רומן אמברמוביץ' כבר הוציא 52 אלף ד' במסעדה היקרה בניו-יורק; האם גם לכם כדאי לשלם 350 ד' לפסטה?

רומן אברמוביץ', המיליארדר הרוסי והבעלים של קבוצת הכדורגל הבריטית צ'לסי, עשה באחרונה כותרות כשבילה במסעדת נלו בשדרות מדיסון היוקרתיות בניו יורק, ושילם כ-52 אלף דולר עבור ארוחה לשישה סועדים. על החשבון לא הופיע שמו של אברמוביץ'. ואולם היה מי שהדליף לכלי התקשורת את החשבון של סועד-העל הזה - והם התנפלו על הסיפור, ובצדק. זו כנראה היתה הארוחה היקרה ביותר לסועד שדווח עליה בהיסטוריה של ניו יורק. אברמוביץ' סעד במסעדה, על פי הפרסומים, עם חברתו ההרה דריה (דאשה) זוקובה, עם בנו מנישואים קודמים, ארקדי בן ה-9, ועם שלושה שותפים עסקיים. על פי הפרסומים, נהנו השישה בין השאר מקלמרי מטוגן עם צ'יפס (40 דולר), ספגטי עם פירות ים (39 דולר) ופסטה ביתית עם שבבים מגוררים של פטריות כמהין לבנות (585 דולר לשלוש מנות), שני סלטי אספרגוס (60 דולר) וקרפצ'יו בשר בקר עם שבבים מגוררים של פטריות כמהין לבנות (200 דולר לשתי מנות). אבל המשקאות שהוזמנו היו ללא ספק אלה שתרמו לחשבון התופח. שני בקבוקי יין שאטו פטרוס, בשווי 5,000 דולר כל אחד, שלושה בקבוקי לה טאשה רומאניי, גם הם בשווי 5,000 דולר לבקבוק ושני בקבוקי קריסטל רוזה מגנום (סוג של שמפניה ורודה שהוצעה, כך התברר בדיעבד, גם לסועדים אחרים במסעדה) - במחיר של 5,000 דולר לבקבוק. לאחר שהמיליארדר בן ה-47 סיים את ארוחתו, הוא לא הותיר את המלצרים בלתי מרוצים, חלילה, והניח טיפ של 5,000 דולר, בנוסף לדמי השירות על סך 7,328.20 דולר, שנכללו בחשבון באופן אוטומטי.



נציגיו של אברמוביץ' הודו כי הוא אכן בילה ביום ההוא במסעדה, אך הכחישו כי הוציא סכום שכזה. גם מיכאל פרוחורוב, מיליארדר אחר שרכש באחרונה את קבוצת הכדורסל הכושלת ניו ג'רסי נטס, חגג במסעדת נלו, אבל יצא משם בחשבון צנוע, לפחות יחסית לאברמוביץ' - רק 19 אלף דולר. הראפר ג'יי זי והזמרת ביונסה הוציאו אף הם 1,200 דולר בלבד לארוחה שכללה, לפי "ניו יורק מגזין", דום פריניון, פסטה עם כמהין וסלט לובסטר.



ככל הנראה, נלו היא המסעדה היקרה ביותר בניו יורק. יש כאן כמובן כמה וכמה מסעדות שאפשר להוציא בהן כמה אלפי דולרים טובים לארוחה, אבל נלו, מעידים סועדים בעיר, מביסה את כולן. "כן", מודה נלו בלן, הבעלים של מסעדת נלו, ללא מבוכה, "אומרים שהמחירים אצלי הכי גבוהים בעיר. אבל תסתכל על זה מנקודת מבט אחרת. אני נותן את הכי טוב, ולכן גם את הכי יקר שיש. הקליינטורה שלי יכולה להרשות לעצמה לשלם את המחירים האלה, כי מדובר באנשים שכבר ראו הכל ואכלו הכל. הם יכולים להרשות לעצמם לקנות כל מה שיעלה על דעתם. אז אני מגיש לאנשים האלה את הפריטים המשובחים ביותר שיש. חוץ מזה, אל תשכח איפה אנחנו יושבים. בשדרות מדיסון בין רחוב 62 ל-63. זה הנדל"ן הכי יקר בעולם. אני משלם שכר דירה בסך מיליון דולר בשנה. זה הרבה כסף".



