הדיבידנד שעולה לעובדים בלחם

אילן בן דב בעל השליטה החדש "בפרטנר" לא חתום על פטנט חלוקת דיבידנדים לאחר הרכישה: יש עוד עשרות חברות ובעלי עניין שעשו זאת בשנים האחרונות. אבל מאחורי השלב הביצועי של ההחלטה הזו עומד מה שנקרא במקומותינו "תכנית התייעלות" ובמרכזו עומד הצורך להביא את הארגון הנרכש לרווחיות, על ידי הפיתרון הקל ביותר – פיטורים. קחו לדוגמא את חברת "בזק" - לאחר הרכישה על ידי אייפקס, סבן וארקין התבצעה חלוקת דיבידנד נדיב, כל זאת על מנת להחזיר השקעה עצומה של הבעלים, שכאמור מומנה על ידי מקורות חיצוניים (בעיקר בנקים) ובצירוף פיטורי עובדים.

מי שמכיר את שוק התקשורת מקרוב, יודע כי חברות התקשורת הן פרות מזומנים רציניות וכי גם בעלי ההון יודעים זאת היטב. לא בכדי ראינו בשנים האחרונות עסקאות ענק בשוק התקשורת ביניהן רכישת נתח מהשליטה בסלקום על ידי נוחי דנקנר, רכישת פרטנר והעברת הבעלות של בזק לאלוביץ' שתסתיים באפריל 2010.

ההשלכות של רכישות ענק שמתבצעות בשנים האחרונות על ידי טייקונים עסקיים, מקורן אינו ב"אזרחות טובה" של הרוכש אלה על מנת ליצר הכנסות שעימן יוכל לרכוש עוד ועוד נכסים מניבים וחוזר חלילה. לא ניתן להאשים את בעלי ההון ברצון להרוויח כסף, כולנו רוצים להרוויח הון. כמובן זה גם תפקידה של חברה עסקית, להניב רווחים לבעלי המניות – אבל כאן גם מתעוררת שאלה מהותית הנוגעת למישור יחסי עבודה.

הרכישות האסטרונומיות הללו, בסכומי עתק שכמעט בלתי אפשרי לכתוב אותם מבלי לשגות במספר האפסים, נסגרות בחדרי חדרים על ידי טייקונים כאשר מרוויחים מהן הצדדים להסכם, עורכי הדין וכל המתווכים ביניהם. גם הבנקים, שמממנים את עסקאות הענק, הם צד בעניין: הם לוקחים סיכון. יש שיגידו מחושב. במקרים של לבייב או משפחת עופר החישוב היה פחות מחושב לצערם של הבנקים ובכל זאת – המפסידים הם אף פעם לא באמת הבנקים, אלא הציבור והעובדים.

ברור לכל כי מדובר במשחק סכום אפס. כלומר, לדידי, כל בעל חוש עסקי מבלי קשר ליכולת ההחזר שלו והייחוס המשפחתי, היה מקבל מימון מהסוג הזה מהציבור ומהבנקים. סיפור המינוף הוא העניין המרכזי בכל הרכישות - באמצעות אותם תרגילים חשבונאיים ופעולות חליבת דיבידנד מממן הקונה את הרכישה.

אבל לתרגילים האלה יש מחיר – מי שיבחן את תעבורת הקבצים בכל החברות שלאחר רכישה יגלה שהרבה יותר הודעות עם כותרת "קורות חיים" עברו בהם מאשר כאלה המדברים על תכנית עבודה או עמידה ביעדים. אחרי הכל, אי אפשר להאשים את אותם עובדים הנמצאים לרוב במעמד הביניים על כך שהם מבקשים לדאוג ליום שאחרי ולחפש כבר עכשיו אלטרנטיבה לפני שיקראו להם לשימוע בימים הקרובים. גם הם כבר יודעים ומכירים היטב את הנוסח הלאקוני והאכזרי שנכנס לשגרה: "במסגרת צמצום כ"א בחברה לצורך התייעלות הנך מוזמן לשימוע בתאריך..."

אז איך קורה שאין אף אחד שקם וצועק 'די' 'מספיק עם זה'? שזועק את זעקת העובדים ודורש שיעגנו את זכויותיהם? האמת היא שיש אחת שמנסה - פוליטיקאית בעלת ערכי כבוד לעמלים ובעצמה אישה במעמד כלכלי מבוסס שעדיין בכל זאת נלחמת. היא המוהיקנית האחרונה, אחרי שהעסקנים במפלגתה "העבודה" שכחו את הבסיס הסוציאליסטי שמאפיין את המפלגה שהם מיצגים. אחרי שהסתדרות העובדים הפכה להיות כלי שרת בידי עסקנים וטייקונים כהכנה לכנסת הבאה, נשארה לבדה, ח"כ שלי יחימוביץ, להילחם עבור העובדים. אבל יחימוביץ' לא יכולה לעשות זאת לבדה.

הפיתרון במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים צריך להיות התערבות חוקית בה יעוגנו זכויות העובדים באמצעות דיני העבודה הנהוגים בישראל: האתגר המשפטי צריך להעמיד את הארגונים במבחן המידתיות וליצר סולם ערכים חדש. על מנת שהארגון ישרוד, ניתן יהיה לפטר עובדים – אך לא על מנת להיות פרה חולבת של מזומנים עבור בעלי מניות. עבור הטייקונים מדובר בעוד כמה מספרים ירוקים על מסך המחשב – אך עבור העובד מדובר בלחם, ועבורו הגיע הזמן שחברה מתוקנת ובריאה תעשה מעשה ותגן עליו מפני גחמות של שמות גדולים במשרדים מפוארים, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.

הכותב הוא חבר סגל המרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה