גיל טייכמן, האיש שהאיר את מגדלי עזריאלי ואת גשר המיתרים, עושה את הכסף הגדול דווקא בחתונות

זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית, אבל איש התאורה הצעיר, אז רק בן 31, נמרץ ושאפתן - התעקש. הוא ביקש לעשות משהו שלא נראה קודם לכן בישראל. משהו גרנדיוזי: שיהיה בגדול, במקום מרכזי ובולט וכמובן טלוויזיוני. יעלה כמה שיעלה. העיקר שכולם ידברו על "הפרויקט החדש של גיל טייכמן". זה קרה לפני עשור בדיוק, והפרויקט המדובר הוא שעון בגודל 2,000 מ"ר שטייכמן הרכיב על מגדלי עזריאלי, מ-1,000 מנורות ומ-120 מטר של כבלים, שעון שנראה כמעט מכל נקודה בתל אביב. ההצלחה היתה גדולה. הפנים שלטייכמן כמעט לא מוכרים בישראל - לא מזמן, כשקנה שווארמה בדוכן תל אביבי כשהוא לבוש בחולצה שעליה הלוגו "טייכמן", ביקש ממנו המוכר למסור דרישת שלום ל"גיל טייכמן, החבר שלי" - אבל כיום קשה למצוא מי שלא שמע את השם. אם מישהו פיספס במקרה, המשאיות שמתרוצצות בכבישי ישראל מזכירות לו בצהוב בולט על רקע שחור שטייכמן ותאורה הם שמות נרדפים.



שלושה אלמנטים באותו פרויקט סיפקו את הסחורה שטייכמן חיפש. המועד - שיא האופוריה בעולם, עם מהפכת ההיי-טק; המיקום - מגדלי עזריאלי, שרק החלו אז לסמן את קו השמים של תל אביב; ובעיקר הטלוויזיה - שחיפשה אייקון להתחבר אליו בשידורים של חגיגות המעבר לאלף השלישי. טייכמן הגה את הרעיון ששודר בלי סוף בערוץ 2, השניות נספרו לאחור בכל יום, בכל שעה עד חצות בלילה של ה-31 בדצמבר 1999, ואז הגיע הרגע שבו הספרות התאפסו, הזיקוקים הופעלו והשעון החל לספור קדימה.



אין ספק, טייכמן, כמו עזריאלי, הצליח בגדול במשימה של החדרת השם שלו. כנראה שלא סתם הוא התחבר לאיש הנדל"ן הישראלי-קנדי הוותיק, שיודע גם הוא משהו על שיווק עצמי. עזריאלי הרי שינה את שם הפרויקט שלו אחרי שהוקם מ"מרכז השלום" ל"מרכז עזריאלי", והצליח למתג את המגדלים כסמל למדינת ישראל המתחדשת, התל אביבית, העומד בניגוד למגדל דוד הירושלמי, למשל, שמסמל את ארץ ישראל העתיקה.



למעשה, טייכמן ועזריאלי מבצעים יחד פרויקטים כבר כמעט 20 שנה. כחשמלאי צעיר האיר טייכמן את השלט - "כאן יוקם" של עזריאלי, כשזה רק זכה במכרז על הקרקע. אחר כך הוא האיר את המגדלים הנבנים והולכים, ומאז שאוכלסו המגדלים, בכל שנה מופיע עליהם פרויקט טייכמני גדול. אחד מהם, לדוגמה, הוא "דגל אורות התקווה", שבו נפרש דגל ישראל על המגדל המרובע בעזרת יותר מחצי מיליון נורות. בכל פעם שהתקבלה תרומה ב-sm, נדלקה נורה נוספת, עד שהדגל הושלם.



הפרויקט הזה הצליח למתג את העמותה שעמדה מאחוריו, עמותת עלם בניהולה של נאוה ברק. בשיא השפל הכלכלי-ביטחוני של 2001, האיר טייכמן את המגדל המשולש בצבעי כחול לבן מנצנצים ומתחלפים עם הסיסמה "זה בידיים שלנו". טייכמן המשיך להשתמש במגדלים ביצירותיו, ובשתי מערכות בחירות הציג עליהם את מדגם החדשות של ערוץ 10.