בלן אומר שהוא לא רוצה להתייחס לסיפור אברמוביץ'. הבעלים של המסעדה הרי לא חייב למסור מידע על לקוחותיו ובוודאי לא לספר כמה הם הוציאו על ארוחה. במצב עניינים מסובך שכזה, אני מבקש מאנשי המקום לבצע ניסוי קטן - "בואו נראה איך אפשר ליצור תפריט שיגיע לסך של 57 אלף דולר". אנשי המסעדה מהססים קמעה בתחילה, אך לבסוף הם מכינים פריטים לתצוגה, על פי הבקשה, כדי שיהיה מה לצלם. הם כמובן לא רוצים להתייחס לשאלה אם אלה המנות שאברמוביץ' הזמין בארוחה שלו.



מהפריטים שנערמו, נעדרו בקבוקי היין הצרפתי היוקרתי לה טאש, אך מביני עניין מסבירים לנו כי נלו מקבלת רק מספר מועט של בקבוקים בשנה - ארגז (בן שישה בקבוקים) או שניים לכל היותר, והבקבוקים האלה כבר נרכשו ונשתו.



בקבוקי המשקה ששתייתם מיוחסת לאברמוביץ' ולאורחיו הם מהיקרים ביותר במסעדה. עם זאת, מגישים בנלו משקאות יקרים מאלה, כמו בקבוק וויסקי שנקרא לאסט דרופ, מ-1960, שמחירו 11 אלף דולר. "זה לא בקבוק שאנשים קונים את כולו", מסייג בלן. "מזמינים כוס אחת או שתיים, זה הכל". והמחיר לכוס בודדת? 750 דולר בלבד.



גם הטיפים שמשאירים אחריהם המבקרים בנלו התפרסמו בעיר. הטיפ של אברמוביץ', כך נראה, הוא למעשה נמוך למדי. לפני שש שנים נכנסו שני תיירים בריטים למסעדה והוציאו 25 אלף דולר לארוחה. החשבון היה 9,600 דולר. הפריט היקר בארוחה היה - שוב - בקבוק פטרוס בסך 5,000 דולר. הם השאירו אחריהם טיפ של 15,600 דולר. זה היה סיפור גדול בבריטניה. העיתון הבריטי "סנדיי טיימס" אף יצר קשר עם בלן, ושאל אותו אם השמועה על הטיפ הגרנדיוזי נכונה, בפרט לאור הקשיים הכלכליים בבריטניה באחרונה. "אולי הם נתנו טיפ בשם כל הממלכה המאוחדת", השיב בלן ויצר בעקבות כך לא מעט כותרות באי הבריטי.







רק אובמה חסר כאן



שעת צהריים באמצע השבוע. בלן לבוש בג'ינס, סניקרס ומעיל קל. מסביבו קהל של יפים ויפות משולב במבוגרים, שפניהם, כך נראה די בבירור, עברו שיפוץ או שניים תחת סכין המנתחים. אנחנו יושבים בפינה צדדית של המסעדה, מקום טוב ואסטרטגי ממנו אפשר להשקיף לעבר המתרחש בה. לפתע בלן קם, ניגש אל אחד הסועדים ומחליף עמו כמה מלים. הם מתחבקים. כן, כך הוא נוהג לעשות עם הלקוחות הקבועים שלו.



נלו היא ללא ספק מסעדה נאה, אך לא סופר-מפוארת. יש כאן כ-30 שולחנות ובסך הכל כ-70 מקומות ישיבה. במפגש אחר עם בלן לא יכולנו לשבת סביב שולחן (המסעדה היתה מלאה) אז עמדנו בפינה של הבר, ליד הטלפון וספר ההזמנות. כאן נוהג בלן לעמוד ולהשקיף על המתרחש במסעדה שלו.



חדר האוכל פשוט יחסית. הקירות צבועים לבן, וכך גם המפות הפרושות על השולחנות. על הקירות תלויים צילומי ענק של פיטר בילד משמורת הסרנגטי שבטנזניה. פה רואים ג'ירפות, שם פילים וגם קרנף מאיים אחד. אפשר להבחין גם בספות עור שכבר רואים בהן סימנים של קרעים, אז הדביקו עליהן טלאים. זה דווקא מוסיף לחן של המקום, אבל בלן מבטיח שהן יוחלפו בעוד כמה שבועות.



