים-שלוש את מערך האנטומיה. לכל שולחן ניתוח צמודה מערכת ממוחשבת עם מסך מגע, כך שכל סטודנט רואה את המבנה האנטומי על הצג תוך שהוא מתבונן ברקמה של המנותח. הבעיה העיקרית מבחינתנו כיום היא במעבדות, שעוד לא שודרגו. יש גם מחסור חמור בחדרי סמינרים המיועדים להוראה בקבוצות קטנות".



אתה לא מודאג מכך שלקחתם עליכם משימה שאין ביכולתכם לבצע עם המשאבים הקיימים?



"זה לגמרי אנדרסטייטמנט. אני סופר-מודאג. אין לנו את כל המשאבים. אנחנו צריכים קודם כל לפתור בעיה של צווארי בקבוק, למשל בסבבים במחלקות הקליניות, שם יכולים להיות נוכחים סביב מיטת החולה כשמונה עד עשרה סטודנטים, לכל היותר".



המשמעות של התוכנית היא שמעתה כל עתודאי לרפואה ילמד אך ורק באוניברסיטה העברית?



"לא בדיוק. מכיוון שהיינו צריכים להתארגן תוך זמן קצר מאוד לקליטת העתודאים, לא כל העתודאים ילמדו אצלנו. עם זאת, החל בשנה הבאה כל מועמד לרפואה שירצה ללכת לעתודה הצבאית יהיה חייב להירשם למסלול צמרת, אבל הוא יוכל גם להירשם לאוניברסיטה אחרת. אנחנו מקווים שמי שיתקבל לאוניברסיטה העברית גם ילמד בה".



ומה אם עתודאי שמעדיף לגור עם ההורים בחיפה ירצה ללמוד בטכניון?



"זו בהחלט בעיה. מה נוכל להגיד לסטודנט כזה? אותו ילד מחיפה שגר על הכרמל עלול להגיד לצבא: ?התקבלתי לשני מוסדות, ואם אתם מחייבים אותי ללמוד בירושלים אז אני מוותר על לימודי הרפואה', ואני יכול להבין אותו. אבל העיקרון עומד בעינו - כל מי שירצה ללמוד בעתודה הרפואית יגיע בסופו של דבר אלינו".



הדור הזה:



יש לנו יכולת למנוע מחלות לב וכלי דם ויש גם שליטה יחסית בחלק מהמחלות הממאירות



הדור הבא:



עולם הרפואה ישקיע מאמצים במציאת פתרונות מלאים למחלות הניווניות של המוח. בלימודי הרפואה ישולבו סימולטורים שיידעו לחקות באופן מדויק את המבנה של כל עצב וכלי דם