מפוטרי המשבר איפה הם היום?-

>> גלי הפיטורים של השנה האחרונה שלחו עשרות אלפי מובטלים חדשים אל ה"מדבר תעסוקתי". כמעט כל אחד מענפי המשק הישראלי, למעט המגזר הציבורי, נאלץ להקריב את ליטרת הבשר שלו. בין אם עבדת בצפון, במרכז או בדרום, בענף ההיי-טק, המזון או הטקסטיל, סביר להניח שהכרת לפחות סיפור אחד של מפוטר מקרוב.

יצאנו לדבר עם חמישה עובדים שבמהלך השנה האחרונה חוו את המשבר על בשרם. באופן מפתיע, למרות שכולם היו מודעים ל"מצב", את כולם תפסה הודעת הפיטורים לא מוכנים. הידיעה שהארגון בו השקעת את מיטב זמנך וכישרונך בוחר לוותר עליך, אינה קלה עבור עובדי הטקסטיל ועובדי ההיי-טק בדיוק באותה מידה; גם תקופת ההמתנה הממושכת פועלת באופן דומה על המפוטרים ושוחקת אט אט את דימויים העצמי. בין אם הם עדיין מחפשים או התפשרו, אם בחרו לקחת יוזמה ולהקים עסק משלהם או התמסרו לתחביב ישן, כולם מקווים ש-2010 תראה אחרת לחלוטין.



מקומברס לאבהות מלאה



>> את אסף נחום, פגשנו בפעם הראשונה באפריל 2009, כשלושה חודשים לאחר פיטוריו מתפקידו כראש תחום ומנהל צוות מהנדסי מערכת בקומברס. נקודת האור אז היתה הולדת בתו הרביעית. כיום היא כבר בת 7 חודשים, והוא עדיין מחפש את מקומו.



"אני עדיין שולח המון קורות חיים ודווקא לאחרונה היו כמה ראיונות", הוא אומר. "זה סימן טוב, כי לפני כן בכלל לא היו חוזרים אלי בכלל". נחום, 41, עבר בשנה האחרונה מניהול פרויקטים לניהול משק בית ואבהות במשרה מלאה. אשתו, מורה בחטיבת הביניים, נהנית מהמצב החדש, ועל אף שגם הוא מאושר "לגלות את הילדים מחדש", היה רוצה לשים את הפרק הזה מאחוריו.



"גם הילדים מרגישים את ההבדל ונהנים, אבל שואלים מדי פעם מה קורה לגבי עבודה", מספר נחום, "לרוב אני עונה שבעזרת השם נמצא, שצריך להיות אופטימיים. בלב אני מרגיש צביטה קלה".



מ-ibm למכירת רהיטים



>> לאחר קריירה של 10 שנים תובעניות כמנהלת פרויקטים בחברות היי-טק שונות, מתוכן 3 שנים אחרונות כמנהלת תחום ב-ibm, מצאה את עצמה גם נטלי קונטנטה, 42, לפני כשנה מול מכשיר טלפון דומם.



"בהתחלה זה היה מאוד מוזר. לא הבנתי למה הטלפון לא מצלצל, לאן נעלמו המיילים. עם הזמן למדתי להעריך את זה ונהניתי מהחופש, אלא שמהר מאוד התחיל הלחץ הכלכלי. מעבר לזה, התחלתי להרגיש שאני לא מוצאת את עצמי".



קונטנטה, נשואה ואם לילד, גרה בראש העין. לאחר חודשים בהם חיפשה עבודה בתחום ללא הצלחה, החליטה לפנות לכיוון חדש - עיצוב פנים, תחום שלמדה בעבר - אך גם זה לא צלח. באחרונה מצאה משרה כמוכרת ומעצבת בחנות ריהוט. "בעבר עשיתי מעברים בקריירה מתוך בחירה ורצון להתקדם. זו פעם ראשונה שחשתי קושי לחזור למעגל העבודה", היא מסבירה. "חלק מהמעסיקים מסננים אותי בגלל שיש המון אנשים טובים בחוץ, אבל גם בגלל הגיל. אני ממשיכה לחפש עבודה בהיי-טק".



מ-sit ליזמות אישית



>> איתן ברמן, 43, מתכנת בהשכלתו, בחר לנצל את ההזדמנות שניקרה בדרכו בעקבות הפיטורים. עד אמצע 2009 עבד בצוות תמיכת הקוד של חברת sit, ואז פוטר.



"זו הפעם הראשונה שפוטרתי", הוא אומר, "וזה היה עבורי סוג של משבר אמון. פתאום נפל האסימון: לא משנה כמה טוב אהיה, אף מקום עבודה לא ייתן לי את היציבות שעליה סיפרו לי כילד".