הטלפון לא מפסיק לצלצל. "תראה, את הבחור הזה. זה ג'ף גורדון, אלוף מרוצי המכוניות נאסקר", מסביר בלן. "והגברת עם הבגד הכחול מופיעה בסדרת הטלוויזיה 'עקרות בית נואשות'. הנה, עכשיו מגיע נשיא רומניה לשעבר, אמיל קונסטנטינסקו". אחד הסועדים מספר שהוא עומד לצאת לסיור באיי גלפגוס, שבהם פיתח צ'רלס דרווין את תורת האבולוציה. זה עניין פופולארי בימים אלה, ונראה שאיש לא מתרשם.



לנלו לא באים רק כדי לאכול אלא גם - ויש שיאמרו בעיקר - כדי להתחכך במפורסמים. בכניסה למסעדה מופיע פסיפס של צילומי סלבריטאים, עם הבעלים בלן או בלעדיו. בין המופיעים בתמונות: לארי קינג, קונאן או'בריין, בונו, ג'ניפר לופז, ג'ורג' בוש, ביל קלינטון, דמי מור, אנג'לינה ג'ולי, נעמי קמפבל, קלאודיה שיפר, ליאונרדו דיקפריו, פריס הילטון, כריסטי ברינקלי, קייט הדסון, מדונה, איוונה טראמפ, ג'ורג'יו ארמני, מיק ג'אגר, ראסל קרו, קלינט איסטווד ופול מקרטני. נראה כי רק ברק אובמה חסר כאן.



"הלקוחות שלי", אומר בלן, "יכולים לבוא כמה פעמים בשבוע, להיעלם לכמה חודשים ואז לחזור. מיקי רורק, לדוגמה, יכול לבלות חודשים בחוף המערבי ואז לבוא לכאן כשהוא מגיע לניו יורק".



מי שמטיל ספק בדיווחים, יכול למצוא בקלות באינטרנט תמונות של רורק נכנס למסעדה. הפפראצי תיעדו אותו מתחבק בפנים עם בלן. "אין לנו אפשרות לפעול נגד הפפראצי", אומר בלן, אף שיש לו דווקא כל הסיבות שבעולם ליהנות מפרסומת בחינם. "זכותם לצלם. הם לא נכנסים פנימה, אבל הם יכולים לעשות מה שהם רוצים דרך החלון".



גם אנשי עסקים מגיעים לכאן. בין הקבועים נמצאים איל ההון ג'ורג' סורוס, מנכ"ל גוגל אריק שמידט, מייסד מיקרוסופט פול אלן, מייסד ומנכ"ל חברת דל מייקל דל ואנשי העסקים פייר ארנו, אדגר ברונפמן ג'וניור ורון פרלמן. היו כאן גם מלכים ונסיכים וכן ראשי ממשלה וכוכבי ספורט, כמו מלך ספרד חואן קרלוס והנסיכה דיאנה, הנסיך אלברט, טוני בלייר והכדורגלנים דייגו מראדונה ופלה.



מקומם של הישראלים במסעדה לא נפקד, ואנשי נלו מזכירים בעיקר פוליטיקאים ישראלים שביקרו במקום כמו בנימין נתניהו, ציפי לבני ואהוד ברק. את בלן הרשים במיוחד הביקור של אריאל שרון, שהגיע לסעוד פה עם עוד חמישה אורחים. "זה היה יום ראשון אחר הצהריים", הוא נזכר. "המשטרה סגרה את הבלוק כולו. עשר מכוניות של השירות החשאי חנו בחוץ, מצוידות במכונות ירייה. לא ראיתי דבר כזה אף פעם. היו אצלי גם אחרים, אבל אף אחד לא היה מוקף במערכת ביטחון שכזו.



"גם אנשי עסקים ואנשי פיננסים ישראלים, כמו אבי טיומקין (יועץ עצמאי לקרנות גידור בניו יורק, ח"ה) באו לכאן. באים לפה הרבה ישראלים. אני לא זוכר את השמות. היתה פעם שבשעת הצהריים הגיעו לאכול אצלי, במקרה, רון פרלמן, ג'ורג' סורוס, ג'ון פולסון, פייר ארנו וגם מיכאל שטראוס. שטראוס היה העני בחבורה אבל ללא ספק בעל הלב הרחב ביותר. חישבתי שהסתובבו בחדר הזה משהו כמו 40-50 מיליארד דולר באותה ארוחה. פעמים רבות, אני בכלל לא מכיר את האנשים שמגיעים לכאן".







