המודל העסקי המנצח: תמיד יהיו מלחמות

בשדה הקרב העתידי יפעלו כלי רכב, מטוסים וספינות רובוטיים, ללא חייל אחד עליהם. ניצנים ראשונים כבר פועלים בצה"ל ובמקומות נוספים בעולם, והמגמה תעמיק ותורחב. המגבלות להפיכת המדע הבדיוני למציאות, כך נראה, יהיו בעיקר תקציביות.



במקומות שבהם אי אפשר יהיה לוותר על שיגור לוחמים, תהיה טכנולוגיית הפס הרחב - המשתכללת ללא הרף ונשאבת מהתקשורת האזרחית לתחום הביטחוני - תשתית הכרחית לכל צבא מודרני. היא תאפשר למסוק שמזהה תנועה חשודה להעביר הוראה למטוס זעיר ללא טייס (מזל"ט) לצלם את האתר החשוד ולהעביר את התמונה בזמן אמת לחייל בשטח ולפיקוד בעורף. החייל יוכל לסמן בקואורדינטות (מערכת צירים) ובקרן לייזר את המטרה שיבחר לתקוף, ולבקש מהעורף לשגר לעברה טיל מהקרקע או פגז ממטוס. הטיל או הרקטה יוכלו להגיע ממרחק עשרות ק"מ, יהיו מונחי gps ויידעו להתביית על נקודת הלייזר ולהשמיד את המטרה. המערכת תהיה מוצפנת, כדי שהמידע לא ידלוף לאויב. כל זה יחייב מערכת ברוחב פס רב יותר מזה שבמערכת האזרחית.



לווייני הריגול, ששוקלים כיום כמה טונות, ימוזערו ויגיעו למשקל שבין ק"ג יחיד - ואף פחות מזה - ל-100 ק"ג, עם מנוע בגודל של בול. הרובה שיחזיק החייל בשטח יהיה ממוחשב וישגר כדור בעל מוח, שיידע היכן להתפוצץ. הרקטות החדשות יהיו מדויקות ויידעו לחשוב בעצמן.



התעשייה הביטחונית הישראלית עובדת במרץ על פיתוח אמצעי הלחימה המשוכללים לשדה הקרב העתידי של 2020 ונמצאת בחוד החנית של הטכנולוגיה הצבאית בעולם. הפיתוחים העתידיים נעשים בתיאום ובסיוע מפא"ת - המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון. דרישות מערכת הביטחון שנהפכו לאבן יסוד בכל פיתוח הן מזעור ודיוק. המזעור יאפשר להעמיס את הנשק או את אמצעי התקשורת על החייל בשטח, להקל עליו ובנוסף לחסוך באמצעי שיגור מסורבלים. הדיוק יאפשר למנוע פגיעה בחפים מפשע. התעשיות הביטחוניות לא חושפות את הפיתוחים המרתקים והדמיוניים ביותר, בהוראת הצנזורה, ואולם גם מה שהותר לפרסום מעניק תמונה טובה של הצפוי.



מזערי, מדויק, עצמאי



"הפרוטקטור היא ספינה שאנחנו כבר משווקים, המשוטטת בכל מיני מקומות בלי אף חייל על סיפונה", מספר רוני פוטסמן, סמנכ"ל מחקר ופיתוח ברפאל מערכות לחימה מתקדמות בע"מ. "היא יכולה להתקרב לסירת מחבלים, לדבר אליה ברמקול ולירות עליה מבלי לסכן אף חייל. בעבר היו על כל ספינה שכזו שבעה-שמונה חיילים. שליטה מרחוק היא אחד המאפיינים החזקים של שדה הקרב העתידי. זה יהיה שדה קרב ריק מחיילים, שינועו בו כלים שיעשו את מה שהחיילים עושים כיום".



הספינות, כלי הרכב או המטוסים הבלתי מאוישים יוכלו להיות מכוונים בשלט רחוק, או יתנהלו באופן אוטונומי - אלה יתוכנתו מראש לבצע משימה ויבצעו אותה עד תומה. מדובר במשימות כמו להגיע לבונקר בשטח האויב, לצלם אותו ולשגר את התמונות לפיקוד, לשגר פגז ולחזור, או להתפוצץ בבונקר על יושביו.



