כשרון נבארו, פרופ' לעיצוב תעשייתי, ניגש לבמה לקבל את הפרס היוקרתי, חנוט בחליפת טוקסידו ובעניבת פפיון, הוא הרגיש כמו זוכה אוסקר. את התפאורה של הוליווד החליפה אמנם מנהטן וקולנוע לא היה העניין שלשמו הרחיק עד ניו יורק, אבל עם חברות זוכות כמו פייסבוק, אמזון ויוטיוב מסביבו- נבארו הרגיש כמו כוכב. זה היה ביולי 2009 והזכייה היתה בקטגוריית העיצוב בפרס הבינלאומי world technology network award, שהוענק כהוקרה על עבודתו החדשנית של נבארו, שכפי שכתבו עליה השופטים, היא בעלת "השלכות עתידיות ארוכות טווח על חיינו".
נבארו, שכבר זכה ביותר מ-20 פרסי עיצוב, היה נרגש. "אם נדבר במונחים של העיתונות, מדובר בפרס פוליצר. פתאום אומרים לך שגם אתה ברשימה אחת עם פאולה אנטונלי, אוצרת מוזיאון ה-moma בניו יורק, ועם המעצב היפאני איסי מיאקי, שזכו בשנים קודמות. אלה האורים והתומים בתחום העיצוב בעולם. לא מקבלים אמנם כסף אבל זה מקום מכובד מאוד להיות בו", הוא מספר ומציג בגאווה תמונות מהאירוע.
נבארו היה הזוכה היחיד בתחום העיצוב, בזכות עבודותיו המיועדות לגיל השלישי. בין עיצוביו, לדוגמה, טלפון סלולרי לאוכלוסיה מבוגרת. בנימוקים לפרס היוקרתי נאמר כי "נבארו שילב צרכים ונתונים הקשורים לגיל המבוגר במחקריו ובעבודתו בעיצוב. הוא סייע לחברות ולספקי שירותים להבין טוב יותר את צורכיהם ואת דרישותיהם של לקוחות מבוגרים, ולהיענות להם. בעולם העיצוב אין זה קל לגלות ערכים אנושיים אמיתיים והתחשבות אמיתית".
לא רק הכבוד שחלקו לו ריגש את נבארו. בעיניו, נסגר מעגל. 40 שנה קודם לכן, כשהיה בוגר המחזור השני בבצלאל שהתמחה בעיצוב תעשייתי, הוא נאלץ לדפוק על דלתות רבות בחיפוש אחר עבודה, כי אף אחד לא ידע מה בכלל תפקידו של מעצב תעשייתי. והנה, בקומה ה-34 בבניין "טיים לייף" בניו יורק, עם רזומה של יותר מ-700 מוצרים שעיצב, הוא זוכה בפוליצר של עולם העיצוב.
"אני מאלה שחרשו את התלמים הראשונים. כשסיימתי את הלימודים ב-1970, בתפישה של הציבור, בצלאל היה תבליטי נחושת וגמלים מעץ זית. אפילו בתוך בית הספר לעיצוב לא ידעו מה זה מעצב תעשייתי, וקראו לנו מעצבי בקבוקים. כשחיפשתי עבודה הייתי צריך להגיד: 'שלום, אני מעצב ואני יודע לעשות הוקוס פוקוס ואת החיים יותר יפים'. התייחסו אלי כמי שאחראי על היופי. אני זוכר שצילצלתי לאחת החברות בירושלים והם אמרו לי: 'כשנגיע לניקלים ולסמל של המוצר, נצלצל אליך'".
לאחר שנואש מהחיפושים, החליט נבארו לצאת לדרך עצמאית ופתח משרד לייעוץ לחברות. את ההזדמנות הראשונה לפרויקט כיועץ עצמאי קיבל מחברת תנורי בלרס מראש העין. "אפילו לא היה לי רכב, אז אפשר רק לדמיין איך היה להגיע לשם. עיצבתי לתנורים את הפאנל, הלוח עם כל הכפתורים. כפתור כזה ללהבה הזאת וכפתור כזה ללהבה האחרת", מספר נבארו על העבודה שבה הרוויח את המשכורת הראשונה.
