מים זולים ימתקו

>> היה כבר מי שחזה כי בקרוב מאוד יהיו בודדים בלבד בישראל, כמו בעלי הון ונבחרי הציבור, שיזכו לשתות מים מהברזים. שאר הציבור לא יוכל לשאת בעלויות, וייאלץ לרכוש עוד ועוד שישיות מים מינרליים בסופר.



זו ככל הנראה הגזמה פרועה, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: חשבון המים של משקי הבית זינק - ועוד יזנק - בתקופה האחרונה בעשרות אחוזים. אבל לא כולם נפגעו - יש כמה מגזרים בישראל שהסערות הציבוריות סביב מחיר המים כמעט לא נגעו אליהם.

ינואר הביא עמו שתי בשורות עבור משקי הבית בישראל. הבשורה הטובה היא שהיטל הבצורת שהוטל עלינו בחודשים האחרונים הוקפא עד אפריל - וייתכן שגם לאחר מכן; הבשורה הרעה היא שמשבוע שעבר נכנסו לתוקפם מחירי מים חדשים וגבוהים יותר, בלי כל קשר להיטל הבצורת.



כך זה עובד: במקום גבייה לפי צריכה משפחתית כפי שהיתה נהוגה עד כה, מהחודש יש הקצבת מכסת מים לפי נפש של 2.5 קוב בחודש - 30 קוב בשנה. חריגה מהמכסה תקפיץ את חשבון המים לגבהים חדשים. בנוסף, יבוצעו שתי העלאות מחיר: אחת כבר נעשתה החודש בשיעור של 25% והשנייה תתבצע ביולי בשיעור של כ-15%. בסופו של דבר, ההעלאה הממוצעת בחשבון המים שלכם צפויה להגיע לכ-40%.



ובמספרים מוחלטים: אם שילמתם עד היום בין 4.1 ל-6.5 שקלים לקוב לאדם (לפי ארבע נפשות במשפחה), מיולי תאלצו לשלם כ-9.5 שקלים לקוב. אם תחרגו מהמכסה המקסימלית, תצטרכו לשלם יותר: 13.3 שקל לקוב. התוספת לחשבון המים בשל חריגה מהמכסות יכולה להאמיר עד 80% יותר לעומת התעריפים הישנים - בהתאם לגודל המשפחה ולרשות המקומית שבה היא מתגוררת.



כך לדוגמה, בבית בנתניה שבו מתגוררות ארבע נפשות, חשבון המים לצריכת 20 קוב בחודש (צריכה משפחתית ממוצעת) היה עד כה כ-150 שקל. מינואר עד יולי הם ישלמו 200 שקלים בחודש. ביולי ואילך הם ישלמו 228 שקל בחודש (ראו טבלה).



אבל מה שנכון עבור המשפחה הממוצעת, לא נכון עבור כולם. יש משפחות וגופים שאצלם המונה לא דופק, או לכל הפחות לא דופק באותו הקצב. אלה יכולים לנשום לרווחה ולא צריכים לדאוג מחשבון המים התופח.



במושבים ובקיבוצים משתלם לחרוג



>> המגזר החקלאי לא נדרש לשלם את היטל הבצורת - יישומו במושבים ובקיבוצים נדחה עד לחודש זה כדי שהתושבים יתקינו מונים נפרדים. אלא שבינתיים ההיטל הוקפא.



גם מהתעריפים החדשים והיקרים שהאוכלוסייה העירונית משלמת פטור המגזר החקלאי. במושבים הכלולים בהגדרה זו גרים גם כמה מבעלי ההון בישראל, כמו שרי אריסון, ליאורה עופר ונועם לניר (מושב בני ציון) וידוענים כמו רם לנדס וסיגל שחמון (רשפון).



אמנם מחירי צריכת המים הפרטית התייקרו כעת גם במגזר החקלאי, אבל התעריפים עדיין נמוכים משמעותית מאלה שבעיר: עבור מכסה של 150 קוב לנפש לשנה (פי חמישה מהמכסה המותרת בעיר) משלמים התושבים תעריף 7.8 שקלים בממוצע לקוב, כך לפי חישוב שערכה רשות המים. זאת לעומת 9.5 שקלים בעיר (החישוב כולל את אגרת הביוב).



בניגוד לאוכלוסייה העירונית, במושבים ובקיבוצים דווקא משתלם לחרוג מהמכסה: לאחר החריגה ישלמו התושבים על המים הפרטיים שלהם את התעריף המגוחך של מים לחקלאות - 1.5 שקלים לקוב בממוצע.



ההיגיון שבהקצאת מכסה אישית גבוהה יותר מזו הנהוגה בעיר הוא למנוע מהתושבים לבזבז מים - כדי לעבור לתשלום לפי תעריף חקלאי זול, וגם לתמרץ אותם להתקין מוני מים נפרדים שיורו מה היה השימוש לחקלאות ומה לצריכה פרטית. אבל המציאות בשטח עובדת אחרת.



