רכבת הרים בדולר

>> איזו שנה עברה על שוק המט"ח ועל בנק ישראל. רכישות של מיליארדי דולרים, התאוששות של הדולר מרמת שפל של כ-3.8 שקלים בתחילת השנה לרמה של כ-4.25 שקלים (זינוק של כ-12%) בחודשים הראשונים של השנה; ובקיץ שוב קריסה של 15% בחזרה לשפל של 3.7 שקלים. את רכבת השדים הזאת הצליח הדולר לסיים בסופו של דבר עם ירידה קלה של כ-1.2% ב-2009 לשער של 3.78 שקלים, ועם לא מעט דאגות להמשך.



הבנק המרכזי אמנם קטף את תואר "המבוגר האחראי" בשנה וחצי האחרונות, אך לא בקלות. ב-2009 נאלץ הבנק לתמרן בין הצורך לייצר צמיחה והתאוששות במשק, לבלום את עליית המחירים ולשמור על הדולר שלא יברח מטה. מסורתית, מפעיל בנק ישראל את כלי הריבית במטרה לעמוד ביעד יציבות המחירים הממשלתי, 1%-3%. בימים כתיקונם מכוון הבנק למטרה זו בלבד, אך בתקופת המשבר לקח הבנק המרכזי על עצמו גם את מטלת הסיוע למשק.

ב-2009 נקט הבנק לא מעט צעדים חריגים כדי להתמודד עם האיום של הדולר הנמוך. הגברת ההתערבות בשוק במט"ח, שהחלה בתחילת 2008 עם רכישות יומיות של 25 מיליון דולר והתגברה לרכישות של 100 מיליון דולר ביום - לא עזרו למנוע את צניחת המטבע ב-2009. זה הוביל להפחתת ריבית דרמטית.



בשנה האחרונה רכש בנק ישראל 20 מיליארד דולר, אחרי שרכש 14 מיליארד דולר ב-2008 כדי לתמוך בשער הדולר היורד. במארס בלבד רכש הבנק 4 מיליארד דולר, וכך גם באוגוסט. בצד הרכישות הנרחבות המשיך הבנק המרכזי להשתמש בנשק הריבית, וכמעט שהגיע לסוף המחסנית. במארס 2009 הופחתה הריבית לרמתה הנמוכה מאז קום המדינה (0.5%) למשך חמישה חודשים. גם צעד זה לא הצליח לייצב את המטבע, שהגיע בנקודת השפל, אוקטובר 2009, ל-3.7 שקלים, רמה שאיימה על מצבם של היצואנים המקומיים ובכך גם על המשק.



באמצע פברואר לקח בנק ישראל על עצמו גם את התפקיד של סידור התשואות בשוק האג"ח הממשלתיות, והחליט להפעיל כלי נוסף - רכישת איגרות חוב ממשלתיות. תשואת איגרות החוב משמשת כבסיס לריביות שגובים הבנקים על הלוואות, ובבנק רצו להוריד את התשואה הזו. בסוף יולי 2009 סיים הבנק את התוכנית. ההערכות הן שלמרות הכוונות הטובות, ההשפעה על הריביות לא היתה מהותית.