מאפיין נוסף שדעת הקהל העולמית לוחצת לפתח ולשכלל הוא הדיוק בפגיעה במטרה, במיוחד כשמדובר בלוחמה בשטח בנוי, המכונה "לוחמה בעצימות נמוכה". "אם עד לפני עשר שנים הטילו מטוסים פצצות ללא הגבלה ברדיוס של 20-30 מטר כדי לפגוע במטרה אחת - כיום זה נגמר. אנחנו עובדים על יכולות שיאפשרו להביא טיל ממרחק של 70 ק"מ לחלון ספציפי של בית מסומן. זה נובע גם מעלויות. צבאות מוכנים לשלם הרבה על טיל רק אם הם בטוחים שהוא פוגע במטרה בדיוק", אומר פוטסמן.



לדבריו, מאפיין נוסף הוא "יעילות מכוונת", שעיקרו התאמת החימוש למטרה. אם בעבר פצצה או טיל התאימו ליישומים שונים, כיום מכוונים אותם ליעד ספציפי לפי המנגנונים הפנימיים שבהם. אם צריך לפגוע באדם בתנועה יותאם לכך חימוש בעל מנגנון מסוג אחד, ואם צריך לפגוע בבניין בן שלוש קומות, החימוש יהיה בעל מנגנון אחר. בבחינת "אמור לי מה המטרה ואתאים לך את הטיל". "זה גורם לכך שמצטיידים במה שצריך, ולא במכנה המשותף הנמוך ביותר", הוא מתאר.



מצד שני, מתפתחת גישת הרבגוניות ההפוכה, על פי דרישה להתאמת כלי נשק לכמה שיותר פלטפורמות של שיגור ומטרות, כדי להוזיל עלויות. לדוגמה, פיתוח של טיל שאפשר לשגר ממסוק, ממטוס, מספינה, או מרכב קרקעי - ושיכול להשמיד מטרות כמו טנקים, מבנים ובונקרים.



"מגמת המזעור שמתפתחת בשוק האזרחי מאפשרת להכניס למערכות הצבאיות דברים שבחיים לא חלמנו עליהם בגלל הגודל, המשקל והנפח", אומר פוטסמן. "זו מגמה עולמית, ושדה הקרב העתידי יהיה מלא באמצעי לחימה קטנים בהרבה. למשל, מה שגודלו כיום הוא מטר על מטר, ימוזער לחמישה ס"מ על חמישה ס"מ. זה שימושי במיוחד לכלי הטיס הבלתי מאוישים, שיכולת הנשיאה שלהם מוגבלת בגלל כמות הדלק שהם יכולים לשאת והגובה שאליו הם אמורים להגיע. כל גרם קובע שם. מרגע שמתקינים עליהם מערכות כבדות, הם לא מסוגלים לבצע משימות".



מוסקיטו, מזל"ט שמוטת כנפיו היא 40 ס"מ, הוא דוגמה לכלי טיס זעיר. הוא פותח על ידי התעשייה האווירית (תע"א). הוא בעל מנוע חרישי, וחייל יוכל לשגר אותו ממשגר המוחזק ביד. על פי צורכי מערכת הביטחון, יש לשער שגם מזל"ט זה אינו המלה האחרונה במזעור.



מיקרו לוויינים וננו-לוויינים



שדה הקרב העתידי יכלול גם את החלל. מבחינת התעשיות הישראליות, הן כבר עמוק בתוך "מלחמת הכוכבים". טכנולוגיות מבוססות gps, הניזונות מלוויינים, נהפכות לכלי בסיסי ולתשתית עבור צבא העתיד הדיגיטלי. היכולת לצייד לוויינים במכ"מ ש"רואה" דרך עננים, תוצרת התעשייה האווירית, תאפשר לכל מפקד בשטח לקבל את תמונת היעד שהוא עומד לתקוף, גם בלילה.



מעבר לכך, ההתמצאות בחלל באמצעות לוויינים יכולה לשמש גם היא מרכיב במערך החימוש מול יעדים מרוחקים, המכונים "מעגל האיום השלישי על ישראל", דוגמת אירן. כשלוויינים נהפכים לאמצעי קריטי בתפקוד של צבא, ההגנה עליהם נהפכת לקריטית לא פחות, מצב המעביר את המלחמות בחלל במנהרת הזמן לכאן ועכשיו.