מאז אותם ימים, עיצב נבארו הרבה יותר מאשר ניקלים וסמלים של תנורים. כיום, כמעט כל חברה שמפתחת מוצרים עובדת עם מעצב כדי לשפר את השמישות ואת האסתטיקה של המוצר. תחת ידיו של נבארו עוצבו בישראל ובחו"ל מאות רבות של מוצרים בתחומי התעשייה השונים - כמו מוצרי היי-טק, מכשור רפואי, עיצוב לגיל השלישי ובינה מלאכותית - בעבודה משולבת עם חוקרים, מהנדסים ואנשי שיווק. לצד הפרקטיקה, הוא השתלב גם בתחום האקדמיה וכיהן כדיקן בית הספר לעיצוב ולהנדסה במכון הטכנולוגי בחולון, הקים את התוכנית ללימודי מוסמך בעיצוב תעשייתי בטכניון והרצה במוסדות אקדמיים ובכנסים בישראל ובעולם.
מה ההבדל בין עיצוב מוצר לעיצוב תעשייתי?
"פעם לא היה הבדל כזה. מכיוון שמעצב תעשייתי נשמע כמו מעצב תעשיות, המציאו את המונח מעצב מוצר. בשנים האחרונות המונח הזה קיבל יותר תוקף, במובן שיש הרבה מעצבים צעירים שמעצבים פריטים כגון כורסה חדשה. לא מדובר בעיצוב תעשייתי, כי לא מדובר בעיצוב המוני ובפריטים שמשווקים במיליונים - אלא אולי בסדרה של 10, 20 או 30 פריטים. בעיצוב תעשייתי, מתייחסים למערכת שיקולים של ייצור המוני ולא של מוצר או של סדרה מוגבלת - ומכאן גם נגזרת משמעות כלכלית, כי כל עשירית סנט משפיעה. כשמייצרים בסדרה מוגבלת, זה פחות משנה אם העלות היא דולר יותר או פחות".
מה השינוי הכי משמעותי שהתרחש בשנים האחרונות בתחום העיצוב התעשייתי?
"בעבר, כשבאנו לעצב מוצר, שאלנו מה המשתמש צריך לעשות עם המוצר. כיום אנחנו כבר לא שואלים את זה - אלא שואלים מה המוצר עושה למשתמש, איזו הרגשה הוא מקבל ממנו. התפקיד של העיצוב כיום הוא להגיע לקישקעס, לא להגיע לשכל. אם אני מעצב מנעול, אני לא מעצב מנעול אלא תחושת ביטחון, וזה הבדל גדול לעומת השנים הראשונות שבהן שעבדתי כמעצב. אז רק חיפשו מוצר שייראה טוב.
"כשמעצבים ציוד רפואי כיום, שואלים שאלות כמו 'איך אפשר להפחית את רמת החרדה של המשתמש', 'מה קורה לבנאדם שנכנס ל-mri? האם אני יכול לתרום לתחושת הביטחון שלו?' המראה של המוצר נהפך למשני. מדובר בהרבה מעבר לעיצוב של פעם. גם אם ניקח את אייפון, לדוגמה, נראה שמדובר בתרגיל מבריק בעיצוב. הרי באופן בסיסי הוא עושה מה שמוצרים אחרים עושים - ובכל זאת הוא גורם לאנשים להזיל ריר. הכל עניין של תחושה.
"התחלתי את דרכי המקצועית כ'בייבי בומר' צעיר שחושב שצריך לתקן את העולם. מאז עבר עולם העיצוב תהליכים רבים. התפתחות הטכנולוגיה והמודעות החברתית הביאה לכך שהעיצוב השתנה מקצה לקצה ויש לו כיום תפקידים שהם הרבה מעבר לאלה שהיו לו פעם. כיום אף תעשיין לא יגיד: 'כשנגיע לניקלים נקרא לך'. אפילו התעשייה מבינה את התפקיד שיש לה ולמעצב יש תפקיד, כי הוא בצומת קבלת ההחלטות".
על אילו מגמות נוספות מדברים כיום בתחום העיצוב התעשייתי?
"אני מסתובב הרבה בעולם, והייתי חבר הנהלה באיגוד המעצבים הבינלאומי icsid, שנחשב לקונגרס העולמי של העיצוב. בכל שנתיים נערך כנס שבו מביאים את ההתפתחויות האחרונות בעולם, ולא רק בעיצוב. מדברים גם על עתידנות, על איכות הסביבה, על מה עומד לקרות בעולם אם בעוד כמה שנים יעלה גובה פני הים ל-1.4 מטרים.
