שטייניץ יכול לפרוש בשיא

איך, איך מיישבים את הסתירה הזאת? איך זה שכלכלת ישראל במצב טוב יחסית, שהמשק התאושש במהירות מהמשבר הגלובלי, שהאבטלה בירידה, שהצמיחה צוברת תאוצה - ועדיין אנחנו לא מרוצים משר האוצר שלנו? גם השר, ד"ר יובל שטייניץ, שמייחס לעצמו את ההתאוששות הגדולה ואת "ההישג הכי גדול ב-30 השנים האחרונות - העברת תקציב דו-שנתי" - לא מבין, וזה אכן דורש הסבר.

אבל עוד לפני שטייניץ, כדאי להסתכל על כמה וכמה קדנציות של שרי אוצר כדי להבין אילו מהן היו מוצלחות ומדוע. לשר אוצר יש שתי משימות עיקריות: לנהל את הקופה הציבורית באחריות ולהוביל רפורמות ושינויים מבניים שיאפשרו למשק למצות את פוטנציאל הצמיחה שלו. מעט מאוד שרים ידעו לעשות גם את זה וגם את זה. למעשה, למעט משה ניסים ובנימין נתניהו, קשה למצוא שרי אוצר שידעו לעשות את שני הדברים.

בשנים האחרונות נקלעו למשרד האוצר כמה פוליטיקאים שהקשר שלהם לכלכלה היה שולי. ולמרות זאת, המשק המשיך לשגשג, מה שמעורר את השאלה מהי השפעתו של שר האוצר.

תחילה היה זה אברהם הירשזון, שזכה בתפקיד רק בזכות חברותו רבת השנים עם ראש המשלה דאז אהוד אולמרט. הירשזון, שנחשב לשר מוזר וחסר הבנה כלכלית, נאלץ לפנות את כיסאו עקב הסתבכותו הפלילית, וכיום הוא מרצה עונש מאסר של חמש שנים וחצי בגין עבירות גנבה, מרמה, רישום כוזב והלבנות הון. למרות כל זאת, המשק לא התמוטט בתקופתו. אחריו הגיע רוני בר-און, עו"ד בהכשרתו. הישגו הגדול היה לשמור על הקופה הציבורית בעיצומו של המשבר הגלובלי, כשגדודי טייקונים, לוביסטים ומקורבים דרשו שיפתח את הקופה וישפוך עליהם כסף ממסוקים. בר-און עמד בלחץ והשיב את פניהם ריקם. הוא זכאי לציון טוב בזכות אי-עשייה. והעשייה? ובכן, בתקופתו של בר-און לא היתה עשייה משמעותית, אלא בעיקר עמידה על המשמר ותחזוקה.

ואז הגיע שטייניץ, שאפילו עוד לא סוגר שנה במשרד האוצר. מאז מינויו הספיק שטייניץ להעביר תקציב דו-שנתי ולמנות ארבעה אנשי מפתח במשרדו: מנכ"ל האוצר חיים שני, ראש אגף תקציבים אודי ניסן, מנהל רשות החברות דורון כהן והממונה על שוק ההון פרופ' עודד שריג. מה עוד עשה שטייניץ? לא הרבה. כלומר, הוא מרבה להתקוטט עם אישים שונים, כשצריך וכשלא צריך, אבל קידום המשק ופיתוחו? הוא עוד לא הגיע לפרק הזה בקדנציה.

והנה, על אף ששלושת שרי האוצר האחרונים לא היו בעלי חזון כלכלי מוגדר, לא הובילו רפורמות משמעותיות ולא יצרו סדרי עדיפוית חדשים במשק, המשק נמצא במצב טוב יחסית. יש לכך כמה סיבות אפשריות:

המעורבות הממשלתית בכלכלת ישראל פחתה משמעותית בשני העשורים האחרונים. תהליכים מבניים כמו החשיפה ליבוא, ההפרטה, רפורמת המס, הליברליזציה במט"ח, הגלובליזציה ורפורמות שכללו את פירוק הבנקים מתאגידים ריאליים ומקופות הגמל וקרנות הנאמנות - כל אלה מאפשרים למשק לצמצם את תלותו במשרד האוצר ובממשלה. נכון שתמיד בשעת מצוקה רצים המפעלים, היצואנים, החקלאים ובעלי אינטרסים שונים לירושלים כדי לקבל מענקים, הקלות והטבות, אבל בשורה התחתונה, המעורבות של הממשלה כיום בניהול המשק קטנה מבעבר, וזה אומר שגם אם שר האוצר שלנו ישן בצהריים, המשק מתפקד.