ישראל חברה במועדון היוקרתי במיוחד של שש המדינות בעולם שהוכיחו יכולת שיגור עצמאית של לוויין לחלל, לצד ארה"ב, רוסיה, הודו, יפן ומערב אירופה - שמאוחדת בסוכנות חלל סביב היכולות של צרפת. באחרונה הפגינה גם אירן יכולת שיגור ראשונית לחלל.



התעשייה האווירית היא בית היוצר של כל הלוויינים של מדינת ישראל - מלווייני תצפית אופטיים ומכ"מיים ועד לווייני תקשורת. מהנדסי החברה מפתחים טכנולוגיות שישמשו את לווייני העתיד, בכלל זה חומרי מבנה ומבנים חלליים מתקדמים - שיאפשרו, לדוגמה, פרישת אנטנות בקוטר של עשרות מטרים בחלל. אנטנות אלה יכולות לחולל מהפכה בתקשורת הלוויינית המתקדמת. בד בבד עובדים בתעשייה האווירית על פיתוח מערכת משולבת של עשרה לוויינים מוקטנים, שישדרגו את התקשורת הבין-לוויינית ואת הנתונים שיתקבלו בתחנות הקרקע.



"בקבוצה הזו, מבחינת הטכנולוגיה, אנחנו במקום השני אחרי ארה"ב, ויש נישות שבהן אנחנו אף במקום הראשון, בעיקר במיני-לווייני תצפית", אומר יצחק בן ישראל, יו"ר סוכנות החלל הישראלית. מדובר בלוויין תצפית שפיתחו התעשייה האווירית ורפאל, המשמש גם לריגול ושוקל 300 ק"ג. המקביל האמריקאי שלו שוקל 4-3 טונות. מדינות אחרות משגרות לוויינים מזרחה ונהנות מתוספת המהירות שמעניקה תנועת הסיבוב של כדור הארץ, אך ישראל משגרת אותם למערב מסיבות אזוריות. בשיגור הישראלי מאבדים אנרגיה רבה, ומכאן נובע הצורך במערכות מוקטנות וקלות. עם הקטנת הלוויין הוקטנו כל רכיביו, החל במנוע וכלה בציוד הצילום. "יכולת המזעור שלנו נובעת מהצורך הביטחוני", אומר בן ישראל.



לפי הערכות, עלות השיגור של לוויין השוקל כ-250 ק"ג היא כ-75 מיליון דולר. עלות הלוויין עצמו היא 100-200 מיליון דולר, תלוי בציוד שמותקן עליו. לוויינים אלה מחזיקים שש-שבע שנים בחלל. האיומים המשתנים מחייבים שדרוג טכנולוגי מתמשך ועמו משתדרגים גם הלוויינים תוצרת כחול-לבן. "אנחנו רוצים לפתח לוויינים שישקלו פחות מ-100 ק"ג", אומר בן ישראל. "בכך יוסר חסם השיגור. כיום, כדי לשגר לוויין במהירות המתאימה נדרש טיל, והטיל יקר. אם היה אפשר, למשל, לזרוק אותו ממטוס קרב, זה היה סיפור הרבה יותר קל. זה היה מאפשר לשגר לוויינים בעלויות נמוכות ביותר ובכל זמן שנרצה. זה מתחיל להיות אפשרי, בימים אלה".



הלוויינים הבאים שעל פיתוחם שוקדים כיום יהיו מיקרו-לוויינים בני 10 ק"ג וננו-לוויינים בני ק"ג אחד - ויש כאלה שמדברים גם על משקלים פחותים אף יותר. כולם ישייטו בגובה של 500 ק"מ מעל פני כדור הארץ. לדברי בן ישראל, אחת הדרכים לשגר לוויין ששוקל 100 ק"ג מבלי לאבד מיכולותיו המבצעיות, היא להרכיב אותו מעשר יחידות שכל אחת מהן שוקלת 10 ק"ג. מכיוון שבחלל אין חיכוך, צריך לפתח טכנולוגיה שתדע למקם את כל החלקים במקום הנכון, ואז הם ימשיכו לנוע יחד, כאשכול לוויינים. "זה הכיוון שאליו הולכים", מאשר בן ישראל. "ככה אפשר לזרוק ממטוס כל חלק בנפרד, אפילו לא באותו זמן, ובמשך שבוע לבנות את הלוויין בחלל".



