התקשורת חגגה בסוף השבוע על חשבונו של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן. "טיפולי שיניים במקום תרופה לסרטן" היו הכותרות בעיתונים, תוך התייחסות להחלטה של ליצמן להקצות 65 מיליון שקל מתקציב סל התרופות לטיפולי שיניים לילדים - החלטה שלא הותירה די תקציב בסל כדי לממן תרופה נוספת לחולי סרטן סופניים.
מנוסח הכותרות היה ברור כי התקשורת מאשימה את ליצמן בכך שהקריב את חייהם של חולי סרטן, כדי לקדם מטרה זניחה בהרבה של טיפולי שיניים. האם התקשורת צודקת? מה חשוב יותר: תרופה שעשויה להאריך במעט את חייהם של כמה עשרות חולי סרטן בשנה, או טיפולי שיניים לעשרות אלפי ילדים במדינת ישראל - שישפרו את איכות חייהם במשך עשרות שנים?
התשובה, שימו לב, היא שאין תשובה לכך, וטוב שכך. אף אחד מאיתנו אינו כשיר לקבוע איזו מבין שתי ההחלטות נכונה יותר. מדובר בהחלטה שבוחרת בין תוחלת חיים לאיכות חיים. החלטה שבוחנת אם חשוב יותר להציל מתי מעט, או לשפר את איכות החיים של הרוב. זוהי החלטה כלכלית, בריאותית ומוסרית מורכבת במיוחד, ולכן במדינת ישראל נקבע מנגנון מסודר להכריע בשאלות כאלה. קוראים לו ועדת סל התרופות.
יתרונה של ועדת הסל כפול. ראשית, זה מה שוועדת הסל עושה, ולכן חבריה כבר פיתחו התמחות בהכרעת שאלות מסוג זה. כך, בוועדה יש כבר נוסחאות המשקללות את מחיר התרופה מול התוספת לתוחלת החיים שהיא מביאה - כדי להבחין בין תרופה מאריכת חיים לתרופה מצילת חיים, ולדעת לבחור בין תרופות שונות מכל סוג. כך, בוועדה יודעים לשקלל את הצד הכמותי-כספי עם שיקולים אתיים מוסריים.
שנית, ועדת הסל רואה את המכלול. בפני הוועדה מונחות כל הבקשות לתוספת תרופות (או טכנולוגיות) לסל התרופות, והוועדה מתעדפת ביניהן. ההחלטה שלא להכניס לסל תרופות או טיפולים מסוימים אינה משום שמדובר בתרופות לא טובות, אלא פשוט משום שבאותה שנה הועדפו על פניהן תרופות טובות יותר: תרופות שמאריכות חיים לזמן ממושך יותר, או טיפולים שמשפרים את איכות החיים למספר גדול בהרבה של חולים.
הביקורת על ליצמן - שגויה
ראיית התמונה כולה מאפשרת לוועדת סל התרופות לבחור את התרופות העדיפות ביותר מתוך סך כל התרופות המוצעות באותה שנה, ולכן רק ועדת סל התרופות מסוגלת לבצע החלטה נכונה, ולא אף אחד אחר. גם לא סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן.
הביקורת על ליצמן בתקשורת, לפיכך, היתה שגויה. הבעיה בהחלטה של ליצמן אינה שהוא העדיף טיפולי שיניים על תרופה לסרטן - כלל לא בטוח שהוא טעה בכך. הבעיה בהחלטה של ליצמן טמונה בכך שהוא סירס את מנגנון קבלת ההחלטות של ועדת הסל, שרק לה יש את הכלים לקבל החלטות מיטביות בעניין.
ליצמן, כמו התקשורת, פעל באופן אמוציונלי: הוא ראה לפניו מטרה בריאותית חשובה וראויה, והחליט לתקצב אותה. באותה מידה, התקשורת מצדדת במטרה בריאותית חשובה וראויה אחרת (תרופה לסרטן), וחושבת שצריך לתקצב אותה. רק שגם התקשורת וגם ליצמן טועים: השאלה אינה אם מדובר במטרה בריאותית ראויה, אלא אם זוהי המטרה הבריאותית הראויה ביותר של אותה שנה. בשביל להשיב על כך צריך לראות את כל החלופות הבריאותיות של אותה השנה, והגורם היחיד שרואה את כל החלופות הוא ועדת הסל.
אין ספק כי מצבה של רפואת השיניים בישראל בכי רע (מצב בריאות השיניים של הישראלים הוא הירוד ביותר בכל מדינות המערב), וכי הגיע הזמן להשקיע בה. יש מקום להניח כי לו סגן השר היה מבקש מוועדת הסל לבחון גם מימון לטיפולי שיניים, הבקשה היתה נבחנת ברצינות - הוועדה הקדישה תקציב לטיפולים לגמילה מעישון, ומצב רפואת השיניים בישראל דחוק יותר ממצב המעשנים. רק שבמקום לתת לוועדת הסל להחליט, סגן השר החליט ששיקול הדעת שלו גובר.
בכך קבע ליצמן שהחלטה בודדת שלו גוברת על מנגנון קבלת ההחלטות השיטתי של ועדת הסל. הוא העדיף לקבל החלטה בשליפה במקום לציית לשיטה. יכול להיות שהשליפה שלו היתה במקרה הזה מוצלחת, רק שמי שפועל בשליפות, סופו שבמרבית המקרים יקבל החלטות גרועות. לעומת זאת, מי שפועל בשיטתיות, בהתאם למנגון קבלת החלטות מושכל וקבוע, סופו שבמרבית המקרים יקבל החלטות טובות.
מנגנון קבלת ההחלטות של ועדת סל התרופות הוא הדרך היחידה להבטיח קבלת החלטות נכונות, כשיטה. את השיטה הזו ליצמן בחר לערער. בכך הוכיח ליצמן שהוא, כמו התקשורת, אינו מבין כיצד יש לנהל את משרד הבריאות בכלל, ואת תקציב סל התרופות בפרט.