1. בינואר 2003 הופתעה המיליארדרית שרי אריסון לגלות בסמוך לדירתה בשיכון בבלי בתל אביב שלטי חוצות ענקיים, שבהם נכתב: "שרי אריסון צוחקת - 900 משפחות בוכות". היה זה בעיצומו של מהלך שהוביל מנכ"ל הבנק דאז, אלי יונס, לפיטוריהם של 900 מעובדי הבנק, וההסתדרות בראשות עמיר פרץ החליטה להיאבק באריסון, בעלת הבנק. אריסון זעמה, ושלחה מיידית מכתב מעורכי דינה לחברת השלטים פוסטר מדיה, שבו הוזהרה כי תיתבע בסכום של 10 מיליון דולר בגין לשון הרע אם לא תסיר מיד את השלטים. השלטים הוסרו. זמן קצר אחר כך התברר (גם לאריסון) שחלק מחברת השלטים נמצא בבעלותה.
2. בינואר 2008 קיבל נוחי דנקנר, בעל השליטה באי.די.בי, שיחת טלפון למכשיר הסלקום (החברה שבשליטתו) שלו, שבו קיבל דיווח על שריפה שפרצה במפעל אגן כימיקלים (שבשליטתו) באשדוד. דנקנר התנחם בכך ש"יש ביטוח", אלא שעד מהרה התברר שהחברה המבטחת היא כלל ביטוח (שבשליטתו).
3. שלמה הוא ישראלי ממוצע שנוסע במאזדה 3 שלו כל יום לעבודה, מתדלק בתחנות של דלק ומבוטח בחברת הפניקס. הוא אולי לא יודע זאת, אבל כל שלוש ההתקשרויות המסחריות הללו מזרימות כסף לכיסו של יצחק תשובה, ששולט ביבואנית מאזדה, בדלק ובחברת הפניקס.
4. דוד עזריאלי הוא מלך אימפריית הקניונים הישראלית הנושאת את שמו. במשך שנים הוא הסתפק בעסקי הקניונים, אבל בשנים האחרונות קיבל תיאבון גדול וקנה את חברת ההשקעות גרנית (בעלת השליטה בסונול, טמבור וסופרגז). במאי 2008 הוא הגיע למסקנה שכרטיסי אשראי הם פריט חשוב לשימוש בקניונים, אז הוא קנה 20% מחברת כרטיסי האשראי לאומי קארד. אבל כדי לבנות קניונים צריך גם חומרי בנייה, אז עכשיו עזריאלי רוצה לרכוש את הנסון - חברת חומרי הבנייה השנייה בגודלה בישראל. וזה אחרי שנוחי דנקנר וצבי לבנת, בעלי השליטה באי.די.בי, הבינו שהם לא יקבלו אישור לקנות בעצמם את הנסון, כי ממילא הם שולטים בחברת המלט הגדולה בישראל.
כן, פנים רבות לריכוזיות במשק הישראלי. חלקן מעלות חיוך, אבל חלקן יכולות להיות הרסניות וקטלניות לציבור הרחב, למשקיעים ולניהול התקין של חיי הכלכלה כאן.
עד אמצע שנות ה-90, המשק הישראלי היה ריכוזי מאוד וחלק גדול ממנו נשלט על ידי שני הבנקים הגדולים. ועדה בראשות מנכ"ל משרד האוצר דאז, דוד ברודט, המליצה לנתק את הבנקים מהשליטה בחברות ענק כמו כור, כלל, אפריקה ישראל ומגדל, וכך נמכרו החברות הללו לאנשי עסקים כמו יצחק תשובה, לב לבייב ובני שטיינמץ. בהמשך החל תהליך הפרטה מואץ, שהקפיץ למרכז הזירה הכלכלית את משפחת אריסון, את נוחי דנקנר ואת מתיו ברונפמן.
במובנים רבים, המשק הישראלי כיום פחות ריכוזי מאשר לפני 15 שנה. מפחיד לחשוב איך היתה נראית הכלכלה שלנו לו תאגידי הענק של אי.די.בי, אפריקה ישראל ואחרים היו עדיין בשליטת הבנקים. אבל בשנים שחלפו מאז, קרו כמה דברים שמעוררים חשש שמא נוצרו כאן מוקדי כוח חדשים ובעלי עוצמה לא פחותה מזו שהיתה לבנקים עד אמצע שנות ה-90.