טייכמן מעולם לא השתמש בשירותי יחצ"נות, אבל נראה שכלל אינו זקוק להם, שכן הוא יודע היטב איזו תדמית שלו הוא רוצה שתיחקק בציבור, ויודע כיצד להגיע אליה. את השיטה הזו לפרסום עצמי הוא הגה כבר בתחילת דרכו, כשהיה מפרסם את עצמו על קופסאות גפרורים תחת הסיסמה "גיל טייכמן מאיר לכם את הלילה". מי חשב אז על מיתוג או על פרסום? זה בכלל לא היה בתודעה.



כשאנחנו שואלים את טייכמן, בראיון ל-markerweek, מה דוחף אותו להרים בכל פעם פרויקט גדול ומקורי אפילו יותר מקודמו, הוא עונה בפשטות שמדובר באהבה: "המיזמים האלה הם הבייבי שלי. כל דבר שמשלב טכנולוגיה ותאורה הוא פרויקט שאני נהנה לבצע".



אבל זו לא רק ההנאה, יש לפרויקטים הענקיים האלה יתרון תדמיתי מובהק.



"בוודאי, הקפיצה הגדולה שלנו הגיעה בסוף שנות ה-90, בעזרת כמה פרויקטים לא שגרתיים. זה סייע לנו ופיתחנו פער לעומת השוק, וגם הלקוחות מרוויחים מזה. בסקרים עולה כי שלושת המבנים המוכרים בישראל הם הכותל המערבי, מגדלי עזריאלי והכנסת, בסדר הזה. הפרויקט של עלם, לקחת דגל בגודל של מגרש כדורגל ולתלות אותו באוויר, הקפיץ את העמותה בתודעה המקומית. היא היתה אחת העמותות אי שם ברשימה, והעפנו אותה לחמישייה הפותחת".



יש בזה גם כסף או רק פרסום?



"זה פרויקט שהשאיר הרבה כסף ומודעות בעולם האור, היו שם הרבה גאווה וניכוס הדגל. אנחנו הראשונים שהתרמנו דרך שליחת הודעות sms. זכינו בפרסים בקנה מידה עולמי על העיצוב הזה. גם אחרי שעון המילניום, הגיעו פניות מכל העולם ומיזמים דומים נעשו על בניינים בצרפת, בגרמניה ובהונג קונג. ספקים ויצרנים בעולם מכירים אותי ופרויקטים שלי מוכרים בעולם".



כיום מנהל טייכמן מאות אירועים בשנה, עוסק בכל טווח התחומים של מקצועות התאורה ויש לו הכנסות של מיליוני דולרים, אבל הדרך שבה בנה את עצמו יכולה להעניק השראה ליזמים בתחילת דרכם: הוא הצליח גם בלי בסיס כלכלי, השכלה או קשרים. מה שהביא אותו למקום שבו הוא עומד כיום הם בעיקר הדרייב והרעב. וטייכמן רעב תמידית. להתקדם, לצמוח, להתרחב וכל הזמן להיות עוד יותר מעודכן, עוד יותר משפיע ועוד יותר מוכר. אפילו במחיר של ויתור על הכנסות בטווח הקצר.



אף שלדבריו, "אין בעבודה הזו מספיק כסף לעומת רמות ההשקעה שהיא דורשת", ברור שהשיטה של טייכמן היא שהעשירה אותו והזניקה את החברה שלו: שיווק עצמי בכל דרך, דיוק ומשמעת צבאית, ביטחון עצמי וכוחנות. הוא הבין שאת השם הוא יעשה אמנם בפרויקטים הגדולים, אבל את הכסף ירוויח בעבודה הקשה של היום-יום - בחתונות, במסיבות של חברות היי-טק ובנקים ובאירועי בר מצווה.



