בתי המשפט כשלו בגיבוש מדיניות אחידה כלפי עסקים ללא רישיון

>> בתי המשפט בישראל אינם מצליחים לנקוט מדיניות אחידה בעניין של צווי סגירת עסקים הפועלים ללא רישיון - כך עולה ממחקר של עו"ד ד"ר ניסן שריפי, ראש המכון לחקר הנדל"ן, שיתפרסם בימים הקרובים בירחון "מקרקעין".



היעדר מדיניות אחידה של בתי המשפט מצטרפת לכשל מערכתי מתמשך בתחום רישוי העסקים בישראל. מצד אחד, בתי המשפט אינם מצליחים לשמש כלי אכיפה המשדר מסר אחיד לבעלי העסקים או לחילופין לרשויות האכיפה. מצד שני, הליכי רישוי העסקים בישראל ארוכים ומסורבלים.

כשליש מהעסקים פועלים ללא רשיון



כשליש מהעסקים בישראל פועלים ללא רישיון, כך עולה ממחקרים שבוצעו בשנים האחרונות. הטקטיקה היא פשוטה: קודם פותחים את העסק, אחר כך משיגים את הרישיון. לדוגמה, לפי נתונים שמביא שריפי במחקרו, בין 1993 ל-2003 נרשמו בעיריית תל אביב רק שני מקרים בהם קיבל עסק את רישיון העסק טרם פתיחתו. שני מקרים, בעשר שנים.



שריפי מציין כי הסיבה השכיחה ביותר לפעילותם של העסקים ללא רישיון עסק היא היעדר אישור מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה - שלב בירוקרטי ממושך במיוחד. כדוגמה מביא שריפי את אזור התעשייה של נתניה. באזור זה פועלות מסעדות רבות, אך מינהל ההנדסה מסרב להוציא רישיון לפעילותן משום שלפי ההוראות החלות באזור זה מותר להקים רק פעילות תעשייה. שריפי מצא כי התוכנית המקומית מתירה לפתוח "מזנון פועלים" ושיכנע את הרשויות "להגדיל ראש" ולהכיר במסעדות הנתנייתיות כ"מזנון".



לדבריו, "הבירוקרטיה הישראלית מפורסמת בנוראותה. הליך הוצאת רישיון אורך כשנה. זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. יש כיום ועדה ממשלתית שדנה בנושא, ואני מקווה שהמצב ישתנה בתוך כמה חודשים".



בינתיים, רשויות האכיפה מגישות דרך שגרה כתבי אישום נגד מפעילי עסקים ללא רישיון ומבקשות מבית המשפט להורות על סגירת העסקים. בדרך כלל, צווי סגירת העסקים מעוכבים על ידי בתי המשפט לתקופה של כמה חודשים או אפילו כמה שנים. העיכוב נועד לאפשר למפעילי העסקים לנסות לקבל רישיון להפעלת העסק, לאחר שכבר פתחו אותו.



מהמחקר של שריפי עולה כי הבעיה המרכזית היא שבתי המשפט ברחבי הארץ חלוקים בשאלה אם יש לשופטים סמכות להאריך עיכוב ביצוע שניתן על צו סגירה.



המחלוקת הזו גרמה לכך שחלק מהשופטים מאריכים את עיכוב סגירת העסק, ואילו שופטים אחרים קובעים כי אין סמכות לעשות זאת ומורים על הפעלת צו הסגירה לאלתר והשבתת העסק. לדברי שריפי, ייתכן שבעל עסק ברחוב מסוים ייאלץ לסגור את עסקו, ואילו שכנו יוכל להמשיך לפעול כי התמזל מזלו להגיע לשופט מתירני יותר. התוצאה הזו עשויה לגרור מרמור ופגיעה באמון בבתי המשפט. כך למשל, בפתח תקוה סבר שופט השלום אהרן גולדס, במקרה שעסק במוסכים שפעלו ללא רישיון, כי עליו להורות על סגירת העסק.



גם במקרה אחר שעסק בחברת שינוע קבע השופט גולדס ברוח זו. לעומתו, השופטת עינת רון באותו בית משפט סברה שהיא יכולה להתיר את המשך הפעילות בתיק שעסק בדוכן פלאפל מקומי.



שריפי מצביע על מקרה קיצוני של חוסר אחידות בנתניה: השופטת אביבה טלמור קבעה בעניין סופרמרקט מקומי כי אין לה סמכות לעכב את סגירת המקום, אבל בתיק אחר, בעניינה של קונדיטוריה נתנייתית, קבעה ההיפך.



צו סגירה הוא ענישה שאפשר לעכב



למעשה, בחוק רישוי עסקים אין כלל הוראה המקנה סמכות לבית המשפט לעכב ביצועו של צו סגירה. למרות זאת, יש שופטים הסבורים כי יש להם סמכות לעשות זאת. יש הגורסים כי אין סמכות כזו. המחקר מראה כי השופטים הסבורים כי הם יכולים להאריך את צו הסגירה לנצח נצחים, ממעטים לנמק את החלטותיהם, ככל הנראה מתוך חשש שאין בסיס משפטי לעמדה זו. בית המשפט העליון לא קבע עד היום עמדה נחרצת בנושא. אמירות אגב של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מעידות כי לדעתה בית המשפט דווקא מוסמך לעכב צו סגירה, אם הוא מוצא לנכון לעשות כן.



שריפי סבור כי צו סגירה הוא סוג של ענישה ולכן, כפי שמוסמך בית המשפט לעכב עונש פלילי רגיל, רשאי הוא לעשות זאת גם בצווי סגירת עסקים.