הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, וזה כנראה גם מה שאירע לישראל בניהול תהליך ההתנתקות מעזה. הכוונות היו טובות, המדינה רצתה לעזור למפוני גוש קטיף ככל שרק ניתן, ולכן הנטייה הגורפת לכל אורך הדרך היתה לאשר כמעט כל בקשה שהעלו המפונים - סבירה או בלתי סבירה גם יחד.
בין השאר, ניסתה המדינה ליישם בהתנתקות מעזה את לקחי פינוי ימית: אז נתנו למפוני ימית צ'ק שמן ביד ושלחו אותם להסתדר לבד. חלקם הסתדרו ובנו לעצמם יישובי וילות מפוארים, וחלקם לא הסתדרו ונכנסו למשבר אישי וכלכלי קשה.
המסקנה היתה שיש לעזור למפונים לבנות את עצמם ואת ביתם מחדש, וכי אמצעי השיקום הטוב ביותר לאחר טראומה של פינוי הוא לשמור את הקהילות המקוריות יחד - ולאפשר העתקה של יישובים שלמים למיקום חדש. כך נולדה ההסתבכות הגדולה של ההתנתקות - ההעתקה הקהילתית.
רק 20% ממפוני גוש קטיף לקחו כסף מהמדינה ובחרו לבנות את ביתם בעצמם. ההערכה היא כי ה-20% הללו הם מי שהקדימו להשתקם מבין המפונים, ורובם כנראה כבר קנו לעצמם בית. זאת לעומת ה-80% האחרים, שרובם המוחלט גר עדיין - חמש שנים אחרי ההתנתקות - בקראווילות.
מצד שני, ה-20% הללו גם יכולים וצריכים להיחשב פראיירים. העובדה שהם הסתפקו בפיצויים של כ-1.7 מיליון שקל למשפחה בלבד, גרמה לכך שהם החמיצו את עסקת הנדל"ן של חייהם. העסקה של לקבל מהמדינה קרקעות יוקרה, לרבות באזור המרכז, בתמורה לתשלום המהווה שליש מערך הקרקע.
חמש שנים לאחר ההתנתקות עסוקה המדינה בבניית 24 יישובים בעבור המפונים. מתוכם, רק ארבעה הם יישובים שתוכננו מראש, ושגם תואמים את תפישת יישוב הארץ - ארבעת יישובי חולות חלוצה בעומק הנגב. הרוב המוחלט של היישובים האחרים, שהם בבחינת תוספת ליישובים קיימים אבל לעתים מהווים הכפלה ויותר של היישוב הקיים, מפוזרים במדינה במיקום מרכזי כזה או אחר.
בתוכם יש לפחות ארבעה יישובים שצריכים להיחשב לאזור המרכז ממש: שניים באזור גדרה (חפץ חיים ויד בנימין), ושני יישובים עליהם מתקיים עדיין מו"מ והם ממוקמים על קרקעות יוקרה באזור החוף - חוף פלמחים וחוף נוה ים.
המטרות לא הושגו
המטרה המקורית היתה לאפשר שיקום מהיר של המפונים באמצעות העתקת קהילות שלמות ליישובים חדשים בתוך הקו הירוק - אך אף אחת מהמטרות הללו לא הושגה. היישובים החדשים, שאמורים היו להיות יישובים שיתרמו ליישוב הארץ, כלל אינם כאלה - רובם במרכז.
גם ההעתקה הקהילתית לא קרתה - 24 היישובים החדשים אינם מהווים העתקה של הקהילות שהיו בתוך גוש קטיף, אלא רובם מורכבים מקרעי קהילות שונות.
"80% מהמפונים הזכאים העדיפו להישאר במסגרת קהילתית", כתבה על כך ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת הטיפול הממשלתי במפוני גוש קטיף. "עם זאת, רק חלק קטן מהם שמר על המסגרת הקהילתית המקורית שלהם בשלמותה. רובם יצרו לצורך ההעתקה הקהילתית מסגרות קהילתיות חלקיות או חדשות".
גרוע מכל, השיקום לא רק שלא הפך כך למהיר יותר, אלא רק התעכב והסתבך. המעבר להעתקה קהילתית חשף את המדינה למו"מ ארוך ומייגע עם המפונים - תחילה עם קהילות שלמות, ואחר כך עם חלקי קהילות ומשפחות בודדות - לגבי לאיזה יישוב מוכנה כל קבוצת משפחות לעבור ובאילו תנאים.
התמשכות המו"מ, וכתוצאה מכך התארכות השהייה של המפונים בקראווילות - 1,200 משפחות (מתוך 1,500 במקור) עדיין מתגוררות בקראווילות - עוררו זעם פוליטי וציבורי, דבר שיצר לחץ על המדינה להתפשר עוד עם המפונים. המפונים למדו שככל שהם מקשיחים עמדות ותנאים, כך הם זוכים בסופו של דבר ביותר הטבות מהמדינה. התהליך הזה יצר בעיות קשות גם של אי שוויון, גם של כניעה של המדינה לדרישות רבות וגם עיכב בפועל את פינוי אתרי הקראווילות ושיקום המפונים.
"לחלק מהמפונים תרומה למציאות העגומה"
"מן החומר שנאסף בידי הוועדה", כתבה על כך ועדת החקירה, "עולה כי גם לחלק ניכר מהמפונים עצמם היתה תרומה משמעותית להתהוות המציאות העגומה הנוכחית, שבה שנים לאחר הפינוי תהליך שיקומם אינו קרוב לסיום. אכן יש מבין המפונים שבחרו להתמהמה במקום שבו יכלו להזדרז... הוועדה נוכחה שחלק מהמפונים העלו לעתים דרישות מופרזות במסגרת תהליכי המו"מ הממושכים עם הרשויות".
עם זאת, הלחץ הפוליטי הביא לכך ש"הדרישות המופרזות" נענו בחלקן הלא קטן. כך הידרדר תהליך ההעתקה הקהילתית עד לכך שהמדינה נכנעה והסכימה ליישב את המפונים גם על קרקעות יוקרתיות במרכז. מי שגרו בווילה יפה על הים בגוש קטיף, באזור שבו הקרקע לא היתה שווה דבר, ממירים אותה כעת בווילה יפה לא פחות על הים, בקרקעות במרכז ששוויין נאמד במיליוני שקלים.
כך, העמידה המדינה עבור המפונים קרקעות בשווי של 880 אלף שקל ביד בנימין, בעבור 225 אלף שקל בלבד. חקלאים, שזכאים לנחלות כפולות, שילמו כ-500 אלף שקל וקיבלו מהמדינה קרקעות בשווי 1.3-1.5 מיליון שקל בחפץ חיים וביד בנימין. ההערכה היא כי שווי הקרקעות בנוה ים ובפלמחים יהיה גבוה עוד יותר. כך, 65 משפחות שיושבו במשותף בחפץ חיים (אחת הקהילות הבודדות שעשתה העתקה משותפת), עלו למדינה 148 מיליון שקל - עלות של 2.3 מיליון שקל למשפחה.
ההסתבכות עם ההעתקה הקהילתית ייקרה את עלות ההתנתקות מעזה בכ-900 מיליון שקל עלות ישירה, והיד עוד נטויה. על כך צריך להוסיף את העלות העקיפה, הנובעת מהתמשכות התהליכים וכתוצאה מכך הלחץ הפוליטי בכנסת להגדיל כל הזמן את הפיצוי למפונים. וכל זה בעבור תהליך - שלא רק שלא הקל על שיקום המפונים - אלא בפועל רק עיכב את שיקומם.