הוא הבין שאנשים שישמעו שטייכמן האיר את המדינה בחגיגות ה-60 ושהוא מחובר למיזמי הענק על עזריאלי לא יחששו לשכור אותו למסיבה שלהם, ואפילו לשלם לו קצת יותר. הוא מודה בזה: "כדי להוביל בתחום שלנו צריך להיות יצירתי, רעב לאתגר הבא, מלא אמביציה ועם המון אהבה והתמדה. זה תחום שיש בו הרבה שחיקה. אתה צריך כל הזמן לחדש. זו דרך חיים. אני שואב את ההשראה מהשטח, מהפנטסיות שלי ושל הלקוחות שלי וגם מהחסכים שלי".



בימים האחרונים דוחף טייכמן מיזם שמוצג בכיכר רבין בתל אביב, שדומה במשהו לשעון המילניום מלפני עשור: הקוסם חזי דין קורא תיגר על הפעלול המרשים של אמן האשליות האמריקאי דיוויד בליין, ששהה 63 שעות בתוך גוש קרח ענק. דין יבצע את אותו פעלול במטרה לשהות בתוך הקרח יותר מ-63 שעות ובכוונתו לצאת ממנו הערב, בדיוק בחצות, עם הנשיקה של השנה הבאה. טייכמן דואג, בין היתר, להארת האירוע. הסכנות הגדולות הצפויות לדין הן דלילות האוויר, מצב שעלול לגרום תרדמת, והיווצרות של קרישי דם העלולים לפגוע בבריאותו.







לא רק מנורה שמטילה אור



טייכמן, 41, נמצא בעסקי התאורה מאז שהיה בן 13. "חיפשתי עבודה כדי שיהיה לי מספיק כסף לצאת למחנה קיץ בצופים, והתחברתי לחברת התאורה שהוזמנה עבור מסיבת הסיום של כיתה ח'. עבדתי אצלם ארבע שנים, וככה נדלקתי על התחום", הוא נזכר. כשהוא נשאל למיקומה של אותה חברה כיום הוא מצטנע, "הם עדיין עובדים, כמו כולם", הוא אומר, אך ברור שאת המעסיקים הראשונים שלו הוא עקף כבר מזמן.



המדרגה הבאה, כתלמיד תיכון, היתה כעוזר סאונד בתיאטרון החמאם ביפו, שם צבר ניסיון רב. "באחת העבודות התבקשתי לארגן תאורת שטח עם עשרה פנסים להצגה שנערכה בחוץ. לקחתי את האתגר וסיימתי אותו עם 150 פנסים". גם במהלך השירות הצבאי, כשהפיק סרטי וידאו והדרכה לחיל רפואה, הוא המשיך לעבוד ולהתקדם. "אחרי הצבא החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. זו היתה תקופה שבה את התאורה הפיקו חשמלאים עם שרשראות תאורה ועם כמה קישוטים של יום העצמאות".



חמוש ברכב פרטי ובכמה מנורות, הוא החל לתור אחר עבודות. הוא פתח נישה שלא היתה קיימת בישראל, והציע תאורה מיוחדת לאנשים שחוגגים אירוע פרטי בגינה. זה תפס. לאט לאט הוא עבר מהבתים הפרטיים ומהגינות לאולמות ולגני אירועים. "רציתי להביא את מה שלמדתי בתיאטרון, לבטא את היכולת וליצור סגנון, טון ואווירה בכל מקום. רציתי שתהיה אפשרות למקד את תשומת הלב בדברים שאתה רוצה להבליט ולטשטש את מה שאתה רוצה להצניע. אני לא יודע איך להסביר את זה, יש לי מעין התגלות, אני מסתכל על משהו ויודע איך הוא צריך להיות מואר", אומר טייכמן שחושף משהו משיטות המכירה שלו.