ישראל - מעצמת מזעור



פוטסמן סבור כי מבחינת עלויות, לוויין שישקול פחות מ-100 ק"ג יעלה פי שמונה-עשרה פחות מלוויין גדול. "מכיוון שזה יעלה פחות, אפשר יהיה לשלוח לחלל מבנה של כ-10 לוויינים. אם אני רוצה להבטיח שהות של 24 שעות ביממה מעל האויב העיקרי שלי, אתזמן את הלוויינים כך שהתחנה הקרקעית תהיה בקשר רצוף עמם כשהם חולפים מעל אותו אויב בזה אחר זה. זה נקרא 'שיגור לפי בקשה' ועולה פחות. המגבלה העיקרית היא שהמיקרו-לוויין יכול לשהות בחלל שנה-שנתיים לערך, פחות זמן מאלה הגדולים יותר".



לדבריו, בשל העלויות הנמוכות באופן יחסי, לכיוון זה יפנו מדינות רבות שירצו להצטייד בלווייני תצפית. "אני מאמין שישראל תביא את הבשורה הזו לעולם, מכיוון שהיא דורשת מזעור של תקשורת אופטית ושל הנעה חשמלית, שלא כל חברה יכולה לעשות לבד".



גם ללא מזעור, יש לישראל טכנולוגיות ייחודיות שיכולות לשדרג את לווייני העתיד. אלביט עובדת על שדרוג המערכת האופטית כך שתוכל לשגר תמונות בכמה צבעים ושתהיה בעלת יכולת לפעול בלילה. בנוסף, המכ"ם של התעשייה האווירית שיצורף ללוויין ישפר את הרזולוציה של התמונות. כיום יש בשוק החופשי תצלומי לוויין ברזולוציה של 70 ס"מ (מרחק בין שני עצמים על הקרקע, שבו שניהם נראים בבירור). לישראל יש כבר כיום טכנולוגיות לצילום ברזולוציה גבוהה יותר, והן ימשיכו להשתפר.



על הישגי הטכנולוגיה הישראלית בחלל אפשר ללמוד מפרויקט "מוסר" (musar) של סוכנות החלל האמריקאית נאס"א ומפרויקט "ונוס" של סוכנות החלל הצרפתית. "מוסר היא משימה של נאס"א שנועדה למפות את הכוכב נגה, כדי לראות אם אפשר יהיה לנחות עליו בעתיד", מסביר בן ישראל. נגה מוקף עננים של גזים רעילים, שכדי לצלם אותו נדרש מכ"ם מסוג סאר (sar), בעל יכולת לצלם דרך ערפל, אבק וחושך. יש שבע מדינות בעולם שלהן יכולת פיתוח של מכ"מ מסוג זה, ואחת מהן היא ישראל - באמצעות אלתא מערכות, חברה בת של התעשייה האווירית. יכולת המזעור הישראלית סייעה גם כאן.



המכ"ם האמריקאי משמש ללוויין ששוקל ארבע טונות, ואילו הלוויין שיישלח לנגה יהיה קטן יחסית, ולכן פירסמו האמריקאים מכרז לרכישתו. התעשייה האווירית זכתה בו עם מכ"ם סאר מול ענקיות אמריקאיות דוגמת לוקהיד מרטין ונורתרופ גרומן. נאס"א מתכננת מכרז נוסף לאחת מהמשימות הבאות: שיגור לוויינים לנגה, למאדים ולכוכבים אחרים, מכיוון שאין לסוכנות האמריקאית תקציב לכל המשימות בו-זמנית. "ככל הנראה, אם תתוקצב משימת השיגור לנגה, יוכלו בעוד חמש שנים לראות צילומים ראשונים של פני הכוכב מלוויין שכולו ייבנה בישראל, בגלל יכולות המזעור הייחודיות שלנו", אומר בן ישראל. לדבריו, נורתרופ גרומן תהיה המשווקת של הלוויין.