"אנחנו עדיין פה"



מבקרי האוכל למיניהם לא בדיוק משוגעים על נלו. לעתים היא זוכה למחמאותיהם, לעתים הם קוטלים אותה על מאכליה - אבל יותר מכך, צולבים את בלן על המחירים שהוא גובה מלקוחותיו. אחרים אומרים כי הוא חולה פרסום, וגם אם יש בכך מן ההגזמה, את בלן אכן אפשר למצוא בטורי הרכילות לא מעט.



פעם, כך נכתב, תבע דוגמנית על כך שלא החזירה מטרייה יקרה שהעניק לו ז'אן פול גוטייה במתנה. בהזדמנות אחרת נטען כלפיו כי העניק מתנת חג מולד בסך 1,000 דולר לעורך של מדור הרכילות הפופולארי "עמוד 6" של ה"ניו יורק פוסט". בתגובה טען כי היתה אי הבנה - הוא רצה להעניק לו מתנה בסכום זה, אך אחד מעובדיו חשב כי עליו פשוט לתת את הכסף.



"המבקרים שהכי חשובים לי הם הלקוחות שלי. העובדה היא שהם חוזרים שוב ושוב לבקר ולאכול", מגיב בלן לדברים. "אם זה לא היה טוב - הם לא היו חוזרים. מדובר באנשים שיכולים להרשות לעצמם, מבחינה כספית, את הכי טוב שיש - והנה הם חוזרים אלי".



אז למה הרגשות השליליים כלפיך?



"ככה זה היה מהימים הראשונים. נכנסתי לעולם שהיה מאוד 'אולד פאשן'. כשהתחלתי ב-1988 הייתי צעיר ופרוע. הייתי מרדן. קצת אאוטסיידר. לא קונוונציונלי. עשיתי מהפכה בדרך שבה עושים עסקים. כשהגעתי לכאן, עסקי המסעדות החשובות היו פורמליים ביותר. אם הלכת ל'לה סירק' (מסעדה ניו יורקית ותיקה ונחשבת, ח"ה), לא היו נותנים לך להיכנס אם לבשת מכנסי ג'ינס. אם לא היתה לך עניבה, היו מאלצים אותך לענוב עניבה ששמרו בעבור אורחים סוררים. זה היה מוזר ללבוש עניבה של מישהו אחר.



"אז אתה יכול להבין שיש כאן הרבה קנאה כלפי. הילד גדל אבל עדיין רואים אותי כילד הרע של שדרות מדיסון. גם המבקרים עצמם קשורים לקליקה הזאת".



"האנשים שמבקרים אותנו", אומר ג'ורג' ניקולאס, שהיה פעם עיתונאי ביוון, ומנהל את נלו כבר 20 שנה, "לא באים לאכול כאן באופן קבוע. אבל הקליינטורה שלנו מאוד מאוד נאמנה. גם העובדים שלנו נאמנים. יש לנו את אותו שף וסו-שף כבר שנים רבות".



"כל מסעדה שקיבלה שלושה כוכבים ב'ניו יורק טיימס' נסגרה בסוף", מוסיף בלן. "נסגרו גם מסעדות עם ארבעה כוכבים, שזה השיא. ואנחנו? אנחנו עדיין פה, והמסעדה מלאה. היו שש מסעדות בשמונת הבלוקים מסביב לנו. כולן נסגרו, אני היחיד שעדיין פה, והעסקים טובים".



בלן הוא רומני אבל המטבח שלו, הוא מדגיש, דווקא איטלקי. נראה שזה לא בדיוק מסוג האוכל האיטלקי שיאכלו באיטליה, אלא יותר אוכל איטלקי המותאם לחיך האמריקאי. "כשאתה פותח מסעדה, אתה צריך להתאים את עצמך לקהל שלך. שפים הם בדרך כלל עקשנים", אומר בלן. "הם רוצים לבשל ללקוחות מה שבא להם, וזו לא גישה נכונה. שפים ירצו לשים הרבה חמאה במאכלים שלהם, אבל אני מגיש ללקוחות רטבים לא כבדים, באופן יחסי. אני לא מגיש חמאה לשולחן כי רבים מהלקוחות שלי שומרים על דיאטה. אני מעדיף להגיש להם שמן זית".