טייכמן ייצר שוק במו ידיו. "הייתי מציע לאנשים להאיר להם את האירוע, והם היו אומרים לי ?מה, אין אור באולם?' - הייתי צריך ליצור מודעות לכך שכדאי לשלם לתאורן גם כשכבר יש תאורה באולם, ולשכנע אנשים שמה שהם מקבלים זו אומנות או יצירה - ולא רק מנורה שמטילה אור. עשינו דרך ארוכה עם הרבה שכנועים", הוא אומר.



"כיום זה עולם אחר. אנשים מבינים את ההשפעה שיש לאור על האווירה ועל המסרים. לדוגמה, אור חזק במפעל ייצור ריחוק. מנורה או אהיל קטן מעל שולחן יעניקו אווירה אינטימית. אור חזק ומסנוור הוא אור חקירות שנותן תחושה שאתה לא שולט במה שקורה בסביבה שלך, הוא מעניק תחושה לא נוחה, ולכן הרבה פעמים אתה מתחיל לזמר. אור נעים ועוטף גורם לך להרגיש מחובר. אור צבעוני מעניק תחושה של שמחה, יותר מדי צבעוני זו כבר תחושה של מסיבה".



גם כשמדברים על טעויות ועל פשלות, טייכמן יודע למנף אותן לטובתו: "הניסיון המצטבר שלי הוא כמות הכישלונות שאספתי לאורך הדרך. היכולת שלי היא לעמוד מולן ולהפוך אותן להזדמנות. רוצים לשמוע על פדיחות?", הוא שואל לפני שהוא יורה, "היתה לי לקוחה שחגגה אירוע ברביעי, אבל הזמינה אותו לחמישי. שלוש שעות לפני המועד שאליו הוזמנו האורחים, היא התקשרה רועדת לשאול למה אנחנו לא במקום. הרגעתי אותה ובשעתיים וחצי הקמנו הכל. הארגון והיכולות הם הכוח שלנו".



תקלה נוספת שהוא נזכר בה היתה כאשר שעות לפני מסיבת ההשקה של מגדל האופרה של אלפרד אקירוב ברחוב הירקון בתל אביב, התברר שהפועלים שהשלימו את עבודות הבנייה גנבו את הפנסים הצבעוניים שהונחו לאורך הקיר החיצוני. בזמן הקצר שנותר לטייכמן, הוא הצליח לארגן רק תאורה לבנה, מה שגרם לו לחטוף צעקות מחברת ההפקה שאירגנה את האירוע. תקלה נוספת התרחשה באירוע של עובדי חברת yes במדבר יהודה, שבו שיטפון מקומי סחף לו את כל הציוד, כולל משאית שנסחפה במורד הוואדי.



אבל התקלות האלה היו רק התבלין להצלחה הגדולה שהביאה התחרות, בדומה לכל שוק בצמיחה. טייכמן הוא השם הכי חם בעולם התאורה, ואולם בשנים האחרונות נרשמה צמיחה יפה גם אצל המתחרים וטייכמן מתמודד על פרויקטים בשוק הפרטי והעסקי עם חברות כמו קילים, זילברבוים, מזוז, סימול ובטי בם.



הצפיפות בזירה הובילה לכך שלא פעם הוא נאלץ להוריד מחירים כדי לא לפספס עבודות. "לא בכל פרויקט הוא נדרש להאיר את חומות ירושלים. יש דברים יותר פשוטים שמהם הענף מתקיים, ושם יש לו תחרות חזקה", אומר מפיק בתעשייה. "טייכמן נותן פייט רציני לתחרות, לא מרפה. הוא יושב ללקוח על הראש עד שהפרויקט שלו. הוא יכול לקחת פרויקטים לא רווחיים רק כדי להשאיר את הלקוח אצלנו ולמנוע זליגה למתחרים", מספר יוגי מזוז, מעצב תאורה. "הוא האדם עם האומץ הכי גדול שאני מכיר, לכן השם שלו קשור לפרויקטים הכי גדולים שנעשו כאן".