העוצמה הנוכחית נובעת מבניית פירמידות שליטה שכוללות חברות בענפים רבים של המשק. למעשה, אנשי העסקים הגדולים מחוברים זה לזה בהרבה מאוד קשרים צולבים: כלקוחות, כספקים, כמתחרים, כספקי מקורות מימון וגם כצרכני מקורות מימון. הקבוצות הגדולות הן גם סוג של לשכת תעסוקה לפוליטיקאים ורגולטורים בדימוס. השליטה בענפי משק שונים, בשרשרת הייצור והאספקה, במקורות מימון ובשוק המשרות הבכירות בישראל היא תמהיל בדוק להפקדת כוח אדיר וקטלני בידיים של קבוצה קטנה מאוד. כן, אפשר לקרוא לה האוליגרכיה הישראלית.
פרופ' אסף חמדני, מומחה לדיני תאגידים מהאוניברסיטה העברית, השלים ב-2008 מחקר שבחן את השלכותיה של הריכוזיות הזו. חמדני הגיע למסקנה כי "שליטתה של קבוצה מצומצמת יחסית של משפחות במגזר העסקי, באמצעות פירמידות שליטה, טומנת בחובה חשש לפגיעה במשקיעים מהציבור, בהתפתחות הכלכלה ואף באיכות השלטון והדמוקרטיה". חמדני סבור לפיכך, כי המדינה צריכה לגבש מדיניות כוללת בשאלה אם ריכוזיות השליטה במשק היא תופעה רצויה, ואם ההנחה היא שלמדינה יש אינטרס לצמצם את הריכוזיות הזו, עליה לנקוט בצעדים משפטיים והסדרתיים לשם כך.
חמדני מצא כי החברות הציבוריות פועלות בסביבה נטולת מנגנוני שוק אפקטיביים על בעלי השליטה, שהם אלה שמכוונים את פעילות התאגיד. אנחנו רואים זאת היטב בעסקות בעלי עניין שמאושרות על ידי משקיעים מוסדיים מפוחדים, בגיוסי הון שנעשים בקלות וללא ביטחונות מספקים על ידי גופים שהם בעצמם ספקי מקורות מימון. לא פחות מטרידים הם הדברים שאנחנו לא תמיד רואים. את הלחצים על רגולטורים, על פוליטיקאים, על מקבלי החלטות בשלטון המרכזי והמקומי, ועל עיתונאים שיש להם השפעה על הפירמידות העסקיות, שגשוגן ותדמיתן.
מה שחמדני מציע למעשה הוא להקים את ועדת ברודט החדשה, שתמפה את קבוצות השליטה הגדולות במשק ותעמוד על הסכנות הכרוכות בעוצמה הזו לניהול התקין של המשק. קל לשער מה תהיה תגובת הטייקונים והקבוצות הגדולות לוועדה שכזו, אבל בסופו של דבר, הגדרת כללי משחק ברורים לגבי העוצמה וגבולותיה ישרתו גם את מי שכרגע נהנה מעוצמה גדולה וחושש לאבד אותה. ההגבלות לא צריכות לעסוק באנשים ספציפיים, אלא בענפים ריכוזיים ולא תחרותיים במיוחד כמו סלולר, בנקאות וביטוח, ובקבוצות גדולות.
נ.ב.
ועדות לפירוק או הגבלת קונצרנים זה טוב ויפה, אלא שיש פתרונות נוספים לפיזור מוקדי הכוח במשק. אחד העיקריים שבהם הוא כניסת משקיעים זרים. אמנם גם למשקיעים זרים יש חיבור הדוק למוקדי כוח ושלטון, אבל יש להם גם יכולת לשבש את הסדר הקיים ולשנות שווקים. הדבר המדאיג הוא שבשנה האחרונה אנחנו רואים דווקא יציאה של כמה משקיעים זרים כמו האצ'יסון (בעלת השליטה בקודמת בפרטנר), סבן-איפקס (בעלי השליטה היוצאים בבזק), היידלברג (בעלת השליטה בהנסון) יורק (שמוכרת את פסגות לאיפקס) וגם היחלשות של ענקים כמו סיטי ו-aig, שפועלים כבר כמה שנים ועוד לא מצאו לנכון לחזק כאן את פעילותם באופן משמעותי. המשבר הגלובלי החליש כמה שחקנים גדולים בעולם, אבל הוא עדיין מאפשר להם לפתח פעילות בשוק הישראלי. גם זה תלוי בפתיחת כמה שווקים ריכוזיים לתחרות גדולה יותר.
המחיר היקר של פירמידות השליטה
סמי פרץ
1.1.2010 / 7:00