הצלחה דומה היתה לאלביט מערכות מול סוכנות החלל של צרפת, עם מצלמה ייחודית שפיתחה, לצילום מהחלל במגוון רחב של צבעים (מולטי ספקטרלית). מדובר במצלמה המסוגלת לצלם ב-12 צבעים (אורכי גל), בעוד מצלמה רגילה מצלמת בשלושה. הצילום המיוחד מאפשר לזהות זיהומים באוויר ובמים, ובהקשר הצבאי הוא יכול לזהות פעילות שמתרחשת מתחת להסוואה, או תחת פני השטח. הצבעים מתקבלים באמצעות פליטת חום באורכי גל שונים על ידי הגורמים המצולמים.



סוכנות החלל הצרפתית הכריזה על פרויקט ונוס לשיגור לוויינים לחלל לצורכי מיפוי סביבתי אזרחי. התעשייה האווירית ורפאל זכו במכרז לבניית הלוויינים הקטנים והצרפתים חיפשו שותף צרפתי שיבנה את המצלמה, אך התברר כי לחברות בצרפת חסרה יכולת המזעור שתאפשר לשגר מצלמה המתאימה לגודל הלוויין שנבנה בתעשייה האווירית. הסוכנות הצרפתית פירסמה מכרז נוסף, שבו זכתה חטיבת אלביט אלקטרואופטיקה (לשעבר אל-אופ), המייצרת את המצלמה.



פרויקט החייל העתידי



איך תיראה המלחמה הבאה? האם תהיה קרקעית כמו מלחמות העבר, טנקים מול טנקים? האם תהיה מול ארגוני טרור או מול איומי טילים מטווח קצר, בינוני וארוך? "מנקודת המבט שלנו, החיים מורכבים ויש לתת מענה גם לאירן, גם למחבל בעזה וגם לסוריה", אומר חיים רוסו, סגן נשיא למצוינות טכנולוגית והנדסית באלביט מערכות. "מודיעין תמיד יידרש, בזמן שלום ובזמן מלחמה, לכן אנחנו עוסקים בפיתוח מתמיד של התחום - מלוויינים ועד מערכת טקטית בשטח".



לדבריו, המערכות יתפתחו לכיוון של מתן מידע בזמן אמת, עם יכולת ניתוח והטמעת המידע כדי שאפשר יהיה להגיב מיידית. מול יעדים כמו סוריה, לבנון ואירן אנחנו עובדים על המשך הפיתוח של המצלמה המולטי ספקטרלית שלה. "בעולם הביטחוני מחפשים מטרות מוסוות, רוצים לעשות הבחנה בין מטרה אמיתית לזו המדומה, לגלות דברים מתחת לפני הקרקע. לכן אנחנו לא שואלים מה העין רואה, אלא מה הצבע או הרכב הצבעים שאנחנו מחפשים.



"האתגר הגדול הוא לבנות מצלמה בגודל ובמחיר סבירים, שאפשר יהיה לשאת על פלטפורמה לא מסובכת ושנוכל לומר לה לבדוק את צבע א' ואחר כך את צבע ב'. האתגר הנוסף הוא לבנות בנק מטרות, להבין מה מעניין אותנו ומה החתימה הספקטרלית של כל מטרה. זו עבודה מחקרית של איסוף ובניית בסיסי מידע, מכיוון שהצבעים משתנים בהתאם למזג האוויר, למשל. המצלמה הזו תדע לראות דברים שאף גורם אחר לא יודע לראות כיום. אנחנו מעריכים שזה יהיה עניין מרכזי בשדה הקרב העתידי".



הביקוש הביטחוני למוצרים קלים וקטנים אך לא יקרים מדי נגזר מאופי הלוחמה הקרקעית, כפי שרואים כיום באפגניסטן. המזעור צריך לכלול פונקציות בתחומי האלקטרוניקה, האופטיקה והאנרגיה. "אנחנו רוצים להעניק לכל חייל יכולת זיהוי ויכולת לתקשר עם כל העולם, וכשמדובר בהיקפים כאלה של ציוד, המחיר נהפך לגורם משמעותי", מדגיש רוסו.



"בעולם כולם הכריזו על פרויקט החייל העתידי - בכלל זה באירופה, בארה"ב ובאוסטרליה. בראייה של לוחמה נגד טרור, בעצימות נמוכה, נותנים משקל גבוה מאוד לחייל. הוא צריך אמצעים כדי לדבר עם המערכת, לקבל תמונה ולהעביר נתונים. מבחינה טכנולוגית, כל חייל הוא חיישן ופלטפורמה.