"אנחנו משלמים על צריכה ביתית כמו כל אזרח במדינה". טוען יורם תמרי, רכז תחום המים בהתאחדות חקלאי ישראל. "בשנים האחרונות 150 קוב באמת לא מספיקים, לכן אנחנו נאלצים להשתמש במים מההקצאה החקלאית במחיר של 1.5 שקל לקוב. הבריכות הן סיפור שולי בכל העניין - בריכת שחייה ממוצעת מכילה רק 900 קוב, ואלה מים שמשמשים בהם כל העונה.



"צריך לזכור שבמושבים יש אנשים שאין להם חלקה חקלאית הצמודה לבית והם לא נהנים מהמחיר הנמוך", מוסיף תמרי. "ובקיבוצים משתמשים במים חקלאיים לשימוש ביתי רק כשאין מים אחרים. כעת גם מפרידים שעונים, ועד אפריל הם צפויים להיות מותקנים. מי שלא יתקין את המונים צפוי לקבל קנס כבד".



אגב, הדוגמה של מושב בני ציון היא מעניינת במיוחד. לדברי תמרי, במושב זה הצריכה הביתית הממוצעת היא 156 קוב לנפש - יותר מפי שניים מהצריכה במושבים אחרים, המסתכמת ב-60-80 קוב לנפש. "יש שם כנראה כמה בעלי חוות, שצורכים הרבה מאוד מים", הוא מסביר.



כמה מתושבי המושבים והקיבוצים מצאו דרך נוספת ליהנות ממים כמעט ללא הגבלה - ובלי תשלום. יש תושבים שהתקינו על גג ביתם מיכל מים, בדרך כלל בצבע שחור, ובאמצעותו הם למעשה גונבים מים. כך זה עובד: אל המיכל מחובר צינור מים שמטפטף בקצב אטי במיוחד - פחות משמונה ליטר בשעה. בקצב זה המונה לא קורא את יציאת המים. מהמיכל יורד צינור אל הבית, ומאפשר שימוש של המים החינמיים לצרכים שונים. אין נתונים ברורים על היקף התופעה, וכנראה מדובר בעיקר במגזר הערבי ובמושבים מסוימים.



גלעד פרננדס, סמנכ"ל כלכלה ברשות המים, מציג סיבה להפרש במחיר המים בין המגזר החקלאי לעירוני - עלויות החלוקה של המים בתוך היישובים: "המחיר בעיר כולל את עלות החלוקה של המים לבתים עצמם. מנגד, הקיבוץ והמושב משלמים בעצמם את העלויות האלה".



מי שדווקא צריך לדאוג מאוד מהתעריפים החדשים הם תושבי הערים - בעיקר אלה הגדולות וחזקות פחות. לפי התעריף החדש, עיריות ישלמו עבור צריכת מים לגינון 10.25 שקל לקוב. התעריף הקודם היה 9 שקלים בעיריות במקומות שבהן יש תאגידי מים, ובמקומות אחרים - 7.6 שקלים, ללא מע"מ. עיריות כמו תל אביב ורמת גן יכולות אולי לעמוד במחיר הזה כדי להשקות את פארק הירקון, אבל במרכז השלטון המקומי מאיימים כי במקומות אחרים, עניים יותר, התושבים לא יוכלו ליהנות מפארק ציבורי גדול.



שלמה בוחבוט, יו"ר המרכז לשלטון מקומי וראש עיריית מעלות תרשיחא, מסכם את הנוסחה: "צריך להבין שכל שקל שהולך למים, משמעותו פחות לחינוך, לרווחה ולמשימות אחרות".



תעשייה - מחיר נמוך, בינתיים



>> המגזר התעשייתי נהנה כיום ממחירי מים מופחתים של 3.15 שקל לקוב. במגזר זה נכללים לא רק מפעלי תעשייה שונים, אלא גם מלונות חמישה כוכבים עם בריכות שחייה.



עם זאת, בתוך ארבע שנים אמורים מחירי המים לתעשייה לעלות ב-170%. כלומר, המחיר שלהם ישתווה לרף המחיר הגבוה שאותו משלמים הצרכנים הפרטיים על חריגה מהמכסה. התעשיינים טוענים כי בכך הם יסבסדו את המים שצורך הציבור הרחב.



