כאוס, אובדן שליטה ותושבים ממורמרים

>> לפני תשע שנים אישרו בשכונה שלי תוכנית מתאר. לפני כשנה הגיש קבלן שפועל במקום תוכנית שמשנה את תוכנית המתאר, כך שיתאפשר לו לבנות עוד עשרות דירות. הוועדה המקומית, הלוא היא העירייה, אישרה מיד את התוכנית והעבירה אותה לוועדה המחוזית. זו האחרונה לא מצאה דופי, אך אז הוגשו לה 120 התנגדויות מתושבי השכונה.

בחלק גדול מהתלונות נאמר שהעירייה מאפשרת לכל קבלן להגדיל את מספר הדירות ללא הפרעה, אך היא אינה מביאה בחשבון את ההשלכות של הגידול הסיטוני במספר יחידות הדיור - עומס על צירי התנועה ומוסדות חינוך שמתמלאים בקצב מהיר. מעבר לזה, נשאלה השאלה אם מעבר להגדלת הרווח של הקבלן, עומד נימוק תכנוני אמיתי שמצדיק עריכת שינויים בתוכנית מתארית.



לפני כמה שבועות דחתה הוועדה המחוזית את רוב ההתנגדויות, ורק הסבה את תשומת לב העירייה לתלונות התושבים כי היא אינה מגיבה בגידול התשתיות באופן שיהיה מתאים לגידול בדירות. לגבי הטענה שאין הצדקה תכנונית לשינויים, הגיבה הוועדה המחוזית כי "זו זכותה של הוועדה המקומית".



אכן זו זכותה, ופועל יוצא ממימוש סיטוני של אותה זכות היה שימים ספורים לאחר החלטת הוועדה המחוזית, הציבה העירייה קראוונים בבית ספר בשכונה, שישמשו כיתות לימוד. עכשיו שוברים את הראש במחלקת החינוך וההנדסה כיצד להתמודד עם העובדה שבית הספר מתפוצץ מתלמידים ובשנה הבאה צפויים להגיע אליו תלמידים חדשים.



הסיפור הזה קרה אצלנו בשכונה, אבל יכול לקרות בכל מקום אחר בישראל. מאשימים את הוועדות המקומיות והעיריות בכניעה לאינטרסים זרים ולעתים אף בשחיתות, אך בראש ובראשונה עבודתן מתאפיינת בחוסר מקצועיות, חוסר הסתכלות כוללת ואי הבנה של ההשלכות הסביבתיות להחלטות שלהן. כשלוקחים תוכנית מתאר ומבצעים בה עשרות ויותר שינויים נקודתיים, מקבלים אובדן שליטה וכאוס תכנוניים וממררים את חיי התושבים. זו הסיבה העיקרית לכך שאי אפשר לסמוך על הוועדות המקומיות והעיריות.



האם הרפורמה בחוק התכנון נותנת לכך מענה? ספק. חוק יכול לכפות על הוועדות אופן התנהלות, אבל לא צורת חשיבה.