"בעוד כמה שנים נהיה עולם של 9 מיליארד איש, ואין אוכל ל-9 מיליארד. בכנסים מדברים על הדברים האלה. לצערי הרב אני הישראלי היחיד שמסתובב בכנסים שבהם מתקיים דיון אמיתי על מה שצריך לקרות בעולם העיצוב".
למה אתה היחיד? את המעצבים התעשייתים הישראלים האחרים זה לא מעניין?
"לפעמים יש לי תחושה הדומה למה שקרה בספר שטוחלנדיה (flatland). שם אחד התושבים בעולם הדו-מימדי קפץ וראה שיש מימד שלישי - אבל כשהוא חזר לעולמו, לא היו לו הכלים להסביר את זה לאנשים. קשה לנו עם המימד הנוסף. התחושה שלי היא שלפעמים קהילת העיצוב חושבת שבחוף תל אביב נגמר העולם. זה אמנם לא מדויק לגמרי, כי אנשים נוסעים ורואים עולם, אבל בתחום העיצוב קורים דברים מעניינים ומרתקים כמו כל התחום של עיצוב בר-קיימא.
"זה עיצוב שברמה הפשוטה שלו מנסה להשתמש בחומרים ממוחזרים או לתכנן מוצר בדרך שתקל על הפרדת החומרים בו לצורך מיחזור. ברמה הגבוהה יותר, מדברים על האופן שבו אפשר למשל להקטין את צריכת האנרגיה בתהליך ייצור המוצר. העולם התעשייתי המערבי מתנהג כיום כאילו עומדים לו משאבים של 4.5 כדורי ארץ. ואין לנו את זה. אז מתחילים לדבר על חיסכון באנרגיה ועל אנרגיה סולרית, והעיצוב נוגע בזה כי הוא נוגע בחיי היום-יום. האדריכלות תשתנה, המכוניות ישתנו, הכל ישתנה.
"לפני יותר מעשר שנים עיצבתי ערכה לגילוי איידס של חברת אורג'ניקס. כמעצב צעיר יחסית, עיצבתי קופסה מפלסטיק, כי היה צריך להחזיק אותה במקרר. מנהל השיווק צילצל בהיסטריה מגרמניה וביקש שיעצרו את העבודה. מתברר שאם אורג'ניקס היו מכניסים קופסאות פלסטיק לגרמניה - הם היו צריכים לדאוג למחזר אותן או להוציא אותן מגרמניה, כי זה החוק. כיום, כשאני יושב בפורומים שונים ומשונים, אני כבר יודע מה קורה סביבי וזה תפקיד שפעם לא היה למעצב. זה העולם שאני חי בו, והוא מרתק".
ואיך העולם הזה ייראה בעוד עשר שנים?
"אני מאמין שבעוד מקסימום עשר שנים, ולדעתי עוד הרבה לפני, נוכל לעמוד מול הראי בבוקר ולעבור סריקה מושלמת של הגוף שלנו. מברשת השיניים תבדוק מה מצב הרוק והדם, והמערכת תגיד מה המצב הבריאותי שלנו ואם יש לנו נקודת חן בעייתית על הגב. בשביל לבצע סריקה כזאת, צריכות לעבור דרכנו כמויות מידע מטורפות".
אפשר להניח שזה גם יעלה הרבה כסף.
"זה יהיה זול, כי זה יהיה המוני. גם לקופות החולים יש אינטרס שתהיה לנו מערכת כזאת בבית. התפישה של קופות החולים תשתנה. כבר כיום הן שמות דגש רב יותר על מניעה. כשאתה מגיע לגיל 55, אתה מקבל מהקופה מכתב שאומר שאתה זכאי לזריקת חיסון נגד שפעת בחינם. זה יותר זול לקופה לשים אצלך בבית משהו שיתריע מבעוד מועד על בעיות רפואיות, מאשר לשלם על אשפוז ועל ניתוחים. בית חולים הוא מקום מסוכן לאנשים מבוגרים. לקופות החולים כדאי שתהיה בבית רפואה מונעת".
אין אפליה נגד צעירים
נבארו נולד בהולנד לפני 63 שנה להורים ניצולי שואה. אמו, שהגיעה להולנד מווינה, הכירה שם את אביו ההולנדי וכשהיה בן ארבע עלתה המשפחה לישראל. נבארו גדל ברחובות, שירת בצנחנים ובחר ללמוד בבצלאל - שהיה בית הספר היחיד לעיצוב באותה התקופה.
