חוששים מעלייה של הריבית? חפשו את מניות הדיווידנדים

>> מי שהתבונן באחרונה במודעות הפרסומת של בתי ההשקעות יכול היה לראות שכמעט כולם מדברים בחודש האחרון בקול אחד. הקול הזה אומר בערך כך: "שים לב, חוסך יקר: הריבית עומדות לעלות. הדבר עלול לפגוע בתשואה שתניב קרן הנאמנות האג"חית שלך. אתה רוצה פתרון? בוא אלינו, ונציע לך קרן נאמנות עם אג"ח אחרות".



ואכן, התרחיש של עליית ריבית בחודשים הקרובים הוא כמעט ודאי. בתרחיש כזה, מחירי האג"ח הממשלתיות כמעט לכל הטווחים, בעיקר הבינוני והארוך, ייטו לדרוך במקום או אף לרדת. מדוע? משום שירידת מחיר האג"ח משמעה עליית התשואה עליהן. זהו בעצם המנגנון שבאמצעותו מווסת השוק את הריביות של הטווח הקצר והטווח הארוך.

בדרך כלל תרחיש של עליית ריבית נחשב לגורם שמדכא השקעות - וגם את מחירי האג"ח. אבל ההשפעה של עליית ריבית על שוק המניות אינה חד-משמעית. לעתים מזומנות הריבית עולה במקביל לעלייה בפעילות הכלכלית במשק כדי להילחם בלחצי אינפלציה. במקרה כזה ייתכן שהדבר מעיד על שיפור בסביבה הכלכלית, שמיטיב עם החברות ומשביח את ערכן.



משקיעים שמעוניינים לשמור על פרופיל סיכון נמוך יחסית, ומחפשים תחליף לחלק מהאג"ח שלהם (בגלל עליית הריבית הצפויה), עשויים למצוא את מבוקשם דווקא בשוק המניות. הכוונה היא למניות של חברות יציבות בדרך כלל, שמחלקות את רוב רווחיהן כדיווידנד. אם הם ימצאו חברה שמצליחה לייצר לאורך זמן תשואת דיווידנד שנתית של 6%-7%, המניה שלה עשויה לשמש תחליף לא רע לאג"ח הממשלתיות.



רק לשם השוואה, אג"ח לא צמודה של ממשלת ישראל בעלת מח"מ של שש שנים משלמת כיום ריבית אפקטיבית של כ-5% בלבד. בקניית מניה יש כמובן סיכון שמחירה יירד או שהדיווידנד יקוצץ - אך יש גם סיכוי, בייחוד אם תחול התאוששות כלכלית, שהדיווידנד דווקא יעלה, וכך גם מחיר המניה.



הדרך הנוחה ביותר למצוא בישראל מניות שנסחרות בתשואת דיווידנד גבוהה היא לחפש אותן במדד תל-דיב 20. תל-דיב 20 הוא מדד שכולל את 20 החברות בעלות תשואת הדיווידנד הגבוהה ביותר מבין מניות מדד ת"א 100.



2009 היתה שנה מצוינת לתל-דיב 20, שזינק בכ-160%. חלק ניכר מהעלייה מיוחס לקפיצה של מניות הגז והנפט שמשקלן במדד מגיע לכ-20%, ושנהנו מאפקט גילוי הגז בקידוח תמר.



תל-דיב 20 החל להיסחר ביולי 2006, ובשלוש שנים וחצי הניב תשואה נאה של כ-61% (14.5% לשנה). מדד ת"א 100 הניב באותו זמן תשואה של כ-30% או 7.8% לשנה. זהו פער משמעותי.



דיווידנד במקום ריבית



מניה שמחלקת למחזיקים בה דיווידנדים גבוהים באופן שיטתי וקבוע דומה במובנים רבים לאג"ח של אותה חברה. קבלת הדיווידנד היא תזרים מזומנים קבוע, בדומה לריבית שממנה נהנה מחזיק האג"ח.



כמו מחזיק אג"ח קונצרניות, גם מחזיק המניה חשוף לסיכון העסקי של החברה. אך בעוד מחזיק האג"ח הקונצרניות נהנה מביטחונות - אם יש כאלה - ונחשב לנושה של החברה אם היא מגיעה לכלל פירוק, בעל המניה אינו נושה ועשוי לאבד את כל השקעתו.