בלן מבקש להציג טעימות ממנות הדגל שלו, וכך להוכיח אחת ולתמיד שהאוכל שלו הוא מסוגה עילית. למנה הראשונה מציע נלו סלט עולש מאיטליה. "זה ירק שגדל באיטליה חודשיים-שלושה בשנה. אנחנו מגישים אותו עם שמן זית ועם אנשובי. את זה אנחנו מוכרים ב-40 דולר. את המוצרלה מחלב בופאלו מביאים מאיטליה כל יומיים-שלושה. היא מוטסת לכאן מאזור בנאפולי שבו אפשר למצוא את המוצרלה הכי טובה". הספיישל שלו הוא סלט לובסטר המגיע ממיין, ומוגש תמורת 50 דולר. בלן מתגאה גם במרק פירה בצל לבן עם פטריות כמהין לבנות.



מה המנה היקרה ביותר שהגשת במסעדה?



"אלה תמיד פטריות כמהין לבנות. פעם הגשתי ריזוטו עם הפטריות האלה, במחיר של 375 דולר למנה. יש זמנים שבהם אני מגיש למנה ראשונה פטריית אובולי, במחיר של 125 דולר. זו פטרייה שנראית כמו ביצה בצבע אדום. מעדן נדיר". בהתאם, מנת הדגל של נלו היא פסטה עם פטריות כמהין לבנות. מחירן של פטריות אלה הוא כ-5,000 דולר לק"ג. העלות של מנת פסטה יכולה להגיע ל-300-350 דולר ויותר. מצד שני, יש ימים - כמו עכשיו - שבהם המחיר הוא נמוך באופן יחסי, ומגיע ל-200 דולר.



הפסטות בנלו הן תוצרת בית. שף שמוצאו מהרפובליקה הדומיניקנית מכין את רוטב העגבניות המיוחד כבר 20 שנה. המחיר - 39 דולר למנה. העגבניות הישראליות, אומר בלן, הן אמנם הכי טובות לסלט, אבל העגבניות המנצחות להכנת רטבים מגיעות מנאפולי, איטליה.



מנה של דג דובר סול. שמוכן בחמאה, עולה 90 דולר. וזה בעצם העניין כולו - האם שווה להוציא 250 דולר על מנת פסטה, טובה ככל שתהיה? רוב בני האנוש יענו, ובצדק, "לא". אבל המסעדה של בלן אינה מיועדת לבני אנוש, אלא לאנשים שעבורם כסף הוא אף פעם לא מכשול. בשנה שעברה נראה היה שהעולם עובר חינוך מחדש בשל המשבר הכלכלי, ובלן נאלץ להוריד מחירים.



אם הקליינטורה של נלו - זו שיש לה כל כך הרבה כסף - לא רוצה להוציא כמו בעבר, מדובר בבעיה רצינית. אבל בלן מסביר כי בסך הכל רצה לכבד את אווירת החיסכון ששרתה על הציבור הרחב. "העלינו את המחירים מאז. כיום המחירים הם אולי 5% פחות מכפי שהיו כשהמצב הכלכלי היה טוב. אני לא מומחה לכלכלה, אבל הרושם שלי הוא שהמצב חוזר לקדמותו. תראה איך המסעדה מתמלאת עכשיו".







בלי ארכיטקט



לאוזן הישראלית נשמע השם נלו מוכר. רבים מכירים את מסעדת נלו ביפו, מוסד היסטורי מוכר בעיר, המגישה מאכלים רומניים. "כן", אומר בלן. "אנחנו קרובי משפחה. כולנו באנו מרומניה. הם עלו לישראל, ובסוף גם אני הגעתי לשם". למעשה, הרומן של בלן עם ישראל עמוק יותר מכך. הוא נולד בעיר יאסי, עבר להתגורר בלוגאנו שבדרום שווייץ, ודווקא שם פגש בישראלית ונישא לה. השניים עברו להתגורר בישראל ושם התוודע בלן לעסקי המסעדנות.



"הלכתי לבקר בנלו שביפו. אהבתי את האוכל שלהם, אבל האמת היא שהיה לי מספיק אוכל רומני בחיים. בשנתיים שבהן גרתי בישראל, אכלתי בעיקר פלאפל. אהבתי גם בקלאווה. הייתי משוגע על זה".



לבלן ארבעה ילדים - שניים מאשתו הישראלית, שממנה נפרד ברבות השנים. אשתו השנייה היא ממוצא טורקי, אך הקשר הישראלי עבר גם לילדים: אוליביה, בתו הבכורה, הקימה עסק בישראל, ובתו לוסי מחלקת את זמנה בין ישראל לניו יורק ודוברת עברית ללא רבב. הראיון עם בלן מתקיים ברובו באנגלית מתובלת במבטא רומני, אך השיחה בין לוסי לאביה עוברת תכופות לעברית.



