במקום לקבל אומץ, השופטים מרתיעים תובעים

>> חוק התובענות הייצוגיות בישראל הוא כמו מכונית מרוץ עם מנוע מדגם חדש המאיצה על מסלול ניסויים. מצד אחד, היינו רוצים לראות בכמה שניות היא יכולה להגיע למהירות המקסימלית. מצד שני, אם ניסע מהר מדי נשרוף את המנוע. בתי המשפט עדיין מחפשים את המינון הנכון.

עידוד תובעים ייצוגיים חיוני כאמצעי אכיפה פרטית בשוק ההון, וכאמצעי להפנמת התנהגות ראויה של יצרנים ונותני שירותים כלפי צרכנים. אפשר להניח, למשל, שהחשיפה אמש ב"כלבוטק" בדבר הוספת מים וכימיקלים לדגים תגרור תביעות ייצוגיות. בצדק, מי שנוהג כך צריך לשלם על הנזק שגרם לצרכן ומכשיר התביעה הייצוגית מבטיח שכך יקרה.



חברה נתבעת עשויה לנסות להסיר מעצמה את הסיכון המשפטי-כלכלי על ידי הגעה להסדר עם תובע ייצוגי. לעתים קרובות, חברות משלמות "דמי השתק" כאלה כדי לסלק תביעות טורדניות ולחסוך את עלויות ניהול המשפט. השופטים יהודה פרגו ודרורה פלפל, קבעו כי תובעים ייצוגיים שייבקשו לסגת מתביעה בתמורה ל"דמי השתק" לא יוכלו לעשות זאת, כדי שיישאו בהוצאות של הפסד בתיק.



לא תמיד יודעים התובעים מה סיכויי תביעתם, והפסיקה עלולה להרתיע אותם. במקום להרתיע תובעים, עדיף שהשופטים עצמם לא יירתעו מלסלק על הסף תביעות בלתי מבוססות. אם ינהגו כך, יסירו גם חלק מהעומס על מערכת המשפט.