"בעולם נוסעת כיום רכבת הננו-טכנולוגיה. היא לא פותחה עבור העולם הצבאי אבל ההתפתחות הצפויה בעשור הקרוב יכולה לחולל מהפכה. לכן אנחנו בוחנים את הטכנולוגיה ואת היישומים הצבאיים שלה למזעור. תחום נוסף הוא פיתוח רובוטים קטנים שיודעים להיכנס למנהרה או לבניין, להסתובב, למפות ולשדר תמונות. זה כבר קיים, אבל בטווח הארוך זה ישתכלל ויגדל. אלביט פיתחה את הרובוט 'וייפר', וכבר מדברים על משפחה של רובוטים קטנים יותר.



"גם בתחום המטוסים ללא טייס (מל"ט) מדברים על שדרוגים מתמשכים ברמת החומרים, האווירודינמיקה, היכולת לשהייה ארוכה יותר באוויר ובגובה רב יותר, עם יכולת תמרון טובה יותר".



בנוסף לכטב"מים - מערכת של כלי טייס בלתי מאוישים - פיתחו אלביט ורפאל כל אחת כלי שייט אוטונומיים. בנוסף, מפתחות אלביט והתעשייה האווירית כלי רכב אוטונומיים, שיבצעו משימות שהוגדרו להם מראש, להבדיל מרובוט המופעל מרחוק. השאיפה היא לפתח כלי רכב שיגיבו כמו נהגים אנושיים אם ייתקלו במכשול לא צפוי - ויהיו גם בעלי יכולת תקיפה.



"כנראה שכדי לבנות את זה יידרשו שנים רבות", מודה רוסו. "אבל כבר כיום יש לנו מערכות בעלות אינטליגנציה שיודעות לזהות סיכון ולחשוב מה עושים במקרים האלה. נדרשת כאן השקעה טכנולוגית באינטליגנציה מלאכותית, בראייה ממוחשבת ובניווט מדויק".



מגמה נוספת שתתפתח בישראל היא מיגון מטוסים, אזרחיים וצבאיים. "לאלביט יש הסכם חתום עם משרד התחבורה בישראל, למיגון כל מטוסי אל על נגד טילי כתף", מציין רוסו. "הפתרון החדשני שלנו מוביל בעולם. אנחנו נצייד את המטוס באמצעי שיידע לגלות אם שוגר טיל לעברו, ובאותו רגע המערכת תדע להתכונן. כשהטיל יהיה קרוב מספיק, נירה מולו לייזר שישבש אותו. האיומים האלה הם אלקטרו-אופטיים, והלייזר נועד לבלבל את עין המצלמה שמתבייתת על המטוס.



"אפילו לא צריך להשמיד את הטיל. אנחנו צריכים להיות ערוכים גם לשיגור כמה טילים לעבר אותו מטוס בבת אחת ויכול להיות שיהיה איום גם מלמעלה. מנגנון ההגנה צריך להיות קטן, כי מטוס לא יכול לשאת משקל גדול. זו תפישה שניתן להרחיב לאיומים נוספים. אנחנו מדברים גם על מיגון בעזרת לייזר, שמבצע פעולת סינוור. בעתיד נרצה למגן פלטפורמות שונות ואזורים מפני איומים אלקטרו-אופטיים (מצלמות מתבייתות על מטרה), שייהפכו לאיומים עיקריים". בעתיד, הלייזרים יהיו מתוחכמים יותר ויימצא שילוב טכנולוגי של לייזרים, מערכות שליטה ובקרה ומערכת שתגן מפגיעת הטיל.



איום "המעגל השלישי"



ומהאוויר לקרקע. דני פרץ, סגן נשיא למו"פ ולפיתוח עסקי בתעש (התעשייה הצבאית לישראל), אומר כי החברה - שעברה מייצור של נשק מסורתי לנשק מתקדם ולמערכות מקיפות - מביאה לחייל בשטח יכולות שכיום מצויות בידי חיל האוויר בלבד. באמצעות מזעור, מגיעה מערכת ה-gps מהחלל לא רק לטילים חכמים, אלא בראשונה - גם לדור הבא של רקטות חכמות, שנהפכות בעזרתה למדויקות יותר.