"ישראל היתה הדבר המדהים ביותר שקרה לי בימי חיי. הייתי בן 23 כשגרתי בה, ובדיוק בתקופה זו נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים. זו היתה תקופה מיוחדת".



למדת בתקופה הזו לדבר עברית?



"רציתי לדבר עברית. מי שגרם לי לרצות להבין עברית היה מנחם בגין. ראיתי נאומים שלו בטלוויזיה. הוא היה ללא ספק אחד הנואמים הגדולים ביותר שהיו בישראל. זה לא כמו היום, כשפוליטיקאים קוראים את הנאומים שלהם. אצלו היה הכל בראש. איזו התלהבות היתה לו.



"אז הלכתי ללמוד באולפן. זה היה כיף. גרתי ברמלה, שהיא מקום מאוד מיוחד. עיר עתיקה עם חורבות, ועם זאת חדשה, עם שוק נהדר. גרתי ליד פרדס. הבעלים של הפרדס נתן לי לקטוף תפוזים. עליך להבין שבשבילי תפוזים היו דבר שהגיע לרומניה רק בתקופת חג המולד. והנה אני גר ליד הפרדס. אהבתי לנסוע לירושלים, שבעיני היא העיר הכי יפה בעולם. האוויר שם היה שונה בכל יום. האנשים היו פתוחים וחביבים, אבל גם קשוחים. שבת בבוקר היתה תמיד דבר מיוחד. אין מקום בעולם שבו שקט כל כך ביום הזה".



אבל בלן לא נשאר במקומו, והחליט להתמסר ליצר ההרפתקנות. היעד הראשון ברשימה שלו היה קהיר. "הייתי צעיר. אל תשכח שגדלתי בחברה קומוניסטית ואסור היה לעזוב את המדינה. אז רציתי לטייל. תמיד אהבתי היסטוריה. למדתי היסטוריה מצרית. אני זוכר שעלינו על אוטובוס אגד שלקח אותנו לקהיר. יצאנו מתל אביב בשמונה בבוקר, ובשלוש בבוקר למחרת כבר היינו בכיכר האופרה בקהיר. נשארנו שם חודש".



משם עבר בלן עם אשתו הראשונה ועם בתו למונטריאול שבקנדה, שם שהה כשנה וחצי. הקור הכריע אותו, ודחק בו לעבור לעיר שהפכה אותו לאושיה הניו יורקית שהוא כיום. "לא הכרתי את ניו יורק. יום אחד הסתובבתי בשדרות מדיסון עם אשתי ועם אוליביה, שהיתה אז בת ארבע. היתה שם מסעדה נחמדה. ישבו בה רוברט דה נירו והרקדן מיכאיל ברישניקוב. הבת שלי רצתה להיכנס לשם, אבל לא היה לנו כסף. היא התחילה לבכות. דה נירו קם מהשולחן שלו, ניגש ודיבר עם אוליביה. בסוף נכנסנו. אכלנו גלידה ושתינו קפה. ואז זה קרה, התחלתי לחשוב על לפתוח מסעדה ואמרתי לעצמי שזה המקום הנכון.



"זו היתה התקופה שבה 'לה סירק' היתה המסעדה המובילה בעיר. גם 'לה רלה' היתה אז פופולארית מאוד. במקום שבו אנחנו יושבים כיום, היה אז בית קפה אמריקאי טיפוסי. הבעלים היה יהודי מבוגר ממוצא עיראקי. השוכרים שהקימו שם את בית הקפה לא שילמו את שכר הדירה שלהם. אף אחד לא שש למיקום הזה.



"הבעלים נתן לי שלושה חודשי שכירות בחינם כדי שאפתח את המסעדה. הקמתי אותה לבד. לא היה לי אדריכל. שכרתי מישהו לעשות את הדלת ומישהו אחר לצבוע. רציתי לפתוח מסעדה לא רשמית במיוחד, בסגנון ובאווירה של בית קפה אירופי. המלצרים לא לבשו חליפות טוקסידו כמו במסעדות האחרות. זה נראה לי משעמם".



איך בנית את התפריט?



