שלושה חוקרים פרטיים לשעבר במשרד ויצמן-יער דורשים להכיר בהם כעובדים

>> משרד ויצמן-יער הוא ממשרדי החקירות הבולטים בישראל, לבטח הידוע שבהם. המשרד, שעוסק בין היתר בחקירות כלכליות, ייעוץ ביטחוני, מעקבים, חקירות פוליגרף, חקירות לחברות ביטוח כמו מנורה ומגדל וחקירות למשרדי ממשלה, נקלע בשנתיים האחרונות למבוכה - כאשר שלושה חוקרים פרטיים ותיקים פרשו בטריקת דלת והגישו תביעות בבית הדין לעבודה בגין אי תשלום זכויות סוציאליות כנדרש בחוק. במלים אחרות, החוקרים דורשים הכרה בדיעבד ביחסי עובד-מעביד בינם לבין המשרד. החברה גורסת כי החוקרים נהנו במשך שנים מהיותם קבלני עבודה עצמאיים, שסיפקו למשרד שירותי חקירות - ותו לא.

רוב משרדי החקירות בישראל מעסיקים חוקרים בקבלנות ולא כעובדים שכירים. תביעות שלושת הבכירים, בנוסף לבכיר נוסף שפרש אך לא תבע, מצביעות על דפוס העסקה מוזר, לפיו מצד אחד העובד מחויב כמעט לחלוטין למשרד, ומצד שני, הוא נחשב ספק שירותים בלבד ואינו עובד מן המניין. אם לא יגיעו הצדדים לפשרה, לבית הדין תהיה הזדמנות להביע דעה על שיטת העסקה זו.



התפטר או פוטר?



עפר מקרין, 49, הוא חוקר פרטי ותיק שעבד בויצמן-יער ב-1990-2009. במהלך התקופה קודם לתפקיד ראש צוות. משכורתו היתה 11% מהתשלום שקיבל המשרד מהלקוח. גורמים בתחום מבהירים כי ראשי צוותים מרוויחים 10-17 אלף שקל ברוטו בחודש, כאשר השכר משתנה לפי מספר החקירות של כל צוות.



לטענת מקרין, לקראת סוף התקופה שבה עבד במשרד, הגיעו היחסים לכדי ניסיון סחיטה של ראשי החברה, אשר ויצמן ודורון יער, שנקטו לדבריו גישת "ותר על הזכויות הסוציאליות שצברת במשך כל השנים ועל תנאי עבודה עתידיים או שלא תתפרנס עוד בחברתנו".



לגישת מקרין, כדי למנוע ממנו מלעמוד על זכויותיו, ביקשו להחתימו על הסכם שאם רצונו להיחשב עובד עליו להסכים להכנסה נמוכה יותר. כמו כן, כדי להמשיך ולעבוד בחברה היה על מקרין לוותר על זכויותיו הסוציאליות עד אותו מועד, ולא - יפוטר. במקביל, כך נטען, הודיעו למקרין כי שכרו יקוצץ ל-8.15% מתשלומי הלקוחות.



לפי המתואר בתביעה, מקרין לא רצה לעזוב, אך ויצמן ויער גרמו לו לעשות כן, תוך "רמיסת כבודו ומעמדו ועל ידי פגיעה בשכרו". כדי לגרום לו להתפטר, כך טוען מקרין, הצרו ראשי המשרד את צעדיו, צימצמו את מספר החוקרים בצוות שלו כך שהכנסתו ירדה, קיבלו ראש צוות תחתיו ואיימו על עובדים שהתרועעו עמו. מקרין הוא בעל רישיון לניהול משרד חקירות, ואם לא היו מבקשים ממנו לחתום על החוזה החדש, ייתכן שהיה ממשיך לעבוד עד היום. בעבור פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, נסיעות, פדיון חופשה ועוד דורש מקרין מהמשרד 345 אלף שקל.



לפני כמה חודשים הגיש המשרד כתב הגנה שבו כפר בטענות מקרין. במשך השנים בהן העניק מקרין שירותי חקירה הוא נהנה ממעמדו כקבלן עצמאי וזאת על פי בחירתו - טוען המשרד. עד לשנה האחרונה, נטען, לא הלין מקרין בדבר מעמדו. "תביעה קנטרנית וטורדנית זו הוגשה על ידי מקרין בחוסר תום לב מובהק תוך הצגה מסולפת ומטעה של המציאות", נאמר. בכל מקרה, טוען המשרד, לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו למקרין.



העסקה פיקטיבית



תביעה נוספת, בסך 400 אלף שקל, הגיש יוסף חורש, ראש צוות שעבד במשרד מ-1996. תחילה הועסק חורש בחוזה קבלני ולאחר שנתיים ניתנו לו שתי אפשרויות: המשך עבודה קבלנית כנגד חשבוניות, או העסקה כעובד בשכר נמוך ב-50% מזה שקיבל כקבלן. "האופציה השנייה היתה פיקטיבית כדי להטות את שיקול הדעת של חורש, כך שהוא ייאלץ לבחור באופציה של נותן שירותים", נטען בתביעה. בעוד שכקבלן קיבל חורש 45% עבור כל חקירה שביצע בעצמו ו-10% ממחזור הכספים של החוקרים תחת ניהולו, כעובד, נטען, הוצעו לו רק 22.5% עבור כל חקירה שיבצע בעצמו ועוד 5% ממחזור הכספים של החוקרים תחת ניהולו.