למרות התגברות התחרות, בענף מספרים כי טייכמן מצליח לשמור על הבכורה: "כיום יש לטייכמן מתחרים בעבודות בודדות", אומר לוי. "אפילו באירועים גדולים יש כבר כמה מתחרים שיכולים לספק את הסחורה. אבל אם מסתכלים על כל עולם התאורה, עם הפרויקטים הגדולים, היכולת לדלג מעל תקלות, החדשנות, היצירתיות והיקפי הפעילות - אין לו מתחרים".







אין דמי ביטול



התחרות נעשית צפופה, ואתה נחשב ליותר יקר מאחרים.



"יש לקוחות שמפחדים להרים אלינו טלפון כי חושבים שאנחנו הרבה יותר יקרים. המתחרים מנצלים את זה ומעלים את המחיר, כי חושבים שאנחנו לא במשחק. אני לא יותר יקר מאחרים, אפילו להיפך. זה אולי נראה כך כי אני חושב על כל ה'עזים', כלומר המגבלות שיכולות לצוץ. אבל אצלי אין הפתעות, כך שבסופו של דבר אני גם מקצועי וגם כלכלי יותר. למשל, כשאני מעניק עצה בעולם האדריכלות - מלבד היופי והמקצועיות, אני מביא בחשבון גם את עלויות הרכישה, את החשמל ואת הבלאי.



"בטווח הארוך, הלקוח שלי מקבל ערך מוסף גם אם העבודה שלי יקרה יותר. למעצבים אחרים אין את הניסיון הזה. יש לי לקוחות כבר הרבה שנים שיודעים להעריך את זה ויודעים לראות בי שותף לדרך ולתוצאה. הם נותנים בי אמון מלא, הם לא שואלים אותי ?איך?', אלא ?מתי?' ו'כמה זה עולה?'".



אחד המיזמים הגדולים של טייכמן בשנים האחרונות היה "להאיר את השמים" בחגיגות ה-60 למדינה, רעיון שהגה וקידם בקרב ראשי העיריות ובכנסת. בערב יום העצמאות הוצגו מופעי תאורה וקרני לייזר בשמונה ערים שונות בו-זמנית. רשימת הציוד שנדרשה לאירוע היתה ארוכה ביותר, וכללה בין היתר 12 אלף זיקוקים ופצצות תאורה, 320 נורות, 60 מכשירי לייזר, 55 מקרנים ו-25 גנרטורים. אלה הופעלו על ידי 515 אנשי צוות שנעזרו בתשע צלחות לוויין ובשלוש ניידות שידור.



טייכמן גם הקים הדמיה של גשר המיתרים בירושלים באמצעות אלפי נורות - שנתיים לפני סיום העבודות במאי 2007. הוא הציב מנוף מיוחד בגובה 120 מטר במרכז הגשר, שדימה את התורן המרכזי. ממנו נמתחו 66 מיתרים, שמוקמו בהתאם לסדר המיתרים המקוריים של הגשר. על גבי המיתרים נמתחו כבלי תאורה שיצרו את צורת הגשר ודימו את גשר המיתרים התלוי, כפי שהוא נראה כיום, לאחר סיום העבודות.



דודו (שם בדוי), בכיר בעולם ההפקות שעובד עם טייכמן, אומר: "הוא הלך על כל עבודה, גם על עבודות שאינן רווחיות, רכש המון ציוד והתמקצע. כיום יש פרויקטים שרק הוא יכול לבצע, לכן כל העבודות הגדולות נדבקות אליו. בהפקה של אירועים גדולים אי אפשר לקחת סיכונים, יש לך יומיים להקים אירוע ואין הרבה מקום לטעויות. לגיל יש את הניסיון, את הציוד ואת כוח האדם - והכל תמיד מוכן בזמן. גם החדשנות והמקוריות מיקמו אותו כהכי חזק בתחום".



