"בקיבוצים כבר לא תהיה קריסה כלכלית"

>> "יהיו קיבוצים שיאלצו לבצע הסדרי חובות נוספים, אבל קריסה קולוסאלית של כל המערכות הכלכליות הקיבוציות כפי שהתרחשה לפני 20 שנה, לא תחזור", אומר דורון סט, מנהל אגף כלכלה בתנועה הקיבוצית, הפורש מתפקידו לטובת חברת "ביטוח חקלאי" הנתונה בקשיים. סט, 50, חבר קיבוץ יגור ומנכ"ל לשעבר של המפעל הוותיק לאריזות "לגין" שבבעלות יגור, מסיים שלוש וחצי שנים סוערות שבהן חלו מהפכות של ממש בכלכלה הקיבוצית.



בתקופתו צמחו הכנסות הקיבוצים בקצב של 5%-7% לשנה והגיעו ב-2008 לכ-30 מיליארד שקל ובצירוף הכנסות התאגידים הכלכליים האזוריים ל-37 מיליארד שקל. למרבה הפרדוקס, במקביל לגידול החד בהכנסות גברה בקיבוצים מגמת התפרקות מעסקים, מגמה שהסתמנה מתחילת העשור ושווי מפעלי הקיבוצים שנמכרו הגיע למיליארדי שקלים. מספר המפעלים בבעלות מלאה או בשליטת הקיבוצים ירד בעשור האחרון מ-356 ל-257, ירידה של 35%. ההתפרקות הזו מעסקים לא תוכל שלא להתבטא בהכנסות הקיבוצים בשנים הבאות.

גולת הכותרת של המכירות, היתה הפרטת תנובה שהכניסה לקיבוצים כ-1.5 מיליארד שקל והפרטות בולטות נוספות היו מכירת השליטה ב"מעבדות מטרנה" (קיבוץ מעברות) לאסם-נסטלה, מכירת "פלסטרו גבת" (גבת) לג'ון דיר, השלמת מכירת השליטה ב"פריגת" (גבעת חיים) לקוקה קולה ומכירת 50% מ"נען דן השקיה" (נען) לחברה הודית ולאחרונה השלמת מכירת תמי 4 (נתיב הל"ה) לשטראוס.



לא ניתן לנתק את הפרטת מפעלי הקיבוצים מהפרטת הקיבוצים עצמם שהואצה בחמש השנים האחרונות שבהן הופרטו או "התחדשו" 27 קיבוצים נוספים ומספרם הגיע ב-2009 ל-188, כ72% מכלל הקיבוצים.



קונפליקט מתוקשר היה לראשי התנועה הקיבוצית ולסט בתחילת כהונתו בנושא מניות דור-אלון, שתאגידי הקיבוצים מחזיקים כ-35% מהן. שווין נאמד אז במיליארדי שקלים. ראשי התנועה ביקשו מראשי התאגידים לממש חלק מהאחזקות בחברה כדי לממן את הפנסיה לחברי הקיבוצים ונתקלו בהתנגדות עזה. מנהלי התאגידים מנעו את המכירה, בטענה ששווי החברה רק יעלה וכך התנועה הקיבוצית תשיא את אחזקותיה.



בתקופתך הואצה הפרטת הקיבוצים והתפרקותם מנכסים משותפים. לאן זה מוביל?



"בראש וראשונה מדובר בשינוי אורחות חיים, מהלך שלא ניתן לעצירה. כ-75% מהקיבוצים היום הם קואופרטיב בתוספת ערבות הדדית רבה יותר. ב-10 השנים הבאות, להערכתי, 95% מהקיבוצים יעברו את השינוי.



"תוצאה נגזרת של השינוי הזה היא מתן זכויות קניין לחברים, זכויות שלעולם לא היו להם. מדובר בהפרטת ההכנסות מעבודה, בהעברת הבעלות על הדיור מהקיבוץ (האגודה השיתופית) לחבר, בזכויות הורשה וגם בתוספת משמעותית לפנסיה ומעבר לניהול כלכלי רציונלי - של הפרט ושל הקיבוץ.



"אני רואה בהגדלת זכויות הפנסיה את אחד המהפכים הגדולים. לאחר המשבר הכלכלי הקשה שפגע בקיבוצים, הבינו שהקיבוץ זה לא לעולם ועד. היום פועלים הקיבוצים להגיע לפנסיה של 4,000-5,000 שקל לחודש לחבר. הם הבינו שחייבים להבטיח את עתידו של החבר".



בשנים האחרונות רבים מהקיבוצים מוותרים על נכסים יצרניים לטובת הכנסות חד-פעמיות, מה דעתך על כך?



"השינוי הוא חלק מהמגמה הכללית לסגור חובות לבנקים. חלק מהקיבוצים מתקשה לשרת את החוב הזה מפני שנקבע להם כושר החזר לא-ריאלי וחלק אחר צבר חובות חדשים.



"החזר החוב הוא תנאי להעמדת מקורות לפנסיה, אז יש קיבוצים שמקבלים החלטה אסטרטגית למכור נכסים כנגד החזר החוב. קיבוץ בית השיטה הוא אחת הדוגמאות הבולטות. הוא מכר את מפעל השימורים שלו לאסם ואת תעשייות מתכת לג'ון דיר. גם הקיבוצים נתיב הל"ה וגבעת חיים שמכרו לאחרונה אחזקות בתמי 4 ובפריגת ולוחמי הגטאות שמכרו את טבעול - הם עשו זאת בראש וראשונה כדי להעביר מקורות לאפיקי חיסכון".