בין שאר עיסוקיו, נבארו משמש כשופט בתחרויות עיצוב בינלאומיות כגון reddot. הוא יועץ מלווה ושותף לצוות הקמה של מרכז למחקר, פיתוח ועיצוב בסין שממוקד בגיל המבוגר ואף הקים את חברת touch-senior, שמטרתה לסייע לארגונים ולחברות להבין את המגבלות ואת הצרכים של צרכנים בני 55 ומעלה ולשלבם במהלך הפיתוח והעיצוב של מוצרים חדשים.
"כשאני מעצב עבור המשתמש המבוגר, חשוב לי שלא ירגיש מבויש", מסביר נבארו את ההיגיון המנחה אותו בעבודתו. "זה מתחיל מזה שהוא מתבייש בפני עצמו ובפני הילדים שלו, שצריכים להסביר לו איך דברים עובדים ולפתור לו בעיות".
על איזה פוטנציאל שוק מדובר בעיצוב לגיל השלישי?
"כשמדברים על שוק של משתמשים מבוגרים, בני 55 פלוס, מדברים על 79 מיליון איש בארה"ב ועל 56 מיליון איש באירופה המערבית - וזאת אם מתעלמים מהגידול בסין. לכל האנשים האלה יש מפגש לא טבעי עם הטכנולוגיה. זה פוטנציאל של שיווק מוצרים מדהים בגודלו. בכל חמש שניות נולד 'בייבי בומר' חדש בארה"ב ובאירופה - אדם שעובר את גיל ה-60. בעולם המערבי הוא בדרך כלל מישהו מבוסס כלכלית, שמוכן לשלם כסף טוב תמורת מוצרים שלא יגרמו לו להרגיש שהוא כבר זקן.
"אדם צעיר שלוקח ליד שלט של טלוויזיה ולא מסתדר אתו, יעבוד בניסוי וטעייה. אדם מבוגר יגיד, 'אני בטח עושה משהו לא טוב'. חלק מתפישת העולם שלי היא שמוצר צריך להיות ידידותי לגיל המבוגר, וחייב לאפשר הצלחה במכה ראשונה. אחרת הסיכוי שיעזבו את המוצר הוא גדול".
תן דוגמאות לפיתוחים של מוצרים ידידותיים למבוגר.
"חברת ווירפול, למשל, פיתחה מכונת כביסה רגילה לגמרי, מלבד זאת שיש לה פודיום שמגביה אותה ב-35 ס"מ. המטרה היא ליצור נגישות טובה יותר להכנסה ולהוצאה של כביסה. אחוז גדול מהאוכלוסיה סובל מכאבים בגב התחתון, ואחוז מסוים נמצא בהריון. חשוב להבין שמוצר שטוב למבוגרים הוא מוצר יוצא מן הכלל לצעירים. אין פה אפליה כנגד צעירים. מה שטוב לצעירים לא טוב למבוגרים, אבל מה שטוב למבוגרים כן עובד גם לצעירים. אותם 'בייבי בומרס' מכרו את הבית הגדול כי הילדים עזבו. הם קונים דירה חדשה כי הם מתחילים פרק ג' או ד', ועומדים לקנות מכונת כביסה חדשה. לפחות אחד מהם יתלהב מכך שלא צריך להתכופף.
"יש לי דוגמאות מחיי היום-יום הפשוטים. באופן אישי, אני לא מצליח לקרוא את דף ההוראות לתרופות. הרבה אנשים אמרו לי בבושה שהם לוקחים זכוכית מגדלת, כי האותיות קטנות מדי. המעצב הגרפי הצעיר שעיצב את דף ההוראות חשב איך ליצור עלון שייראה טוב, אבל הוא לא חשב על הפונקציונליות. אפילו אני נפלתי בפח של עצמי כשקניתי מיקרוגל חדש ומעוצב. הוא עשוי מנירוסטה ומודפסות עליו אותיות די קטנות בשחור. אם אין תנאי תאורה טובים, אני לא יכול לקרוא אותן בלי להתאמץ. יש כאן מפגש לא נעים שהמעצב יכול למנוע. בן ה-60 פלוס רוצה לשמור על איכות חייו, והוא מוכן להשקיע הרבה.