שוקי וייס, החתום על הופעות זרות רבות בישראל, מספר על עשור וחצי של עבודה משותפת: "גיל לא מהסס להעז. יש לו נשמה של אמן, והוא חי ונושם את התחום. לפעמים זה גובל במגלומניה אבל ככה זה בתחום שלנו. צריך לראות רחוק ובגדול. אלה תכונות של הצלחה". אחת העבודות האחרונות המשותפות לוייס ולטייכמן היתה ההופעה של מדונה. מלכת הפופ הגיעה עם תאורת במה מוכנה, אבל וייס היה צריך להאיר את המתחם שסבב אותה, שהכיל כ-50 אלף איש בכל אחת משתי ההופעות שקויימה הכוכבת. "זה היה כמו להאיר עיר שלמה", אומר וייס. "היינו צריכים להאיר את אחורי הקלעים, את מתחם ה-vip, את הקהל, את השבילים, את הגדרות ואת הקופות. זו היתה עבודה בקנה מידה בינלאומי, וכמו תמיד, גיל סיפק אותה עם אפס תקלות".



העשור האחרון הביא רוח גבית לתחום התאורה בישראל, שנהפך לחלק חשוב ביצירת האווירה באירועים פרטיים ועסקיים. בענף מסכימים כי טייכמן אחראי על קפיצת המדרגה בתחום: "תמיד היו חברות תאורה והגברה, אבל כולן התעסקו באיך לגמור את החודש", אומר מזוז. "הן התפרנסו בעיקר ממופעי רוק קטנים. גיל בא עם הרבה תיאבון ופתח תחומים חדשים, ייסד ענף שלא היה קיים".



למרות ההתרגשות והגאווה שבפרויקטים הגדולים, טייכמן מדגיש כי "הוא מתרגש גם מהאירועים הקטנים ומהאינטימיים שנוגעים בבטן. אני לא רוצה לשכוח אותם. אני מאמין בחיבור רוחבי לפס הרחב של לקוחות", הוא אומר. טייכמן בוודאי לא רוצה לשכוח את הלקוחות הקטנים, מאחר שהם אלה שחתומים על נתח ניכר מההכנסות שלו. הפקות גדולות הן יותר בגדר עניין של פרסום, תדמית ותודעה מאשר של שולי רווח. הכסף מגיע דווקא מהאירועים הקטנים, היום-יומיים. שמחות משפחתיות בגינה, בטבע או באולם, מסיבות חברה, אירועי השקה ותצוגות אופנה - הם שנותנים את הטון בעסקי התאורה.



אחד מאפיקי ההכנסה הקבועים של טייכמן הוא תאורה באולמות ובגני אירועים שציוד שלו מורכב בהם באופן קבוע. כיום מוצבות מערכות תאורה שלו בעשרות גני אירועים ואולמות, בהם האחוזה במושב בית חנן, סטואה בקיבוץ געש, חצר נצר בקיבוץ נצר סירני ואולמות האירועים במלון סיטי טאוור בתל אביב. נתח הכנסות משמעותי מגיע מאירועים פרטיים בבתים או בגני אירועים. למרות התחרות בענף, טייכמן נהנה מההפקות הפרטיות היוקרתיות ביותר בשוק, כך מספרים מפיקים בתחום. "אני עובד עם כל הסלבס שממלאים את עמודי הרכילות, אבל אני לא אומר אפילו שם אחד", מציין טייכמן בגאווה לא מוסתרת.



אחרי שכבש נתח נכבד מ-50 אלף החתונות ומ-30 אלף מסיבות הבר מצווה שנערכות בישראל בכל שנה, אפשר לומר שלטייכמן יש מומחיות אנתרופולוגית קטנה לא רק בעולם הסלבריטאים המקומי אלא גם בציבור הישראלי בכלל. הוא מספר על בני זוג שהתחתנו אצלו והתגרשו ואחר כך כל אחד מהם נישא שוב - למעשה הגבר נישא כבר בשלישית - כך שחמש החתונות שלהם היו בניהולו. כשהוא מספר על זוג שביטל חתונה שעות לפני היציאה לשטח הוא אומר: "אין אצלי דמי ביטול, כי אני מאמין בבחירה חופשית".



