להיכנס לבורסה? לצאת? תלוי במה אתם מאמינים

למה להיכנס?



1. כי המצב הכלכלי משתפר



המצב הכלכלי בעולם, ושל ישראל בפרט, נראה כיום טוב הרבה יותר משהיה לפני שנה. השיפור אטי אמנם. קשה לחגוג עם שיעור צמיחה של 0%, שמבטא בעצם צמיחה שלילית בתוצר לנפש. אבל כמו שאמר פעם ראש הממשלה שלנו לפני הבחירות, בכל מיתון יש שלושה שלבים: 1. בלימת הנפילה. 2. סיבוב. 3. וחזרה לצמיחה.



כרגע נראה שאנחנו עדיין בשלב של בלימת הנפילה, אבל בחלקים שונים של המשק כבר אפשר לראות התאוששות. חברות ההיי-טק חזרו לשבוע עבודה של חמישה ימים, וחלקן חוזרות לגייס עובדים. במגזר הנדל"ן למגורים הגיאות מעולם לא נפסקה, והחברות הבורסאיות חזרו לגייס כספים בשוק איגרות החוב.



הבנקים הישראליים הגדילו את ההון העצמי שלהם בשנה האחרונה. הם יותר חסונים וערוכים להגדיל את מתן האשראי. אם הגזרה הביטחונית תמשיך להיות שקטה, לישראל יש כיום תנאים נוחים לחידוש הצמיחה. ואם הרוח הגבית מהשווקים בחו"ל תימשך, הכלכלה הישראלית עשויה להפתיע לטובה בשנה הקרובה.



2. כי הריבית עדיין נמוכה מאוד



בנק ישראל העלה באחרונה את הריבית ל-1.25%. על-פי התחזיות, הריבית תמשיך לעלות עד לרמה של 2% בסוף הרבעון הראשון, כדי לצנן את האינפלציה. מגמת העלייה בריבית המקומית נראית ברורה. אבל לכולם ברור שגם ריבית של 2% היא עדיין נמוכה מאוד.



גם באפיקי החוב ארוכי הטווח הריביות עדיין נמוכות מאוד. כך למשל, איגרת החוב הממשלתית הצמודה למדד שתיפדה ב-2036 משקפת כיום תשואה לפדיון (כלומר ריבית) של 3.3% בלבד. זו רמה נמוכה מאוד בהשוואה לרמות שהיו בהיסטוריה, והיא משליכה בעיקר על שוק המשכנתאות. כל עוד איגרות החוב הממשלתיות נסחרות בתשואות נמוכות, המשכנתאות יהיו זולות יותר, והביקוש לדירות יימשך. בנוסף, ריבית נמוכה מעודדת השקעות, השקעות מעודדות תעסוקה וירידה באבטלה מסייעת לצמיחה.



3. כי רוב השוק עדיין רחוק ממחירי השיא



כאשר מדברים על "עליות חדות" ו"קירבה אל מחירי השיא", מתכוונים בעיקר למדדי המניות המובילים, כמו תל אביב 25, תל אביב 100 ומדדי האג"ח הקונצרניות (תל בונדים).



אבל בגזרות אחרות בשוק רמת המחירים עדיין רחוקה מהשיא. כך למשל, מדד נדל"ן 15 המקומי עדיין מדשדש סביב 315 נקודות. הוא רחוק מאוד מהשיא של 2007 - 850 נקודות. מדד יתר 50, שמשקף את מניות השורה השנייה בבורסה, זינק אמנם ב-140% בתוך שנה ל-420 נקודות, אבל גם הוא עדיין מרוחק מאוד מהשיא של 2007 - 750 נקודות.



כאן חשוב להזהיר - העובדה שמדד כלשהו רחוק מרמת השיא שלו לא אומרת שהמניות המרכיבות אותו בהכרח זולות. מדדים שהיו ברמה של בועה, כמו מדד נאסד"ק ב-2000 (שהגיע ל-5,000 נקודות) או ניקיי היפני ב-1989 (40 אלף נקודות) יכולים להישאר רחוקים משיאם במשך עשרות שנים.



