גרנד קניון באריזונה: קונדורים מרחפים באוויר והשכבות של כדור הארץ נחשפות

הזמן הטוב ביותר לבקר בגרנד קניון הוא ללא ספק בחורף. כפי שאמר לי שומר היערות המחוזי הבכיר ג'ון אוונס, "כל המקום, פחות או יותר, עומד לרשותכם". הקניון הוא מדבר, אך בחורף הוא נהפך למעין נווה מדבר - מקום של שלווה המנותק משאר העולם. בשלושת ימי הטיול ראיתי רק שתיים או שלוש שיירות של פרדות, הנושאות מטענים ולא נוסעים, ולא יותר מכמה עשרות מבקרים. מזג האוויר החורפי והקריר מתאים לטיולים רגליים. כך מזיעים פחות. אמנם השבילים מכוסים שלג, אך רק במקומות הגבוהים ביותר. בעומק של 600 מטר מתחת לגדות הקניון השלג נעלם כליל. בחורף, אור השמש נהפך לברכה - במקום קללה בטמפרטורה שיכולה לטפס עד 50 מעלות צלזיוס ביום קיצי.



כדי לחוות את הקניון, יש לעזוב את הגדות. ככל שמרחיקים רדת, העולם המודרני נעלם והולך. זה לא רק טיול אל מחוץ לאנושות, אלא טיול אל הגיאולוגיה העמוקה של כדור הארץ. שכבות על שכבות של קרום הכדור נחשפות, רובד אחר רובד: סלעי הסיד, סלעי החול, סלעי הצפחה - החומרים שנמצאים תחת רגלינו בכל עת, עומדים חשופים כאילו לא השתנה דבר ב-2 מיליארד השנים האחרונות.



טדי רוזוולט אמר כי כל האמריקאים צריכים לנסות לראות את הקניון. הוא גם הצהיר, "עמיתי האזרחים, עברנו את השלב שבו יכולנו להתייחס לחלקים במדינה שלנו כאל משהו שאפשר להרסו". אבוי, הוא לא זיהה את הנולד. אך הגרנד קניון עדיין לא נהרס, ולא שלא ניסינו.



עומק הקניון הוא 1.6 ק"מ, והשביל היורד בו מתפתל לאורך כ-16 ק"מ. הליכה מפרכת, במיוחד עבור ילד בן 8. לפי חישוב משפחתי סודי ומסתורי, היה זה תורו של סול, בננו הצעיר ביותר, להצטרף אלי למסע. לאחר נסיעה נוחה להפליא של כשעתיים בקרונות רכבת הגרנד קניון מהעיר וויליאמס שבאריזונה - ההתיישבות הגדולה ביותר בסמוך לקניון - הגענו לאכסניית ברייט איינג'ל הסמוכה לגדות הקניון, כדי לאשר את ההזמנה שלנו בפאנטום ראנץ' שבתחתית הקניון.



האשה מאחורי הדלפק הביטה בבני הצעיר ואמרה: "אני מקווה שאתם מתכננים לצאת מיידית, אם לא מוקדם יותר". השעה היתה כבר אחת בצהריים, ומרבית המטיילים יוצאים בשעות הבוקר. לבי צנח. סול חזק, בכושר של אתלט אולימפי, עשוי ללא חת, אך רק עד שמונה בערב. האם מטופש ואכזרי מצדי לדרוש ממנו לעלות ולרדת קילומטר וחצי בקניון התלול? מה אם ייפצע או יתייאש בדרך? וגם כישורי שלי היו בספק. האם רגליי יבגדו בי?







העולם מתרחק



החששות רק התגברו בקילומטר הראשון והמרהיב של השביל, שבו התקשינו לשמור על שיווי המשקל כשפסענו על הקרח. אך כשהגענו לקצה הרכס, המכונה בצדק "נקודת האו-אה", והתחלנו בירידה, נמס הקרח וההליכה נהפכה למהנה יותר. הבטנו סביב, ושני קונדורים החליקו מעלינו, כה קרוב עד שיכולנו לשמוע את משק כנפיהם. "אל תסטה מהמרכז", הפצרתי בסול, שקיפץ לו על גל הסלעים המפריד בין השביל לבין התהום.



מתחתינו, נפרשו מישורים חומים עצומים, צוקים מסולעים בצבעי כחול, ורוד, כתום, ארגמן וסגול כהה - הדגלים של אלוהים, כפי שתיאר זאת אחד המבקרים. ואכן, נראה שהמינרליות המדברית מעוררת את המיסטיקה הפנימית.



המדען ג'ון סטרונג ניוברי, שהשתתף במשלחת לקניון ב-1857, אמר כי "למיטב ידיעתנו, באף מקום אחר על פני כדור הארץ לא נחשפים סודות מבנהו כפי שהם מתגלים כאן". לאחר הצוקים החיוורים של שכבות אבן סיד שונות, הגענו אל בריכה עמוקה של אבן ארגמנית. מנקודת סקלטון הצלחנו לראות את הנהר, מאות מטרים מתחתינו. המשכנו במורד השביל. עד כה, ראינו רק ארבעה אנשים.