טייכמן גם יודע מצוין איפה יש קייטרינג מוצלח - ולחלופין, איפה לא לאכול אף פעם. "אני יודע איפה לאכול. אם אני מאיר את האוכל בתאורה צבעונית, תשתדלו לא לאכול שם. אוכל טוב צריך להיות מואר באור לבן".



השירותים לתעשיית השמחות ניתנים לצד פרויקטים גדולים יותר, כמו פסטיבלים וירידים. שוק ההפקות בתחום הפסטיבלים מגלגל כ-100 מיליון דולר בשנה והתאורה היא חלק אינטגרלי מההפקה. בין האירועים הגדולים שנרשמו בתחום בשנה שחלפה: פסטיבל ערד, פסטיבל גולדסטאר, פסטיבל האוכל "טעם העיר" ופסטיבל הבירה.



"בכל העולם של השוק החווייתי - שבו אירועים המוניים ופסטיבלים - צריכים את הקבלנים הגדולים ביותר", אומר אלי לוי, מפיק אירועים בולט בזירה המקומית. "מעבר לגודל, למקצועיות ולבטיחות - אתה בוחר בקבלן לפי היכולת שלו להתמודד עם תקלות. אלה אירועים שאין בהם מועד ב'. יש בודדים שיכולים להתמודד עם משברים וטייכמן הוא הבולט שבהם".



תחום נוסף שבו פעיל טייכמן הוא תאורה אדריכלית: הגג של מגדלי אקירוב, בית ישפאר בהרצליה פיתוח, האתר ההיסטורי מבצר נמרוד השוכן למרגלות הר החרמון וקניון גבעת שמואל - מוארים מדי ערב בתאורה שלו. "הרעיון הוא לעצב בהתאם לאופי החלל ולסוג הצרכים של הלקוח, תוך התחשבות בחיסכון באנרגיה, בעלויות רכש ואחזקה, בנוחות ובהימנעות מוונדליזם", אומר טייכמן.







רס"ר צבאי



מעל שולחן העבודה של טייכמן במשרד הצנוע שלו במחסני החברה שבמתחם תעשייתי ליד מחלף הסירה בהרצליה, תלוי הציטוט מסיפור הבריאה: "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך". "אלוהים ברא את האור ואת החושך ביום הראשון", מפליג טייכמן בפרשנויות. "האור הוא משמעותי בכל האמונות, הוא שמבדיל בין תקופות חשוכות למוארות, בין אפלה לזריחה". האם לתפישתו הוא דר באותה קומה יחד עם בורא עולם? "אני שליח שבא לעשות טוב לאנשים", הוא משיב בדיפלומטיות. "יש לי זכות גדולה לעסוק בשמחות של אנשים ברגעי השיא שלהם ולהיות שותף לחוויה שאני יכול להעניק. עולם האור זה לקחת בד ציור וצבעים ולספר סיפור של רגשות.



"קרן שמש שחודרת דרך החלון, שמאירה שדרת ברושים, יוצרת טקסטורה - כמו למשל זריחה מדהימה מעל הרי מרזוגה במרוקו או השתקפות של שמש על מים. המצרים הקדמונים ידעו להכניס את האור לפירמידות באמצעות מראות. כיום, אפשר לשחזר את האור בעולם המלאכותי וליצור את אותה התחושה".



נראה שטייכמן מסוגל לספק תיאורים ציוריים על נפלאות האור מבוקר עד ליל, אבל ברור גם שלצד האמת הזאת יש אמת נוספת, של איש עסקים קר ומחושב שיודע בדיוק לאן הוא הולך וששולט בחברה שלו כמו רס"ר. תשובותיו מדודות, כמעט צבאיות באופיין. הוא לא מועד בלשונו ומשתדל שלא לשחרר אף פרט מיותר. "אני לא רוצה לרדת לנתונים"; "אין טעם להתעמק במספרים", "עדיף להיראות טמבל", היו חלק מהתשובות שלו על שאלות שלא כל כך נוח לו שיתפרסמו ויסייעו למתחרים.



במהלך הראיון נכנסים עובדים למשרד כדי לקבל ממנו הנחיות לפני יציאה: הבקיאות של טייכמן בפרטים יוצאת דופן. הוא משרטט לטכנאי על נייר כיצד נראה מקום האירוע, איפה הכניסה, עד לאן יש לקדם את המשאית והיכן להציב כל פנס. ביקור במשרדים שלו מגלה כי ממלכת טייכמן היא עדיין הצגה של איש אחד. לחברה שלו הוא קורא "בית", ואין פלא, הוא נמצא בבית הזה סביב השעון, וחוזר לביתו האמיתי פעמים רבות רק בבוקר, לאחר פריקת המשאיות. טייכמן מעורה בכל פרט: הוא מדריך את הנהגים ואת מנהלי הצוותים, בקי ברשימת ההזמנות, מבקר בשטח, נפגש עם לקוחות, מסתובב בתערוכות בחו"ל, מתעדכן, יוזם ולא נח לרגע.



שיטוט במחסן מגלה שהשם טייכמן מוצמד לכל פריט בציוד, מפנס קטן ועד לארגז ענק וכמובן ששמו מוטבע גם על המשאיות החונות בחוץ. יכולות ההקמה, התפעול והעמידה בזמנים שעליהן מעיד טייכמן בולטות בשטח. מפיקי אירועים גדולים וקטנים מעידים כי אצל טייכמן הכל דופק כמו שעון. הדיוק, כך מסביר מנהל המכירות, רן שאבי, חילחל גם לבחירת העובדים: "אנחנו מקבלים יוצאי יחידות מובחרות וקיבוצניקים. אנשים המתאפיינים במוסר ובאחריות".



נקודה נוספת שמדגיש שאבי היא חלוקת התפקידים הברורה: "יש חברות שבהן הבעלים הם גם נהגי המשאיות, גם מנהלי הפרויקטים וגם מרכיבים את התאורה. אצלנו זה שונה. זה מנוהל כמו במבצע צבאי. לכל אחד יש את התפקיד שלו. יש נהגים, יש טכנאים, יש מנהלי צוותים, יש מנהלי פרויקטים ויש מנהל תפעול. מנהל הפרויקטים מלווה את הלקוח לאורך כל הדרך, לצדו של מנהל הצוות שתחתיו".



זבנג חזק



כיצד החברה מתנהלת כשאתה לא נמצא?



"כרגיל. בניתי אותה כך שאף עובד או לקוח לא מחזיק נפח מהותי מדי בתוכה, כך שהיעדרותו לא תשתק את הפעילות. הערכות ביצועיות תמיד מגובות".



מה לגבי צמיחה באמצעות רכישות?



"קנינו מתחרה לפני הרבה שנים. כל הזמן יש דיבורים ובדיקות. יכולת הייצור לא נמדדת בכמות הברזלים והפנסים שיש לנו, אלא בהון האנושי שיידע לתרגם את הפנסים ואת הציוד למכירה ללקוח, לבצע את העבודה היטב ולעמוד בלוח הזמנים".



כיצד השפיע עליך המשבר הכלכלי לפני שנה?



"בספטמבר 2008 חטפנו זבנג חזק. אנחנו בין הענפים שנפגעים ראשונים. כשיש מצוקה ולחץ, אנשים עוצרים פרויקטים. גם ענף ההיי-טק, לקוח רציני שלנו, נפגע. בינואר 2009 הגיעה המלחמה וטרפה שוב את הקלפים. אבל האירועים חזרו במאי. עוד לא חזרנו למספרים שלפני המשבר, אבל יש התעוררות. חוזרים לעשות אירועים ולשמוח".



איפה תהיה בעוד חמש שנים?



"אני אגדל פי חמישה בחמש השנים הקרובות. בכל פעם אני אומר את זה ובכל פעם זה מצליח לי".