"יש מעצב בסינגפור שפיתח כוסית קטנה שמלבישים אותה על העין כשרוצים להכניס טיפות עין. הרי מספיק שהידיים קצת רועדות, וקשה להכניס את הטיפות מבלי שיישפכו. אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא מזדקן. אני לא יכול להשפיע על מה שרואים כשמסתכלים במראה, אבל התפקיד שלי הוא לצמצם את התחושה השלילית בזמן שמשתמש נפגש עם מוצר. מצד שני, אנחנו לא רוצים לעצב מוצרים שכתוב עליהם 'אני מעוצב בשביל מבוגרים', כי הם לא יקנו אותם. המעצב צריך לעצב מוצר שנראה טוב, ועדיין מציע פתרון למגבלות של המבוגר".
"זה עומד להיות מעניין"
איך אתה רואה את השוק מתפתח?
"לפי התחזיות, בעוד עשר שנים יהיו למחשבים יכולות של מוח אנושי. השוק הזה עומד להיות סופר-מעניין, בכל מה שקשור בטכנולוגיה ובמה שתוכל להציע למבוגרים ולצעירים. התעשייה הסינית מבינה את הפוטנציאל הרבה יותר מזו שבישראל. לדוגמה, אני עובד עם חברה סינית כדי למצוא פתרון להחלפת המסנן במזגן, בלי הצורך לעלות על סולם. החשיבות היא בעובדה שהחברה הגדולה בעולם לייצור מזגנים מתחילה להיות קשובה. היא מבינה שיש צרכן שאולי יחליט לא לקחת את המוצר כי יש לו בעיה. הם לא מוכנים לקחת סיכון. 136 מיליון אזרחים באירופה המערבית ובארה"ב הם אנשים שיהיו מוכנים לשלם כסף אם יציעו להם מיקרוגל שלא צריך לפתוח את ספר ההוראות שלו בכל דקה.
"העיצוב שאני למדתי בבצלאל כבר לא רלוונטי כיום. האחריות של התעשייה, של המעצבים ושל החברה היא להציע פתרונות לאוכלוסיה המבוגרת, שרק תגדל ותלך כי תוחלת החיים עולה. כיום אנחנו מביאים מטפלות סיעודיות מרומניה ומתאילנד, אבל בעוד פחות משמונה שנים תהיה רובוטיקה סיעודית - רובוט לכל דבר או כאמצעי עזר.
"הרבה חברות כבר עוסקות בזה. גם בחדרי אמבטיה וגם בשירותים, קורות תאונות איומות של נפילות. האשפוז והשיקום כתוצאה מנפילות של אנשים מעל גיל 65 עולה לממשלת ארה"ב 19 מיליארד דולר בשנה. מגיל 60, כל אדם נופל בממוצע פעמיים בשנה. הגיע הזמן לחבוש כובע חדש. לא רק ליצור מוצרים יפים, אלא גם נגישים וידידותיים לכל משתמש באשר הוא".
ואיפה נהיה ב-2050?
"לפי מה שמספרים על כל הקטסטרופות שעומדות להיות בעולם - אני לא בטוח שאני עצוב שלא אהיה בסביבה. אבל יש לי רגשות מעורבים בעניין, כי זה עומד להיות כל כך מעניין.
"מדברים על פגעי מזג האוויר וזה לא פיקניק. כבר כיום יש תכנונים של אדריכלים באשר למה שיהיה עלינו לעשות כשהים יעלה וכולנו נוצף. יש תוכניות לבנות כל מיני חומות וסכרים ולנצל את המים בזמני גיאות ושפל לצורכי הפקת אנרגיה. גם אצלנו כבר מתחילים פה ושם לגעת בזה. באדריכלות החדשה יהיו בניינים שמייצרים את האנרגיה של עצמם, יודעים לטפל במים של עצמם - ואפילו תהיה חקלאות אורבנית שתנצל את הבניינים לגידולים. כן, אין ספק שזה עומד להיות מעניין".
