הצד האפל של המדע

ב-1962 קיבלו החוקרים ג'יימס ווטסון, פרנסיס קריק ומוריס ווילקינס פרס נובל לפיסיולוגיה ולרפואה על חלקם בגילוי מבנה הדי.אן.איי וזכו בתהילת עולם. אשה אחת נשכחה מאחור.



לרוזלינד פרנקלין לא היה סיכוי. היא היתה מדענית יהודייה, תמימה וצנומה בשנות ה-50, בעולם מדעי שנשלט לחלוטין על ידי גברים. בדרך לגילוי השתמשו שלושת החוקרים בנתונים שהיו בידי פרנקלין על מבנה הדי.אן.איי שנלקחו ממנה מבלי ידיעתה וללא הסכמתה. בנאומי הזכייה שלהם בשטוקהולם, איש מהם לא הזכיר את תרומתה.

"רוזלינד פרנקלין - הגברת האפלה של הדי.אן.איי", היא הביוגרפיה על פרנקלין, ש"נהפכה לסמל פמיניסטי, סילביה פלאת של הביולוגיה המולקולרית, האשה שכישרונותיה הוקרבו למען האדרת תהילתו של הזכר", כפי שכותבת עליה המחברת, ברנדה מדוקס.



פרנקלין היתה בת למשפחה אנגלית-יהודית מיוחסת ממעמד הביניים-גבוה (דודה היה הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל). הוריה לא רצו שתהיה אשת קריירה ולא ראו בעין יפה את מאמציה ליהפך למדענית. נשים שעסקו אז במחקר מדעי היו יצורים נדירים, שההתייחסות הגברית אליהן היתה כאל "כלב המהלך על רגליו האחוריות - הוא לא עושה זאת היטב, אבל אתה מופתע מעצם העובדה שהוא עושה זאת". פרנקלין העקשנית ניסתה לפלס דרך בין גברי המעבדות השוביניסטים, שהיו רגילים לנשים "שמשתכרות במסיבות המחלקה, עוברות מהברכיים של אחד לשני ונותנות לחזיות שלהן להיפתח".



פרנקלין הוכשרה ככימאית פיסיקלית ועסקה במחקרים על מבנה הפחם, על המבנה המרחבי של הדי.אן.איי ועל המבנה של וירוסים. היא מתה באפריל 1958 מסרטן השחלות, בהיותה בת 37 בלבד. הביוגרפיה כה מפורטת, עד שמדוקס מגלה לנו שאת הווסת הראשונה קיבלה פרנקלין בגיל 13 ושהיא מעולם לא ידעה גבר. היא היתה חובבת טיולים מושבעת ואף הגיעה לישראל ב-1953, חצתה את הארץ בטרמפים והדרימה עד אילת, שהיתה אז כמה בקתות ומשאבת מים אחת. בדרך היא כמעט נאנסה על ידי נהג משאית.



ב-1968 פירסם ווטסון את ספרו "הסליל הכפול" על גילוי מבנה הדי.אן.איי, שבו כתב כי "רוזי היא אשה נרגנת שאגרה בקנאות אוצר של נתונים שלא היתה יכולה להבין"; ושהיא "נראית כמו ספרנית שהיתה יכולה להיראות יפה, לו רק היתה מסירה את משקפיה ועושה משהו מעניין עם שיערה". הוא תיאר אותה כחוקרת לא קולגיאלית ששמרה לעצמה את ממצאי מחקרה וציין ש"הבית הטוב ביותר לפמיניסטיות הוא מעבדתו של מישהו אחר". ווטסון זכה לביקורת רבה על דבריו, וב-1984 הודה כי "השתמשנו בנתונים שלה כדי לחשוב עליהם, ולא כדי לגנוב".



רק שנים לאחר מותה זכתה פרנקלין להכרה כגיבורה שנעשה לה עוול, ונהפכה לסמל למעמדן הנמוך של נשים בפנתיאון המדע. ב-1982, כשעמיתה ארון קלוג זכה בפרס נובל לכימיה, הוא אמר: "אילולא נקטעו חייה באיבם, ייתכן שהיא היתה עומדת במקום הזה ובמועד מוקדם יותר".