"הדיוק כבר אינו פונקציה של טווח עכשיו. אפשר לקבל אותו דיוק ב-10 ק"מ וב-250 ק"מ", מדגיש פרץ. "כשיש לי מערכת מדויקת, אני כבר לא צריך ראש קרבי גדול, כי אני פוגע בדיוק במטרה. יש כבר טילים מדויקים, אבל הם יקרים. הכניסה של ה-gps למערך הלחימה מתחילה בארה"ב, בתחום שנקרא מערכת רקטית רב-משימתית (gmlrs). היא מאפשרת לכוחות שיורים עליהם בשטח לירות חזרה רקטות במקום להזמין סיוע אווירי, כפי שעשו האמריקאים בעירק".



מערכת "ציד" שקיימת בצה"ל, פרי פיתוחה של אלביט, מאפשרת כיום למפקד בשטח המצויד במחשב כף יד אישי, לקבל תמונה מהמזל"ט ולבקש סיוע של ירי ממסוק. המערכת החדשה של תעש תאפשר לסמן את הנקודה בקואורדינטות, וכך תיפתח אפשרות לפגוע בה גם בירי מהעורף, על ידי רקטה חכמה שתשוגר מהקרקע. המערך כולל רקטות מונחות gps או ראש ביות לייזר. "אני מכוון נקודת לייזר על המטרה. בראש הטיל יש גלאי לייזר וכשהוא מזהה את הנקודה הוא יודע להתביית עליה", אומר פרץ. "יש כיום מערכות שפועלות על גלאי לייזר, אלה הטילים המדויקים. עכשיו זה יתאפשר גם במערך רקטות".



"לב טהור" היא פצצת מרגמה (פצמ"ר) חכמה. יש בה, בין השאר, מחשב ו-gps. הפצצה עושה מה שעד כה יכול היה רק טיל לעשות, אך היא קטנה ממנו פי עשרה. "אנחנו הראשונים בעולם שמשתמשים במערכת גילוי לייזר ברקטה, הראשונים בעולם ביריית פגז מרגמה המונחה על ידי gps", אומר פרץ. "אנחנו רוכשים יכולת לפגוע במטרה בירייה ראשונה - מבלי לפגוע במטרה הלא נכונה". פרץ מספר על שיתוף פעולה בין תעש לחברה האמריקאית ריתאון, כדי למכור לצבא ארה"ב את הפיתוח - שפעולתו תודגם כנראה כבר בתחילת 2010: "בעוד חמש שנים הטכנולוגיה הזו תהיה דבר מובן מאליו".



פיתוח נוסף שמתאפשר באמצעות מזעור הוא מערכת "רפאים", הכוללת התקנה של מערכת לבקרת אש של טנק על רובה. המערכת יודעת לאמוד מרחק ולהורות לכדור או לרימון שיורה חייל, היכן להתפוצץ ואיך - אם מעל למטרה (כדי לפגוע באויב שמסתתר מאחורי חומה, למשל) או בתוכה. "מערכת 'רפאים' תכיל כדור מדויק, שיידע איפה להתפוצץ. אנחנו מכניסים מחשב לכדור בקוטר 40 מ"מ, ואני יכול לומר לו להתפוצץ באוויר בטווח מסוים, להתפוצץ בפגיעה, או אחרי שהוא פוגע. אם אני רוצה לירות בחדר שיש בו אנשים וחלון, אני רוצה לומר לו 'תפגע בחלון ותתפוצץ שלושה מטרים אחריו'. הוא גם יודע להשמיד את עצמו אם הוא לא פוגע במטרה, כדי לא להשאיר נפלים בשדה הקרב".