כך נולד העיצוב התעשייתי בישראל
אבני דרך בתחום
1955
נחתם הסכם סיוע בין הטכניון לבין המכון לאמנות עכשווית בבוסטון להקמת "המכון הישראלי לעיצוב תעשייתי"
1958
שר המסחר והתעשייה הקים את "המועצה הלאומית לעיצוב המוצר", שנהפכה למחלקה לעיצוב המוצר. עד לאותו זמן לא היו שיטות עבודה מסודרות, והמוצרים עוצבו ויוצרו בעיקר בסדנאות אמנים
1970
בוגרים ראשונים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל החלו לפעול בתחום ולקדם את העיצוב התעשייתי בקרב התעשייה המתפתחת
1974
הוקם המרכז הישראלי לעיצוב ברחוב בן יהודה בתל אביב. המרכז הכיל חלל להצגת תערוכות, משרדים וספרייה מקצועית והיה המוסד הראשון שאירח את מעצבי המוצר
שנות ה-80:
קמה תעשיית ההיי-טק הישראלית ומנהלי החברות הבינו שהתמודדות בשוק הבינלאומי מחייבת עיצוב מקצועי
שנות ה-90 ואילך:
מקצוע העיצוב התעשייתי התבסס ומרבית התעשיות בישראל עושות שימוש בשירותי עיצוב תעשייתי, המוצעים בעיקר במתכונת של משרדי ייעוץ פרטיים
"שכר עבור פרויקט - וזהו"
את העיצוב התעשייתי בישראל משווה פרופ' רון נבארו לתעשיית ההיי-טק, שמתאפיינת במהירות ובאינטואיטיביות. "יודעים להגיב כאן טוב לסיטואציות קיימות ופחות מתעסקים במחקר מתודי של שווקים ושל הבנת צורכי המשתמשים. זה הרבה פעמים כוחו הגדול של העיצוב התעשייתי בישראל.
"אולי הדבר החשוב ביותר שאני יכול להגיד על העיצוב בישראל הוא שבדרך כלל המעצבים לא מתבקשים לספק פתרון לעיצוב תעשייתי מסודר, כלומר למוצרים שיעברו לייצור סדרתי בכמויות גדולות, כפי שקורה בסין או באירופה. בדרך כלל הם נדרשים יותר להגיב למקרים של מחקר ופיתוח של מוצר חדש, וזה במידה מסוימת מסובך יותר. זה יתרון, וגם חיסרון".
המעצב מקבל תמלוגים בהתאם למכירות או תשלום קבוע?
"בישראל המודל העסקי הוא כזה שמקבלים שכר עבור פרויקט - וזהו. לעומת זאת, בחו"ל - ששם השכר הוא נמוך יחסית - נהנים אחר כך מתמלוגים אם המוצר מצליח".
ומה התשלום המקובל?
"זה משתנה ממעצב למעצב. אני לא מתלונן על השכר שאני מקבל, שנחשב בתעשייה לגבוה. אבל הוא החלום הרטוב של כל מעצב - השכר נמוך הרבה יותר בדרך כלל".
הטוסטר הנועז ביותר
פרופ' רון נבארו מסביר כי כדי לעצב מוצר מצליח לא מספיק מעצב יצירתי, צריך גם לקוח שיודע לזהות את הפוטנציאל ולנהל דיאלוג עם המעצב. "עבדתי עבור יצרן ישראלי בשם אמקא (emka), שייצר טוסטרים בבית מלאכה גדול. הוא היה יהודי פולני נחמד עם אגו מנופח בשם אריה קמינסקי. לאיש היה חלום. הוא היה נוסע לתערוכות, רואה את המתחרים ורצה שאני אעצב לו טוסטר כמו של חברת בוש. קמינסקי היה יצירתי וחשב קדימה.
"עיצבתי לו טוסטר, שלימים קראו לו גרילוקס 2000. היה אותו בכל בית. עשיתי שימוש בעיצוב של גושי חומר וצבע גדולים ונועזים - מה שהיה יוצא דופן לתקופה. זה היה אירוע מכונן, גריל עם קערה שאפשר היה לשים בה דברים והיו לו פלטות מתהפכות שאפשר לשטוף. מדובר היה בפתרון חכם, כי אפשר היה להשתמש בפלטות נפרדות לבשר ולחלב. קמינסקי היה פרטנר טוב, יצירתי באופן בלתי רגיל.
"קנווד אמרו לו שישים על הטוסטר את המותג שלהם והם ישווקו אותו, וכך ייצאו את הטוסטר תחת השם קנווד. זה היה מוצר הצריכה הישראלי הראשון שגם יוצא בכמויות גדולות. המוצר זכה בפרסי עיצוב ונבחר בתערוכת דומוטכניקה לעיצוב פורץ הדרך בתחום מוצרי המטבח".
רון נבארו, פרופ' זוכה פרסים לעיצוב תעשייתי בטכניון: "תפקיד העיצוב הוא להגיע לקישקעס, לא לשכל"
מאת אפרת נוימן
2.1.2010 / 18:13