לפי התביעה, חורש המשיך להיות קבלן עצמאי, אם כי כל הסממנים של יחסי עובד-מעביד התקיימו בעניינו: מקום עבודתו היה במשרדי החברה, שם סופקו לו מחשב ושירותי פקידות. הוא השתמש בטלפון נייד על חשבון החברה, קיבל שי בחגים ואף הונפקו לו כרטיסי ביקור אישיים עם לוגו של החברה. חורש לא עבד עבור אף גורם אחר ויתרה מזו, כך לפי התביעה, פנקס החשבוניות שלו היה בידי המזכירה של ויצמן-יער, והיא זו שנהגה "להוציא" חשבונית מטעמו. בנוסף, הוא היה מחויב להגיע לישיבות של ראשי צוותים, וחוקרים בצוות היו כפופים לו רק מבחינה מקצועית, כשמשרד החקירות היה קובע את גובה דמי הטרחה שלהם.



במארס 2009 הודיע המשרד לראשי הצוותים כי עליהם לחתום על הסכם קבלני חדש. בעלי המשרד, נטען, הבהירו לחורש כי החוזה נועד למנוע ממנו לתבוע זכויות סוציאליות בעתיד. לפי התביעה, הוא אוים כי אם לא יחתום - יפוטר. לדבריו, לאחר שסירב, החלו ראשי המשרד לנהל מולו מלחמת חורמה ולפתע הועלו טענות בנוגע לתפקודו.



בשל סירובם של מקרין וחורש לחתום על החוזים החדשים, החליט המשרד להעבירם למעמד עובד באורח חד-צדדי, טוען חורש. ואולם אז נדהם חורש לגלות כי שכרו ירד באורח חד: במקום 45%, קיבל עבור העבודות רק 33% ממה ששילם הלקוח, ו-8.15% מדמי הניהול (במקום 11% עד אז).



ג'וב בהתאחדות לכדורגל



אלון אייזנברג עבד במשרד ויצמן-יער ב-1998-2008, בעיקר בתחום הנזיקין והביטוח. לפי התביעה שהוגשה לפני קצת פחות משנה, על סך של 80 אלף שקל, סוכם בתחילה שאייזנברג יקבל שליש מהתשלום שיגבה המשרד מהלקוח כנגד חשבונית מס. לטענתו, הוצאות אחזקת הרכב, הטלפון הנייד והציוד המשרדי היו מכיסו. אייזנברג גורס כי קיבל מהמשרד שי לחגים, נטל חלק בפעילויות חברתיות שונות והיה מגיע למשרד כשלוש פעמים בשבוע.



אייזנברג דיווח על שיטת העבודה הנקוטה במשרד: ראש צוות היה מעביר לו תיקים והיה המנחה המקצועי שלו. ב-2005, לאחר משא ומתן בין אייזנברג לבעלי המשרד, כבר קיבל 37% מכל תיק. באותה שנה קיבל אייזנברג תפקיד יוקרתי - מנהל מחלקת החקירות של ההתאחדות לכדורגל - שתפס את כל זמנו.



בתחילת 2007 קיבל אייזנברג 50% מהתמורה שקיבל המשרד לתיקי ההתאחדות - 60 שקל לשעה. בתביעה מודגש כי התעריף הנמוך לשעה ששילמה ההתאחדות, 120 שקל, השתלם בשל הפרסום הרב לו זוכה משרד חקירות שעובד עבורה. בשנתיים האחרונות, נטען, קיבל אייזנברג טלפון נייד מהעבודה, חנייה וארוחת צהרים על חשבון החברה; מובן שהוא לא היה רשאי לספק עבודות לחברות מתחרות. סכום התביעה שלו כולל, בין היתר, פדיון ימי חופשה, שכר עבודה שלא שולם והוצאות נסיעה. נגד אייזנברג הוגשה תביעה שכנגד בסך 300 אלף שקל.



חורש מיוצג על ידי עו"ד עדי מנקלביץ, ומקרין מיוצג על ידי עו"ד עינת בן-דוד ארגוב.



עו"ד ערן מרינברג המייצג את ויצמן-יער מסר בתגובה: "בינואר 2008 סיים אייזנברג את לימודי המשפטים ופרש מהמשרד לטובת התמחות במשרד עורכי דין. באוקטובר 2008 פרש חגי תומר מעבודתו במשרד ופנה להמשך דרכו, והכל ברוח טובה. לפני כשבעה חודשים פרשו מקרין וחורש שנתנו למשרד שירותי חקירה כקבלני משנה במשרה חלקית. מקרין וחורש העדיפו להתפטר אף שהמשרד הסכים להפכם לשכירים.



"מערכת היחסים בין הצדדים בכל תקופת הקשר העסקי היתה ברורה - בין קבלן עצמאי המספק שירותי חקירה לבין מקבל השירות, כך קובעים במפורש ההסכמים המרובים שנחתמו בין הצדדים במשך השנים. במשך כל השנים בחרו השלושה לעבוד כקבלני משנה, אף שפעם אחר פעם ניתנה להם הבחירה לעבוד כעובדי החברה".



לדברי מרינברג, השלושה נהנו מרווחים שנבעו ממעמדם כקבלנים כשקיבלו תמורה גבוהה לאין שיעור מזו שהיתה משולמת להם לו היו בוחרים להיות שכירים.