הסבר שני הוא תרומתם של השחקנים האחרים שמעורבים בזירה המשקית. הרי שר האוצר, דומינננטי ככל שיהיה, אינו השחקן היחידי בזירה. לצדו פועלים פקידי האוצר, שנהנים מאז ומתמיד מעוצמה גדולה. הפקידים ידועים לשמצה כבעלי עוצמה מוגזמת, אבל במדינה שבה שרי אוצר מתמנים ללא קשר להשכלתם או להבנתם בכלכלה, טוב שיש פקידות מקצועית ששומרת על הקופה. הפקידים הם אלה שמנהלים את העסק - וזה אולי לא הכי תקין, אבל עדיף על פני הפקרת המשק בידי עסקנים פוליטיים שנהפכים לשרים בנסיבות תמוהות.

שחקן משמעותי במיוחד בזירה הזאת הוא כמובן בנק ישראל והעומד בראשו, פרופ' סטנלי פישר. אמנם בשלוש השנים הראשונות לכהונתו פישר היה טרוד במאבקים עם משרד האוצר בנוגע להסכמי שכר וחריגות שכר של עובדי הבנק, אבל בשנתיים האחרונות הוא נטל את ההובלה של המדיניות הכלכלית בישראל. פישר עוד לא סגר חמש שנות כהונה, אבל בתקופתו כבר כיהנו חמישה שרי אוצר שונים. המעורבות שלו במשק בשנתיים האחרונות היא דרמטית, וגולת הכותרת שלה היא ההתערבות בשוק המט"ח שנועדה לבלום את קריסת היצוא הישראלי. לכאורה, זה אינו חלק מתפקידו של הנגיד, אבל פישר גילה מנהיגות ותעוזה בעניין הזה, ויש לו מניות בכורה בכך שהיצוא לא קרס, אף שבשלב זה קשה לחזות כיצד תסתיים המעורבות הזאת.

ומה עם משמעת השווקים? ובכן, גם לה יש תפקיד במצב הנוח יחסית שבו מצוי המשק. שרי אוצר לא פועלים בחלל ריק. הם אמנם מתמודדים עם לחצים גדולים של שותפים קואליציונים ושל קבוצות לחץ ובעלי אינטרסים שונים שרוצים לחלוב את הקופה הציבורית, אבל מנגד יש לחצים שמחייבים אותם ליישר קו. חברות דירוג, אנליסטים זרים, קרן המטבע העולמית וסטנדרטים בינלאומיים (כמו אמנת מאסטריכט) הם שומרי סף שאמורים למנוע משרי אוצר להשתולל ומשאירים אותם בתוך המסגרת. אפילו הבורסה המקומית היא סוג של שומר סף שיכול בקלות לאותת לשר האוצר מה דעתו על מהלך כזה או אחר.

האם מההשערות שלנו לגבי הסיבות למצב המשק אפשר להסיק שבעצם לא משנה מי עומד בראש משרד האוצר, כי ממילא יש מספיק גורמים מרסנים ומאזנים שיכולים ליישר כל שר אוצר? ממש לא. המסקנה הבלתי נמנעת מהסביבה שבה פועל שר האוצר היא שאילו היו לנו בשנים האחרונות שרי אוצר בעלי חזון של ממש, מצבנו כיום היה אפילו יותר טוב.

שמירה על הקופה הציבורית היא משימה עליונה בחשיבותה, אבל חשוב לא פחות להניע תהליכים כלכליים שמיצרים צמיחה, כמו רפורמות ושינויים מבניים. מי שמתהדר בהעברת תקציב דו-שנתי, אומר למעשה שהוא סיים את עבודתו לשנתיים הקרובות ושאין לו עניין לטעת את העצים שיניבו את פירות הצמיחה של מחר.

ייתכן שהמשק ימשיך לצמוח גם בלי רפורמות כאלה, אבל המשמעות היא שאנחנו מאבדים כל שנה פוטנציאל צמיחה, תחרות והתייעלות שמתחבאים בשורה של שירותים ציבוריים כמו חשמל ונמלים, ועסקיים כמו סלולר, דלק, בנקאות וביטוח.

אם שטייניץ רואה את העברת התקציב הדו-שנתי כגולת הכותרת של כהונתו, מוטב לו לפרוש בשיא, כי השיא הזה כבר נמצא מאחוריו.