לחלק את המוניטין האישי

מאת ארז אלימלך וגור בירון



נניח שצברת לאורך השנים מוניטין אישי אשר נסמך על שנות עבודה רבות בתחום מסוים, כגון היותך סופרת מצליחה, מעצבת אופנה ידועה או בכל תחום אחר שבו שמך ועבודת כפייך הביאו אותך אל אותה נקודה. את הדרך הפתלתלה עשית כשבן זוגך לצידך, תומך בך לכל אורכה ואף נושא בחלק מנטל עבודת הבית והפרנסה.



היום, לרוע המזל, יש ביניכם חילוקי דעות ואתם מגיעים למצב של גירושין. עתה טוען בן זוגך שבמסגרת חלוקת הרכוש, מגיע לו, בין יתר הדברים, סכום כסף גדול שמבטא את חלקו בנכס שנצבר במהלך הנישואים ונקרא מוניטין.



בשלב זה, בישראל, בית המשפט העליון טרם הכיר במוניטין אישי (להבדיל ממוניטין עסקי) כנכס בר חלוקה או בר איזון. בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק בעניין גוזנר, שבו הבעל היה רופא שיניים מצליח, כי "אם נרחיק לכת באותה חשיבה, הרי על בעל המוניטין להעמיד עצמו וכישוריו למכירה למרבה במחיר ולהשתעבד לו, על מנת לשלם מחצית מהתמורה לאישה".



תוצאה זו חזרה על עצמה בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין פלונית נ' פלוני, שם נקבע, כי הנתבעת נהנתה באופן עקיף מהמוניטין באופן שהשפיע על אורח חייה במהלך תקופת הנישואין, ולכן אין צורך לחלקו לאחריה.



הדין בישראל: חלוקת הנכסים במקרה של גירושין
בישראל חוקק חוק שקובע פתרון לסוגיות חלוקת רכוש בין בני זוג רק בשנת 1974. בכך נוצר בעצם שוני בין זוגות שנישאו לפני תאריך זה לאלו שנישאו לאחריו. בשנה זו נחקק חוק יחסי ממון, שבא לעגן את חלוקת הנכסים על פי חזקת השיתוף, חזקה שהנה יצירת פסיקת בית המשפט העליון שנתנה מענה לחסר אשר היה קיים בעניין זה. החזקה יצרה זכות לבן הזוג בכל נכס אשר היה רשום על שמו של בן זוגו, ובכך אפשרה גם לזה שאינו רשום לקבל מחצית משווי הנכס.



בחוק יחסי ממון ביצע המחוקק טעות מכרעת בכך שהחיל את אלמנט השיתוף רק לאחר פקיעת הנישואין - כלומר לאחר שהוכרו הגירושין. בכך נוצר מצג המאפשר לצד אחד ללחוץ על השני באי מתן גט אלא אם יוותר על חלקו בנכס; כל זאת, נוכח שליטתו הבלעדית של ה"דין האישי" בתחום זה, אשר מחייב את בני הזוג להסכים לפירוד - בהיעדר עילה על פי דין תורה.



שאלת המוניטין בדין הישראלי
כל האמור לעיל התייחס בעבר לנכסים קלאסיים, כגון דירת מגורים וכד', ובהמשך הוחל והורחב אף על נכסים עסקיים ונכסי העתודה הסוציאלית. כלומר, כאשר יעמוד זוג בפני נקודת חלוקת הרכוש, סיווגו של הנכס הוא מהותי וחשוב מאין כמוהו. ישנם סוגים מסוימים של נכסים שלא יחולקו גם כיום.



ככל הנראה, אחד מאלו הנו המוניטין האישי של בן הזוג. למרות שניתן לסבור כי המוניטין האישי יתומחר ויחולק ככלל הנכסים, בית המשפט טרם קבע זאת במפורש. ייתכן, כי הסיבה היא בעיית הערכה של המוניטין האישי. נוסף על כך, ניתן לטעון כי יש לראות במוניטין האישי כחלק ממהותו של האדם ולא חלק ממסת הנכסים.