עוד מוצר חדשני בפיתוח תעש הוא מוקש הקרוי "mims". מוקש זה - חימוש זעיר רב תכליתי, חכם וקטלני, במשקל של 800 גרם - משוגר מתוך מעטפת, מתפזר על הקרקע ו"ממתין" למטרות כדי להשמידן. חימוש זעיר ומתקדם זה, אומרים בתעש, משלים את האסטרטגיה לפיתוח מוצרים זעירים וקטלניים, שאינם גורמים נזק חמור לסביבה ואינם פוגעים באוכלוסיה אזרחית הנמצאת במקום האירוע. mims מוטל ממטוס קרב או משוגר ברקטה קרקעית ומיועד להשמיד מגוון מטרות - שביניהן משגרי טילים, טנקים, נגמ"שים, וכלי רכב שונים. המוקש אפקטיבי למשך זמן מוגדר מהפעלתו. לאחר מכן הוא מתכלה מעצמו. "אנחנו רוצים מערכות שליטה על שטח ללא נוכחות אדם", אומר פרץ. "אנחנו נדע להנחית אותו מהשמים. יש בו מחשב, סוללה וחיישנים, והוא יכול לגלות מרחוק תזוזה ולתקוף. אם היה לנו אותו במלחמת לבנון השנייה, איש לא היה יכול לזוז בריכוזי החיזבאללה שם".



תחום ההגנה על נגמ"שים ועל טנקים מתקדם גם הוא. כבר כיום מפתחת תעש עבור צה"ל את מערכת "חץ דרבן", הכוללת מכ"ם של התעשייה האווירית. המכ"ם מגלה אם נורה טיל, המערכת מגדירה את סוג האיום ויוזמת פעולה לנטרולו - בין אם על ידי שיגור פגז ששובר את הטיל, או על ידי הטעיה ושיבוש מסלולו. הדור הבא של המערכת נקרא "חץ זוהר" והיא ממגנת כלי רכב "רכים", כגון ג'יפים. המערכת משלבת עמדת הגנה ועמדת ירי המופעלת מתוך הרכב. "אם יורים עלי, המערכת מפסיקה להיות עמדת נשק ונהפכת למערכת הגנה אקטיבית. המכ"ם 'גונב' את המערכת, מכוון אותה לאיום המגיע ומשגר מיירט. זה נמצא בשלב פיתוח ראשוני מאוד", אומר פרץ.



ראש הממשלה בנימין נתניהו מרבה לדבר על איום "המעגל השלישי". האיום הראשון הוא מארגוני טרור בשטחים, השני הוא מהמדינות הגובלות בישראל והשלישי הוא מהמדינות הרחוקות יותר, דוגמת אירן. התעשייה האווירית ממשיכה לפתח כלי טיס לא מאוישים, ומתקדמת למשימות חדשות שמוגדרות על ידי מערכת הביטחון, כולל פעילות במעגל השלישי. בנוסף, המכ"ם הייחודי החודר ערפל ואבק ימוזער בעתיד. הוא יהיה רב זרועי ומדויק יותר, ויידע לאתר מקורות ירי ממעגל ראשון ושני גם בלילות גשומים.



במערכת הביטחון מציינים כי התעשייה האווירית מכוונת משאבים רבים לאיומי המעגל השלישי, ובראשם טיל חץ מתקדם ליירוט מדויק של טילים ארוכי טווח. הטיל המיירט יחצה את האטמוספרה אל החלל, וישתמש בטכנולוגיות חדישות שיודעות למצוא את המטרה ולהתנגש בה.



אל מול המעגל השלישי, נדרשת מערכת הביטחון לפתח חימוש עתידי קל ומדויק שאפשר לשאת על מטוסים קטנים או על המטוס האמריקאי החדיש שבפיתוח, f35 (jsf), שמצטיין ביכולתו לחמוק מגילוי, אך הנפח שלו קטן באופן יחסי.



על ספינות חיל הים יותקנו מערכות חדישות של טילי הגנה אווירית שהתעשייה האווירית מפתחת עם הודו, שמשולבות בהן מערכות מכ"ם מתקדמות ואמצעי שליטה ובקרה. גם הצוללות יהיו נדבך מרכזי בביטחון הלאומי, והן ישלבו טכנולוגיות שיאפשרו שהייה ארוכה מתחת למים ומערכות תקיפה חדישות, שישמשו את הכוחות המיוחדים כשאלה יפעלו בעומק שטח האויב.



הדור הזה:



פעולות צבאיות כרוכות באבדות של חיילים ושל אזרחים



הדור הבא:



כלי הנשק יחשבו בעצמם ויופעלו בשלט רחוק. פחות חיילים יהיו נוכחים פיסית בשדה הקרב, והפגיעות יהיו מדויקות