ברמן, שחי עם אשתו ושני ילדיו במושב כנף ברמת הגולן, בחר לשנות כיוון ולקח את גורלו בידיו. יחד עם קולגה שפוטר גם הוא בשנה האחרונה, החליטו השניים להשקיע במיזם משלהם שקיבל את השם ananit, ופיתחו מערכת it המבוססת על "מחשוב ענן" ומיועדת לעסקים קטנים ובינוניים. כיום, כארבע חודשים מאז שיצאו לדרך, מופעלים כבר שני פיילוטים אצל "לקוחות ידידותיים". עד כה השקיע כל אחד מהם כ-50 אלף שקל.



המעבר לווה בלא מעט רגעים קשים. "התרגלתי כל החיים לחשוב כמו שכיר - להתרכז רק בתחום המומחיות שלי. כעצמאי ובעל עסק זה סיפור אחר. כיום אני משוכנע שעשיתי את הצעד הנכון".



איש הטקסטיל לא רואה אופק



>> "בגיל 50 לא פשוט למצוא עבודה בישראל, במיוחד בפריפריה", אומר אשר מורי, 50, תושב אופקים, שהועסק במפעל הטקסטיל סנצ'ורי מירקל, שנסגר לאחרונה.



"מציעים לי עבודות פיסיות, קשות, בשכר מינימום, בערד או בשדרות - בשביל מה לי? אני מרגיש שסגירת המפעל היא כמו גזר דין מוות. עבדנו בשכר מינימום, אבל נכנסנו מחייכים ויצאנו מחייכים. עכשיו רוקנו את המפעל ואת התקווה. בקרוב אקח כל עבודה שלא תהיה, רק כדי לפרנס. הישיבה בבית הורגת אותי".



יותר מ-20 שנה עבד מורי במפעל, שבאחרונה סגר את שעריו ושלח את 40 עובדיו הביתה. לגורל דומה זכו יותר מ-3,000 עובדים בתעשיית הטקסטיל בישראל בשנה החולפת. בחודש האחרון, מאז סגירת המפעל, פוקד מורי בקביעות את לשכת התעסוקה, אך לא מצליח למצוא משרה חדשה. אשתו עובדת במשרה זמנית בבית אריזה ומרוויחה כ-2,600 שקל בחודש. בחודשים הקרובים, עם תום העונה, גם היא עתידה להצטרף אליו.



הכלכלן שהפך לסופר



>> לא כולם נאבקים בסטטוס החדש. לפני כחצי שנה קיבל ע', 43, כלכלן בהשכלתו, הודעה על סיום העסקתו. עד אז ניהל קריירה משגשגת למדי, וזו היתה הפעם הראשונה מאז שסיים את לימודי הכלכלה ומינהל העסקים שמצא עצמו ללא עבודה.



להבדיל מרבים מחבריו, ע' לא מיהר לעדכן את קורות החיים או לפתוח כרטיס ברשת חברתית. על שולחן העבודה הביתי שלו נחים מזה כמה שנים ערמות של דפים מודפסים, אותם קיווה יום אחד להפוך לספר, וזו נראתה לו העת לממש את שאיפותיו הספרותיות.



"אני כותב שנים, והיות שהבנתי ששוק העבודה חלש, במקום להשקיע מאמץ סרק בחיפושים שמראש ידעתי שיהיו בעייתיים, החלטתי לקחת חצי שנה ולכתוב", הוא מספר. ההחלטה קיבלה גיבוי מלא מאשתו וארבעת ילדיו, והכסף שחסך בשנות עבודתו הספיק כדי לקחת את פסק הזמן הדרוש. כיום הוא נמצא בשלבים סופיים של גיבוש הרומן הראשון שלו, ומאחוריו שני ספרי ילדים שהשלים בחודשים האחרונים, איתם הוא נודד בין הוצאות הספרים.



"כתיבה אינה עבודה משרדית", הוא מספר, "אתה לא פשוט קם בבוקר ומתיישב לכתוב 7-8 שעות. קרה לי לא פעם שהתיישבתי מול המחשב ולא היה לי מה לכתוב. לעומת זאת אני יכול להיכנס לטראנס ובמשך ימים שלמים לא לזוז מהמחשב.



אילו לא הייתי צריך להתפרנס, אין ספק שהייתי עוסק בכתיבה. שם התשוקה האמיתית שלי. לצערי, מעטים אם בכלל מתפרנסים בישראל מכתיבה. לכן, כשאסיים, למרבה הצער, אצטרך לחזור לשוק העבודה הסטנדרטי".