ממה יתפרנסו הקיבוצים שמכרו את הנכסים היצרניים?



"משפחה ממוצעת בסקטור הלא-קיבוצי מתפרנסת מעבודה. בקיבוצים שמכרו נכסים יתפרנסו משכר עבודה, מחקלאות ומעסקים קטנים שחברים פותחים וכל מיני יזמויות עסקיות. אפשר לחיות בלי מפעלי תעשייה גדולים ולהיות שקטים כי יש רשת ביטחון, יש צבירה לפנסיה ואין חובות יתר".



בשנים האחרונות ניהולו הקיבוצים מאבק עיקש על קבלת זכויות קניין בקרקעות שנמסרו להם לעיבוד.



"לפני קום המדינה וגם לאחר מכן התיישבו הקיבוצים באזורים שלא היה שום היגיון כלכלי להתיישב בהם. הם החזיקו שם בקרקעות כי התנועה הציונית אמרה, שחשוב להיות שם. עצם האחזקה בהן וההגנה עליהן מקנה זכויות. כשיש לקרקעות הללו פוטנציאל נדל"ני באה המדינה ולוקחת אותן. הכושי עשה את שלו. אנחנו טוענים שאי-אפשר לדרוס זכויות היסטוריות ברגל גסה כי זה שווה היום יותר".



מה חלקה של המערכת הכלכלית המרכזית של התנועה הקיבוצית בהכוונת התהליכים הכלכליים עליהם דיברת?



"התקופה שהמערכת המרכזית נתנה לקיבוצים הוראות איך לעשות ומה לעשות נגמרה. תפקידה היום הוא ללוות תהליכים ולסייע לקיבוצים מול המערכות השלטוניות. דוגמה טובה היא מכירת תנובה. הצלחנו לקבל הארכת תקנה בחוק ההסדרים שמקנה פטור ממס על רווחי הון להסדרי חוב. הארכת התקנה אפשרה לקיבוצים לנצל את התמורה ממכירת תנובה להסדרי חובות. ללא הארכת התקנה, קשה היה ואולי בלתי אפשרי למכור את תנובה.



"המערכת המרכזית היתה מעורבת בהצלחה להביא 250 קיבוצים למסור לממשלה ולבנקים רבע ממניות תנובה, סכום עתק של 110 מיליון דולר. אלה דוגמאות לערך המוסף שהקיבוצים מקבלים מהמערכת המרכזית. היא יודעת לבצע מהלכים מורכבים שכל קיבוץ לבד לא היה מצליח בהם.



"עסקות עושים, בסופו של דבר, על בסיס של אמון אישי. ירון זליכה ושוקי אורן אחריו (החשבים הכלליים, ע"כ) ידעו שאצלי הבטחה זו הבטחה ומלה זו מלה ובלי האמון הזה תנובה לא היתה נמכרת. אני משוכנע שהמחליף שלי ישמור על האמון האישי הדו-צדדי שיצרנו עם האוצר ומערכות השלטון האחרות כדי לקדם נושאים".



האם הכהונה שלך התאפיינה בהשלמת הסדרי החובות?



זה בהחלט היה אחד המאפיינים. מכירת תנובה איפשרה לקיבוצים להוריד מגבם את שארית החוב שהוטל עליהם בהסדר חובות הקיבוצים. הישג נוסף היה הסדר חובות בין הסוכנות לכ-50 קיבוצים של 150 מיליון שקל שלא היו מצליחים להביא אותם בלי המערכת המרכזית. אחד הבונוסים הגדולים של ההסדר הזה היה השחרור מ'החוזה המשולש', ששיעבד את קרקעות הקיבוצים לסוכנות".



העובדים באגף הכלכלי חשופים ללחצים פוליטיים של הנהגת התנועה ושל גורמים עסקיים פנימיים וחיצוניים, האם סבלת מלחצים כאלה?



"ניסו לצרף לאגף אנשים מחשבונות פוליטיים בתוך התנועה. מנעתי את זה ללא פשרות. אנחנו מעסיקים מטה קטן של שניים וחצי אנשים ולוקחים עובדים על בסיס פרויקטים. "קיבלנו החלטה אסטרטגית לא לאפשר יותר גירעון כספי בפעולות התנועה. אני סבור שעל התנועה לצמצם את התמיכות בתנועות הנוער ובגופי תרבות. כבר הודענו לתנועות הנוער שעליהן להצטמצם והתמיכה שהיתה להם לא תהיה יותר.



"גם התמיכות לתזמורת הבין-קיבוצית, ללהקת המחול הקיבוצית ולתיאטרון הקיבוץ, שהרוב המוחלט של האמנים בגופים האלה הם לא חברי קיבוץ, לא יכולות להימשך. לא נאפשר מצב שבעמק בית שאן יש קיבוצים שהפנסיה לחברים מגיעה שם ל-1,000 שקל ופחות מכך, כשהתנועה הקיבוצית מחזיקה על כתפיה תזמורת ברמה ארצית ומשלמת למנהל שלה שכר גבוה ומחזיקה לו רכב. העסק הזה צריך להיפסק".