אחרי נקודת טיפאוף, הגענו לפינה מפעימה נוספת, המשקיפה על האמפיתיאטרון העתיק במישור של סלעי טונטו. בעבר השני, נפרש נהר קולורדו הרחק מתחתינו. בערך בארבע אחר הצהריים, לאחר שכ-1,200 מטר של ירידה היו כבר מאחורינו, החל סול להשתכר קצת מהחמצן. הוא דילג, ציחקק ושר שירים מהסרט "אוסטין פאוורס". גם ברכי החלה לכאוב ולשדר אותות של "רק לא צעד אחד נוסף למטה".



לאחר ירידה נוספת שנראתה כמעט אינסופית, הגענו לגשר. אולי היה זה אור אחר הצהריים, או העייפות, או הכאב בברכי, אך לפתע חשתי שהעולם מתרחק ושהצוקים נהפכים ליישויות חיות. צפיתי בעצמי הולך, כאילו האני האמיתי שלי הוא רק עד שקט לחיי, ולא זה שחי אותם.



כשהגענו ליעד שלנו, פאנטום ראנץ', השמש כבר כמעט שקעה. אף שירדנו לגובה של 600 מטר מתחת לפני הים, האוויר היה מקפיא. כשהפעמון בישר על ארוחת הערב, ירדנו עם עוד כשני תריסרי מבקרים לחדר האוכל, ומילאנו את כרסינו בצלי, בלחם תירס ובסלט. פגשנו אנשים מכל אורחות החיים: סטודנט מקוויבק, נהג משאית מקנטאקי, אשה שעובדת בביטוח ותלמיד קולג' מניו יורק - שהמשותף לכולם הוא הרצון להפוגה זמנית מהמולת חיי היום-יום.



למחרת טיפסנו בחזרה בשביל ברייט איינג'ל. השביל נועד במקור לפרדות ולכן אינו תלול, אך זרוע באינספור פיתולים. לאורך דוויל'ס קורקסקרו, עיצבה שרשרת של מפלים אגנים קטנים בסלע. מזג האוויר המשיך להיות מושלם עבורנו, על אף שגדות הפלגים היו קפואות.



באותו יום חלפנו על פני חמישה מטיילים בסך הכל. שוב, היינו רק אנחנו, הקניון והקונדורים המרחפים מעל. בשלושת הקילומטרים האחרונים, חזר השביל להיות מרוצף בקרח. מלמעלה כבר יכולנו לשמוע את נהמת המנוע של אופנוע. חזרנו לתרבות הפחמן.







כל הדרך לגרנד קניון



איך להגיע: נסענו לאורך כביש 40 לוויליאמס, אריזונה. בילינו את הלילה במלון הקרוי גרנד קניון ריילווי הוטל, השארנו שם את הרכב ויצאנו לגרנד קניון ברכבת (www.thetrain.com) בבוקר. הרכבת יוצאת מוויליאמס פעם ביום, ב-9:30; הרכבת בחזרה יוצאת גם היא באופן קבוע ב-15:30. אפשר גם לקחת מונית בדרך חזרה, בכ-120 דולר. כרטיס הלוך ושוב ברכבת עולה 70 דולר למבוגר, ו-40 דולר לילד.



תכנון הטיול: היעזרו באתר האינטרנט של רשות הפארקים הלאומיים (nps.gov/grca), שם תוכלו למצוא מידע שימושי שיסייע לכם לתכנן את הטיול.



מקומות לינה: האווירה במלון אל טובאר (2757-297-888; grandcanyonlodges.com), היא הטובה ביותר באזור. המלון נבנה על גדות הקניון מעץ ומאבן והוא פתוח מאז 1905; אם ידכם משגת, אל תוותרו על לינה במקום. מחיר לינה בחדר זוגי הוא החל ב-174 דולר ללילה. פאנטום ראנץ' (2757-297-888, grandcanyonlodges.com) הוא אוסף קסום של בקתות אבן ואכסניה ששוכן בתחתית הקניון. מיטות בחדרים משותפים תוכלו למצוא החל מ-42 דולר ללילה. גרנד קניון ריילוויי הוטל (800-843-8724; ona233 north grand canyon boulevard, williams, ariz ; www.thetrain.com) אינו כה מרשים כפי שדימיינתי, אך הוא מלון נוח ומודרני. מחיר לינה בחדרים כפולים החל ב-169 דולר ללילה.



אכסניית ברייט איינג'ל (2757-297-888; grandcanyonlodges.com) העשויה גם היא מעץ ומאבן, נבנתה ב-1935 והיא עדיין מלאת קסם. לינה בחדר סטנדרטי עם מקלחת עולה 90 דולר ללילה; בקתה המשקיפה לקניון עולה 142 דולר ללילה.