כולם בכיס של עיני

>> חוק לרון נחשב לאחד החוקים החברתיים החשובים שחוקקו בישראל - החוק איפשר לנכים לצאת לעבוד, מבלי לאבד את זכותם לקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי. יישומו של החוק, עם זאת, נדחה משך חודשים ארוכים. ועד העובדים בביטוח הלאומי סירב להתחיל ביישום החוק - שחייב בדיקה מחודשת של זכאותם לקצבה של חלק גדול מהנכים בישראל - לפני שיקבל תוספת תקנים ותוספת תנאים. לשכר, כמובן.

חוק לרון אינו היחיד. הפעלתם של כוחות המשימה המיוחדים ללחימה במשפחות הפשע ובהלבנות ההון של משפחות הפשע נדחתה במשך יותר משנה - ועד עובדי מס הכנסה סירב לשתף פעולה עם כוחות המשימה, לפני שיקבל תוספת תקנים ותוספת תנאים. מאותה סיבה נדחתה גם הפעלתו של החוק החברתי החשוב ביותר של החומש האחרון - תשלום מס הכנסה שלילי לעובדים עניים. עובדי מס הכנסה סירבו להפעיל את החוק, בטרם יקבלו תוספות שכר שיפצו אותם על תוספת העבודה הניכרת הכרוכה בהפעלת החוק.



גם בשירות התעסוקה מתנהל סכסוך עבודה מתמשך. העילה הפעם היא תוכנית ויסקונסין, שהיא הכלי החברתי העיקרי שמפעילה כיום המדינה בטיפול במקבלי אבטחת הכנסה (הגרעין הקשה ביותר של המובטלים במשק) - שנתפסת כאיום תחרותי על עבודת שירות התעסוקה. כבר חודשים ארוכים מתנהלים מגעים על כך שהאוצר יאשר לעובדי שירות התעסוקה מענק חד פעמי של 7 מיליון שקלים, ובתמורה לא יתנגדו עובדי שירות התעסוקה להרחבתה של תוכנית ויסקונסין לכל ישראל.



כך יוצא שבביטוח הלאומי נקטו בעיצומים, וקיבלו תוספות שכר ותקנים, בגין תוספת עבודה (חוק לרון). ברשות המסים נקטו בעיצומים, וקיבלו שוב תוספות שכר ותקנים, בגין תוספת עבודה (מס הכנסה שלילי, ארגוני הפשע). ואילו בשירות התעסוקה יש סכסוך עבודה מתמשך, והסכמה לקבל מענק בגין סכנה של אובדן עבודה (תוכנית ויסקונסין). בכל כיוון שלא תסובבו את זה - תוספת עבודה או שמא דווקא אובדן עבודה - במגזר הציבורי תמיד יש סיבה לנקוט בעיצומים ובסכסוכי עבודה. זאת, גם כשמדובר בתוספת (או שמא גריעת) עבודה בנושאים הרגישים ביותר שיש, לאוכלוסיות הנזקקות ביותר.



לכאורה, דווקא ב-2009 זה לא היה אמור להיות כך. לא רק שבישראל שרר מיתון, ובמגזר הפרטי עובדים איבדו את מקום עבודתם ובוודאי שלא העלו על דעתם לשבות, אלא שבשנה הזו פעלה ממשלת ישראל בתוך המסגרת של ה"שולחן העגול". משמע, במסגרת הסכמה משותפת בין הממשלה, המעסיקים וההסתדרות. ההסכמה היתה אמורה לכלול גם שמירה על שקט בתחום יחסי העבודה. בפועל, השקט הזה לא נשמר. בפועל, ועדי עובדים שונים קיבלו תוספות שכר, חלקם תוספות שכר גבוהות. בפועל, הסכם השכר במגזר הציבורי המגביל את עליית השכר ל-5% בלבד נמצא בסכנת פריצה. בפועל, עופר עיני קיבל מהשולחן העגול כל מה שביקש - גם כוח ועוצמה פוליטית, וגם חקיקה נרחבת בתחום יחסי העבודה - ואילו המדינה קיבלה בתמורה מעט מאוד, אם בכלל.



ה"הוראה מגבוה" היא להמשיך ולרצות את עופר עיני בכל מחיר. זאת אחת הסיבות שהממונה על השכר באוצר נוקט ביד רכה יחסית, ונכנע שוב ושוב לדרישות של ועדי העובדים. רק שבמחיר ריצויו של עיני לא רק שמסגרת הסכמי השכר נמצאת בסכנת קריסה - גם השירות הציבורי הולך ומידרדר לו.



ממשלת ישראל היא אחת הממשלות הגרועות ביותר בעולם המערבי, לא מעט בשל מערכת יחסי עבודה מאובנת ומפגרת. מנהלים במשרדי הממשלה מתלוננים על כך שאין להם יכולת "להזיז עובד כיסא" מבלי לקבל את אישור ועד העובדים לכך.



"עשרות שנים הזניחו את מערכת יחסי העבודה במדינה", אמר ל-themarker מנכ"ל בכיר בממשלה. "אי אפשר להמשיך כך. כל שינוי בארגון, במערכת שאין בה שום גמישות ניהולית, הוא בבחינת קריעת ים סוף, אז מנהלים מוותרים ומפסיקים לשנות. התוצאה היא הידרדרות ניהולית, שהמדינה מגיבה עליה בצמצום השירות וכוח האדם - והפרטה של כמה שיותר שירותים. זה לשעצמו מידרדר שוב את השירות הציבורי, וחוזר חלילה".



כל הצדדים המעורבים אשמים במצב שנוצר. מדינה אשמה בכך שהיא אף פעם לא יוזמת מתן תוספות שכר לעובדים, ולכן היא דוחפת את העובדים לחפש תירוצים לשביתות - כדי לסחוט תוספות כאלה, העובדים אשמים בדרישות מופרזות ואילו ההסתדרות אשמה בקיבעון הניהולי הבלתי אפשרי שממשלת ישראל נתונה בו. "ההסתדרות זוכה במערכה אבל מפסידה את המלחמה", מגדיר זאת המנכ"ל הבכיר, "כי גמישות ניהולית למנהלים במדינה היתה מונעת את לחצי ההפרטה. כאשר אי אפשר להזיז עובד כיסא, אז בסוף מפריטים וזהו".



מפסיד נוסף במלחמה הוא, כמובן, האזרח הישראלי - שלא מסוגל יותר לקבל שירות סביר מהממשלה שלו. אם ישנה תוחלת כלשהי לקיומו של השולחן העגול, זה בדיוק כדי לנסות להציל את המלחמה האבודה הזו - להגיע להסכמה עם ההסתדרות על שינוי בתפישת יחסי העבודה בממשלה. רק שבשביל זה צריך ראש הממשלה להתחיל לתבוע מעיני, ולא רק לשלם לו. האם נתניהו מסוגל לכך?