"ההורים שלי היו בשלנים מצוינים. קיבלתי את זה כנראה בדנ"א. שכרתי טבחים, אבל הרעיונות ברובם היו שלי, ולעתים שיפרתי מנות שהציעו. בנוסף, החלטתי שאני פותח את המסעדה מהצהריים ועד הערב ללא הפסקה. זו היתה מהפכה של ממש, אבל היא היתה כרוכה בסיכון. פשוט לא הבנתי איך סוגרים מסעדה באמצע היום ברחוב כה שוקק".



אם זה היה כל כך מסוכן, למה עשית את זה?



"היתה לי המון אנרגיה. כיום כולם כבר עושים את זה. שלושה חודשים אחרי שפתחתי את המסעדה, היא תפסה".



לאחר שלוש שנים שבהן נהפכה המסעדה להצלחה, החליט בלן לשנות כיוון. אמרו לו שהוא מטורף, שאין כל סיבה בעולם לוותר על קלף מנצח לטובת איזו פנטסיה נשגבת - אבל הוא התעקש.



נשמע קצת מוזר, לשנות קונצפט מצליח.



"במשך שלוש שנים היינו מסעדה לוהטת. המקום היה חם כמו מועדון לילה, חגיגה אחת גדולה ורועשת. כמה זמן זה יכול להימשך? החלטתי לפתוח מסעדה שתהיה שונה, ושנביא אליה את הדברים הכי טובים שיש, גם אם המחיר יהיה גבוה. וכך עשיתי. ביום אחד הכפלתי את המחירים".



בטח איבדת לקוחות בהתחלה.



"נכון, איבדנו לקוחות שלא היו יכולים להרשות לעצמם לשלם הרבה עבור דג סול או פטריות כמהין לבנות. אבל קיבלנו הרבה לקוחות חדשים, חלקם מבוגרים יותר, וגם הרבה סלבריטאים. אלה שיש להם הרבה כסף".



ארטישוק יהודי



שעת צהריים מוקדמת ביום חול בנלו. השולחנות מתמלאים לאטם, והנה נכנסים בדלת המסעדה שני אברכים מחסידות חב"ד. הם ממהרים לכיוון המטבח. בלן מציע שנצטרף אליו. הוא מניח תפילין. גם אנחנו מצטרפים. המראה סוריאליסטי. המטבח צפוף. כעשרה טבחים עובדים כאן. מלצרים נכנסים ויוצאים, אך בלן שקוע בטקס. מנחם רוטשילד, אחד משני האברכים, מודע לכך שהמסעדה אינה כשרה. "הרבי חינך אותנו להסתכל על הפנימיות של היהודי. בזה כל ישראל שווים", הוא מסביר. "אני מגיע לכאן כדי לגלות את ניצוצות המשיח שחדורים בנשמתו של כל יהודי, גם בזו של נלו".



"תמיד הרגשתי קרוב לדת", מודה בלן. "היא גורמת לי להרגיש טוב. אני לא שומר מצוות אבל יש לי הרבה כבוד למסורת". הוא מצביע לעבר ספר ההזמנות המוצב על הבר. בניגוד למסעדות רבות המנהלות את ההזמנות באמצעות מחשב, בנלו הכל עדיין נכתב ביד, כמו פעם. "תראה", הוא מוסיף, "בכל יום אני פותח את ספר ההזמנות במלים אברהם ומשה. זו אמונה תפלה, אבל זה עובד".



כחלק מהקרבה ליהדות אתה מגיש גם אוכל יהודי?



"בהחלט. הלקוחות היהודיים שלי, ויש לי רבים כאלה, לא היו שמחים אם לא הייתי מגיש להם אוכל שהם מכירים מהבית". המנה הכי יהודית בנלו היא מרק עוף, כנראה היקר ביותר בעיר - עלותו היא 27 דולר. "זה מרק העוף הכי טוב בניו יורק, אבל לא הייתי רוצה להיכנס לעימות עם אמהות ועם סבתות יהודיות". יש לו עוד מנה כזו בתפריט, ארטישוק בסגנון יהודי ("ארטישוק שהכינו יהודים בגטו של רומא. איוונה טראמפ אוהבת את זה מאוד").



ברגע אחרון של נוסטלגיה, מספר בלן על חלומו להקים מסעדה בישראל. אני שואל אותו על המאפיין הכי בולט של הלקוחות שלו כיום, ועל הקושי הכי גדול שלו עמם. "יש לי לקוחות שלא קל להרשים אותם", הוא מודה. "הם אכלו כמעט הכל".