בעולם נחשבות מניות המחלקות דיווידנד לאפיק השקעה בפני עצמו, ומשקיעים רבים נהנים מהדיווידנד שהחברות מחלקות כהכנסה חודשית או רבעונית. הרעיון של בניית תיק המבוסס על מניות שלהן תשואת דיווידנד גבוהה פותח על ידי הכלכלן מיייקל או'היגינס ב-91'. הרעיון של או'היגינס מוכר כיום בשם "אסטרטגיית כלבי הדאו".



העיקרון של האסטרטגיה פשוט: בתחילת כל שנה צריך המשקיע לקנות את עשר מניות הדאו ג'ונס (במשקל 10% כל אחת) שהדיווידנד שהן חילקו השנה, המחולק במחיר השוק שלהן (תשואת דיווידנד), הוא הגבוה ביותר מבין 30 מניות הדאו. אלה הם "כלבי הדאו" - המניות החבוטות ביותר של השנה הקודמת שזכו ל"חיי כלב". בסוף כל שנה יש לבדוק שוב מיהן עשר המניות בעלות תשואת הדיווידנד הגבוהה ביותר, ולהרכיב את התיק מחדש במשקלות של 10% לכל מניה.



מהו ההיגיון באסטרטגיה הזאת? הרעיון הוא שהחברות ממשיכות לחלק דיווידנד, בדרך כלל באותו הגובה, גם בשנים פחות טובות שלהן. מכיוון שמחיר השוק של כל חברה משתנה על פי השלב במחזור החיים שלה (צמיחה/ מיתון), הרי שיחס דיווידנד למחיר גבוה יותר מעיד על כך שהחברה מסיימת את שלב ההאטה שלה ועוברת לשלב הצמיחה.



לכלבים החבוטים יש אם כן סיכוי טוב יותר לתת תשואות טובות יותר בהמשך השנה. אסטרטגיה שכזו מיועדת עבור משקיעים לטווח ארוך שממשיכים להשקיע את הדיווידנד שהם מקבלים מחדש. בפועל היא מאפשרת להם לקנות מדי שנה זרם של דיווידנדים במחיר נמוך יחסית.



החיסרון המרכזי באסטרטגיה זו הוא ההסתמכות על הדיווידנדים כפרמטר יחיד להשקעה. ההנחה המובלעת אומרת שתשלומי הדיווידנד הם מספר קבוע, בעוד רווחי החברות הם תנודתיים. בנוסף, תשלומי דיווידנד גבוהים אמנם יכולים לספק למשקיע פיצוי מסוים בתקופות של הפסדי הון במניות, אבל הבעיה היא שהם לא תמיד קשורים ליכולת הפקת הרווחים של חברה בטווח הארוך.



ואכן, השנים האחרונות הראו שחברות כמו סיטי וג'נרל מוטורס המשיכו לחלק דיווידנדים גבוהים למרות ההפסדים שצברו, ובכך האיצו את השחיקה בהונן העצמי. הן עשו זאת כמעט עד הנקודה שבה היו חייבות לקבל תמיכה מהממשל (סיטי) או להיכנס להקפאת הליכים (gm).



ביסוד אסטרטגיית הדיווידנדים עומדות שתי הנחות:



1. במחזור החיים של כל חברה קיימות תקופות של צמיחה ותקופות של האטה. הסיבות לכך מגוונות: שינויים בהנהלה, הכנסת מוצרים חדשים לשוק ועוד. המחזוריות יוצרת תנודתיות במחיר המניה, אך תשלומי הדיווידנד קבועים יחסית או למצער תנודתיים פחות.



2. חברה גדולה וחזקה תתאמץ תמיד לחלק דיווידנדים ללא קשר לרווחיותה. זאת משום שהקטנת הדיווידנד משדרת לשוק מסר שלילי לגביה. הנחה זו הופרכה באופן חלקי ב-2009, כאשר שורה ארוכה של חברות הקטינו את הדיווידנדים שלהן.