ההתפתחות והעתיד הצפון
החל מסוף שנות ה-80 החל בית המשפט העליון במהלך של התאמת אופי הנכסים המחולקים לתקופתנו. באותה תקופה שינה בית המשפט העליון את הסיווג שהיה נהוג עד אותה תקופה וקבע בפסק דין בסיליאן ובפסק דין בר נתן כי דין זהה יחול לנכסי המשפחה הקלאסיים ולנכסי המשפחה העסקיים; במילים אחרות, גם רכוש עסקי שאחד מבני הזוג הנו בעליו יחולק במסגרת חלוקת הרכוש. נראה, כי בית המשפט העליון נקט בגישה שלא ייתכן שהשאלה איך נוהל הכסף ובמה הושקע, היא השאלה שתכריע האם יש לערוך שותפות ואם לאו.



בתחילת שנות ה-90 בעניין רון ובעניין אורון, הרחיב בית המשפט העליון את סוגי הנכסים המחולקים אף על נכסים סוציאליים, כלומר על כל הנכסים, פנסיות, קרנות השתלמות, קופות גמל, ביטוחי חיים וכו'.



בשנת 1994 הגיעו שני המשטרים לאיזון באשר להגדרת המונח נכס, כאשר כיום עדיין לא מבוצעת חלוקה של המוניטין האישי של הצדדים.



בשנת 1994, בית המשפט העליון בעניין אבולוף, בעניין הדרי ובעניין גיטלר, תחת המטריה המשפטית של הסכם מכללא, קבע הלכה לפיה משך הנישואין יהווה נתון מהותי במערכת שיקולי בית המשפט בבואו לקבוע את אופן חלוקת הרכוש ובכללו רכוש שנצבר בטרם הנישואין.



השתלשלות הפסיקה הביאה למצב של חוסר ודאות ויציבות בקרב בני זוג העומדים בפני גירושין. ההלכה מעוותת את החקיקה הקיימת וגורמת לפיקציה על פיה גם רכוש שקדם לנישואין יחולק באופן שווה, כאשר מועד הנישואין, משכם ונתונים נוספים עלולים להשפיע על אופן חלוקת הרכוש. לתוך קלחת זו מצטרפת כיום ביתר שאת סוגיית המוניטין האישי, בה לא ניתנה עדיין פסיקה שמתירה כימות וחלוקה בצורה תוצאתית, היינו באופן שמעדיף את הצד החלש, חסר המוניטין.



במה זה שונה?
לדעתנו, מוניטין אישי של אחד הצדדים אינו שונה באופיו ממוניטין עסקי או מכל רכוש אחר שבני הזוג שקדו על צבירתו במהלך שנות נישואיהם. לכן, תמוהה בעיניינו עצירתו הפתאומית של בית המשפט בנקודה זו. כל המהלך נעשה מתוך מטרה להביא לשוויון בין בני הזוג, ולא ייתכן כי בעיית שומה פרוצדורלית תשפיע בסוגייה מהותית.



פרופ' אריאל רוזן-צבי, בהתייחסו לסוגיה בספרו, גורס כי "בשיטה משפטית, המכירה ברעיון השיתוף האישי והכלכלי בין בני הזוג, אין שום הצדקה להימנע מחלוקת נכסי עתודה כלכלית. רעיון המאמץ המשותף העומד ביסודו של עיקרון החלוקה השווה, והמבוסס על תרומה שוות ערך כלכלי מצד בן הזוג העוסק בטיפוח המשפחה ובגידול הילדים, אינו סובל הבחנות טכניות ופורמליות בין סוגים שונים של השקעה... מקום שבו בחירה בדרך השקעה אחת יוצרת שיתוף, ואילו בחירה בדרך אחרת גוררת אחריה הפרדה רכושית - ללא כל הבדל במאמץ המשותף המושקע - אות הוא שלא נעשה צדק בין הצדדים".



דומה בעניינו, כי לא ירחק היום בו יקבע בית המשפט העליון שגם מוניטין אישי יאוזן בין בני הזוג. בכך תושלם המהפכה השקטה של מעבר מחלוקה שוויונית לחלוקה תוצאתית, חלוקה אשר מיישמת בצורה ראויה יותר את משמעותה האמיתית של המילה שוויון, גם לאחר פרידתם של בני הזוג וסיום מערכת הנישואים.



פתרון ביניים
ועד אז, מסתמן כי המ