לפי חישובים שערכו בהתאחדות התעשיינים, מדובר בתוספת שנתית של חצי מיליארד שקל בהוצאות. מי שייפגע בעיקר הם ענפי הטקסטיל, המזון, הבטון, האלקטרוניקה והכימיקלים. "אלה מפעלים החיים בשולי רווח צרים מאוד, ועלולים להגיע לאותם מצבים מוכרים כמו של תפרון", אומר אורן הרמב"ם מאגף הכלכלה בהתאחדות התעשיינים. "אין כאן שום קשר לחיסכון במים. זו פשוט החלטת רגולציה הקשורה לשינויים מבניים במשק המים, ואנחנו נשלם את המחיר".



בעוד שמפעלי התעשייה מלינים על עליות המחירים הצפויות, דווקא ענף אחד ימשיך, ככל הנראה, להרוויח כסף - ולא מעט: מפעלי המים המינרליים. כיום משלמות החברות על המים שהן רוכשות מהמדינה לפי מחיר נמוך של מים לתעשייה. ככל הנראה, אם אכן המחיר יעלה, מי שיישא בכך הם הצרכנים.



האגודה לצדק חלוקתי עתרה לבג"ץ בעניין נגד רשות המים ושלוש החברות - נביעות, מי עדן ועין גדי - ודרשה לערוך מכרז בין מציעים שונים שיתמודדו על הזכות לשאוב מים מינרליים. בתשובתה מודה המדינה שהחברות קיבלו חוזה לרכישת המים רק מפני שהן ביקשו.



"צריך לזכור שחברות המים המינרליים לא מרוויחות הרבה, כי יש להן הוצאות על הולכה, העברה, הפצה ושיווק. אם זה היה תחום כה רווחי, היו אחרים שהיו עומדים בתור לקבלת מים", אומר פרננדס.



עו"ד ליאור צמח ממשרד צמח-שאשא, שהגיש את העתירה, אינו מסכים עם פרננדס: "חברות המים המינרליים מקבלות את המים במחיר של תעשייה, ומוכרות לציבור הרחב במחיר גבוה. הדבר היחיד שהן עושות זה לבקבק ולמתג את המים. הצרכן משלם פעמיים - גם את העלאת מחיר המים וגם את מי השתייה שהוא קונה מהחברות".



דיירי המגדלים כבר לא ייהנו מחשבון מים מופחת



>> עשירי ישראל שעברו בשנים האחרונות להתגורר במגדלי היוקרה באזור המרכז היו אמורים לחמוק מעליית מחירי המים - אלולא הדבר טופל.



בהיטל הבצורת וברפורמה במחירי המים הובאו בחשבון גם ההוצאות על מי הגינה, המחולקות בין הדיירים באופן שווה. ואולם במגדלים יש שעון נפרד עבור המים המשמשים למיזוג אוויר, הסקה, גינון, מועדון הספא ובריכת השחייה. החשבון הזה לא רשום על הדיירים, אלא על שם חברת האחזקה של הבניין.



והפלא ופלא, חברת האחזקה אינה נושאת בעול של היטל הבצורת, ואינה נכללת ברפורמה של עליית מחירי המים, משום שהיא מתשייכת למגזר התעשייתי ולא למשקי הבית. כלומר, הדיירים העשירים יכלו לחרוג באופן חופשי מהמכסה המותרת בלי להרגיש זאת בחשבון החודשי.



איש ההיי-טק רפי גליק, שחשף את העניין בבלוג שלו ב-themarker cafe, ביקש מעיריית כפר סבא להעביר את צריכת מי ההשקיה בבית המשותף שלו לחברת אחזקה - אך כמובן נענה בשלילה.



בעקבות היטל הבצורת והעלאת מחירי המים, הוחלט שהדיירים במגדלי היוקרה יחויבו ככל התושבים בבניינים האחרים, וצריכת המים של הבניין תושת על כל הדיירים.



התנחלויות: מחוץ לחוק המים



>> מקום שבו לא ירגישו את העליות במחיר המים הן ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק. הסיבה: החוק הישראלי אינו חל מעבר לקו הירוק, מלבד במזרח ירושלים. רק באריאל וקרני שומרון יעלה המחיר, כי בהן יש תאגיד מים. "בלשכה המשפטית של רשות המים נבחן העניין", אומר גלעד פרננדס, סמנכ"ל כלכלה ברשות המים.



מצבם של המתנחלים טוב לאין שיעור גם מזה של שכניהם הקרובים, הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית. לפי נתוני ארגון בצלם, צריכת המים הממוצעת לאדם עירוני בגדה המערבית היא כ-66 ליטר לנפש ביום, בעוד שבישראל הממוצע הוא 235 ליטר לנפש ביום. לפי בצלם, ישראל שואבת 80% מהמים באקוויפר ההר ואילו הפלסטינים משתמשים ב-20% בלבד.



ברשות המים דוחים את הממצאים וטוענים שבצלם הסתמכו על עדויות פלסטיניות ושהפערים בצריכה בין ישראל לרשות הפלסטינית נמוכים בהרבה.