אבל אם בוחנים פרמטרים אחרים לאומדן מחירים, כגון מכפילי רווח ומכפילי הון, רואים שבשורה השנייה של שוק המניות התל אביבי יש עדיין בשר לעליות. מי שמצפה להתאוששות כלכלית אמיתית ב-2010, רמת המחירים הנוכחית בשוק התל אביבי לא אמורה להרתיע אותו.



למה לא להיכנס?



1. כי המצב הכלכלי בעולם לא מי יודע מה



ביום שישי האחרון התפרסם בארה"ב כי במהלך דצמבר קיצצו החברות בארה"ב 85 אלף משרות. שיעור האבטלה בארה"ב נותר יותר מ-10%. אם לא כוללים בחשבון משרות חלקיות וזמניות, שיעור האבטלה קופץ בארה"ב ליותר מ-17%.



באירופה המצב לא טוב בהרבה. במדינות שספגו את המשבר באופן קשה יותר, כמו ספרד, שיעורי האבטלה מטפסים לכיוון ה-20%. הנתונים היבשים מלמדים שעל אף ניצני ההתאוששות, בארה"ב ובאירופה סוף המיתון נראה עדיין רחוק.



2. כי הריבית יכולה רק לעלות



פעילים רבים בשוק ההון סבורים כי חלק מרכזי מהגיאות בשווקים טמון בריביות האפסיות ששוררות בעולם. כשהריבית מתקרבת ל-0% אנשים שרוצים תשואה על חסכונותיהם, ולו כדי לשמור על ערך הכסף, חייבים לצאת מהבונקר ולקחת סיכונים.



הבעיה היא שריבית לא יכולה להישאר על 0.5% לנצח. וגם לא על 1.25%. לריביות נמוכות מדי יש מחיר, והוא מתבטא בעיקר בעליות המחירים שגורמות לאינפלציה. ביטויים לחשש מפני אינפלציה אפשר לראות כבר כיום בשוקי הסחורות הגואים.



ישראל היא אחת החלוצות העולמיות שמובילות כיום את תהליך העלאת הריבית. היא עושה זאת מכיוון שמצבה היחסי טוב. אבל גם בשאר העולם מתחילים לתהות עד כמה מדיניות הריבית הנמוכה כדאית.



במוקדם או במאוחר הריביות בעולם יצטרכו לעלות, וכשהתהליך יתחיל, עלול לצאת לא מעט אוויר משוקי המניות והאג"ח.



3. המחירים כבר לא נמוכים כל כך



לפני כשנה, בשיאו של המשבר הפיננסי, הגיעו מחירי המניות והאג"ח בישראל לרמה מעוררת גיחוך. המחירים שיקפו אז התפרקות כללית של המערכת הכלכלית והפיננסית. הבנקים הישראליים נסחרו אז בכמחצית מהונם העצמי, ואג"ח של חברות רבות נסחרו סביב 40-50 אגורות. מחירי האג"ח שיקפו תרחיש של הסדרי חוב בכמחצית מהחברות במשק.



כיום המצב הגיוני הרבה יותר. חמשת הבנקים הגדולים בישראל נסחרים בכ-12% מעל להונם העצמי (מכפיל הון ממוצע של 1.12). זהו מצב הגיוני לאור הרווחיות שהציגו הבנקים ב-2009 והחוסן שהפגינו במשבר. גם באג"ח הקונצרניות נראה התמחור הגיוני הרבה יותר, ובחלק מהמקרים אפילו אופטימי מדי.



רמת המחירים בשוק הישראלי עדיין רחוקה מלשקף בועה. מצד שני, כאשר איגרות חוב רבות מתקרבות לרמת תשואות שאיפיינה אותן ב-2007, וכאשר מדדי המניות הבכירים נושקים לרמות השיא, ברור שכל סטייה מהתרחיש האופטימי של חזרה לצמיחה עלול לעלות ביוקר. עבור מי שמעוניין להקטין את רמות הסיכון בתיק ההשקעות שלו, רמות המחיר הנוכחיות בהחלט יכולות לשמש כנקודת התחלה טובה לכך.