או.סי.די פאשן

>> אומרים שהעשור האחרון מאופיין בהתייחסות אובססיבית לאופנה. כלומר, לא מדובר רק על "אני נורא רוצה שמלת סריג בצבע שמנת", אלא ממש הפרעת חרדה שמתבטאת במחשבות טורדניות והתמכרות לפעילות טקסית חוזרת.

טוב, אולי לא באמת צריך להיכנס להגדרות מתחום הפסיכיאטריה, אבל אין ספק שמשהו באופן שבו אנחנו רוכשים-חושבים-עוסקים באופנה, נעשה קצת מוגזם. האופנה נהפכה לדת (ולא, זה לא אומר שגליאנו הוא אלוהים). פרויד כבר הצביע על כך שלהתנהגות דתית ולהפרעה כפייתית יש מאפיינים דומים. במלים אחרות, השופינג הוא "הנחת התפילין" החדשה, וההתעדכנות הכפייתית ב"מה חדש בטופ-שופ לונדון" היא "והיו לטוטפות בין עינכם".



וכדרכם של דתיים-להכעיס, כך גם מאמיני האופנה מבליטים בגאווה את ההתמכרות הדביקה שלהם לתרי"ג המצוות של הלבוש. בנות 12 כבר מצהירות על עצמן בגאווה כ"מופרעות אופנה", האמהות שלהן, שחולקות עמן במשותף ארון בגדים והפרעת אכילה, מסמנות להן את עומק האובססיה. אלה ואלה מתארות את ההתמכרות שלהן לאופנה בטרמינולוגיה הלקוחה היישר מהעולם הנרקוטי.



החרדה מאופנה קשורה, אולי, לעולם שנהפך גדוש אינפורמציה ובלתי מובן. הטקסים המשמשים לשיכוך החרדה והדחקתה הם סדר הפעולות הקבוע: חיפוש, מדידה, רכישה - הריגוש המשולש האולטימטיבי. כדרכו של ריגוש כזה, הוא לא מספק באמת אלא יוצר קהות המבקשת את בריגוש הגדול הבא, והבא, והבא.



מי שסימן את אובססיית האופנה כלגיטימית, ואף נחשקת, היתה קרי ברדשאו, הגמדונית מטורללת הגרדרובה מ"סקס והעיר הגדולה". ברדשאו לקחה את הפוסט-מודרניזם, פיזרה עליו נצנצים ותקעה לו נוצה בתחת. לשיטתה זה לגמרי לא מופרך להתייחס לזוג נעלי ג'ימי צ'ו כמו אל הסדקים במערכת היחסים האישית שלך, וכמו להשפעת הנפיחות של פרות אוסטרליות על התחממות כדור הארץ. הכל אישי ואין היררכיות.



ברדשאו, הבת המועדפת של העיר הגדולה, נתנה לנו להבין שלמכור כליה בשביל שמלה של ורה וואנג זו בחירה לגיטימית, ושלחבוש טווס מת על הראש זו אמירה אקזיסטנציאלית מנומקת. בראדשו עצמה אולי כבר פאסה, אבל מורשתה נותרה עמנו והעיסוק באופנה מתרכז במיתוג. ממש כמו השאלה הנשאלת ביותר על השטיח האדום בטקס פרסי ה-משהו: "את מי את לובשת?"



איך נראה הספקטרום של "טורדנות כפייתית" באופנה? החל בדחף שאינו בר-כיבוש לסוודרים מזארה, ועד בהייה משתקת בראי בהתלבטות בין המכופתרת הירוקה לנטולת השרוולים בהדפס הנקודות. אבל הטורדנית המוכרת מכולן היא מי שאפשר לכנות "המתעדכנת הסדרתית" - זו שרצה אחרי כל טרנד הזוי; תמיד חסרת נשימה, תמיד עם הלשון בחוץ, תמיד מפסידה; זו שמעודכנת במה שקורה בלונדון וניו יורק; יש לה את האתר של h&m במועדפים, היא יודעת בזמן אמת שהסקיני-מת-אבל-לא-באמת, שמגפי בוקרים זה הכי שנה שעברה ושווינטג' זה השחור החדש. יש לה את אנה וינטור כשומר מסך, הבוטיק של עדה מכיכר המדינה בחיוג המקוצר וכל המוכרות בקניון רמת אביב קוראות לה בשמה הפרטי ודורשות בשלום ניתוח מתיחת הצוואר שעברה השבוע.



אבל מאחר שלטרנדים יש נטייה לחלוף בזמזום עצבני מעל ראשנו כשהטרנד הבא כבר אוחז בעקביהם (השנה, אגב, מרובעים ועבים), הטורדנית נהפכת לטורנדו. היא שועטת סביב הכיכר, אוספת מכל הבא ליד את ה"חדש של מחר" ועד שהיא מסיימת את הסיבוב, הוא נהפך כבר ל"ישן של אתמול". אין ספק: יש לה או.סי.די פאשן, אבל היא מכנה אותו "מודעות אופנתית".



הכותב הוא מעצב ראשי בפיקס-גיבור סברינה, מרצה במחלקה לאופנה בשנקר, אבא של גאיה ושירה וחושב שאופנה זה לא חשוב, אבל חשוב שיהיה