פסילת בית הסוהר הפרטי לא קשורה לזכויות אדם

>> בג"ץ הכריז על החוק ל"הפרטת בתי הסוהר", שהתיר ניהול והפעלה פרטיים של בית סוהר אחד, כבטל. למרות השימוש שעשה ברטוריקה של זכויות אדם, בג"ץ ביקש לבטל את החוק מסיבות אחרות, שהקשר בינן לבין זכויות אדם רחוק ודחוק. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו אלא כלי עבודה בלבד שבג"ץ מצא כמתאים למטרתו.

בג"ץ לא קבע שהחוק יביא או עלול להביא לפגיעה באסירים שייכלאו בבית סוהר בניהול פרטי בהשוואה לבתי הסוהר הציבוריים. מה שנקבע הוא שעצם העברת סמכויות כליאה ליזם פרטי פוגעת בזכויות האסירים לחירות ולכבוד - אפילו אם ישתפרו תנאי כליאתם.



במסקנות אלה יש משום הכנסת מטען אמורפי ותלוש למושגים המוכרים של זכויות אדם, בעוד הדעת נותנת כי הם נועדו להגן על אינטרסים ברורים. אין צורך להסביר מדוע נפגעו זכויותיו של אסיר שהושלך לצינוק או שנערך בו חיפוש גופני בכפייה. לעומת זאת, לא ברור כי עצם כליאתו בבית סוהר בניהול פרטי מביאה לפגיעה נוספת בחירותו, מעבר לעונש המאסר שנגזר עליו. גם הרעיון כי כבודו כאדם נפגע משום שסוהריו הם עובדי זכיין, רחוק מלהיות מובן. גם סוהרים בשירות בתי הסוהר משתכרים למחייתם.



נימוקי בית המשפט מתבססים בעיקר על "התפישה המדינית המודרנית" (של תומס הובס וג'ון לוק), ועל "תפישות היסוד בישראל", שלפיהן על המדינה האחריות לסדר הציבורי ולהפעלת כוח מאורגן. הקניית סמכויות שכאלה לגורם פרטי, כך נטען, מערערת את הלגיטימיות של הפעלתן. קשה להשתכנע מנימוק זה. הגורם הפרטי פועל מכוח חוק של הכנסת, המייצגת את העם, וממילא נהנה מלגיטימיות דמוקרטית.



בנוסף, נטען כי הכפיפות לנורמות ואף ל"אתוס" של השירות הציבורי, מפחיתה את החשש לניצול כוח לרעה למטרות זרות, כגון הפקת רווח. נימוק זה אינו משפטי, אלא עובדתי במהותו. הוא כלל לא בוסס על ידי בג"ץ, שהתעלם מניסיון של יותר מ-20 שנה בהפעלת בתי סוהר פרטיים במערב. אין גם בסיס להנחה כי האתוס של השירות הציבורי, שכבודו במקומו מונח, מפחית את הסיכון לקיומם של שיקולים זרים. למעשה, בג"ץ כלל לא בחן את הסיכון כי שיקולי רווח יפגעו באסירים, או את הסיכוי כי תחת מערכת תמריצים נכונה הם דווקא יביאו לשיפור בתנאיהם.



בולטת במיוחד הקפיצה בין נימוקים שלכאורה מתאימים לכל מדינה דמוקרטית, לבין הניסיון לסייגם כאילו הם נובעים מתנאים החלים בישראל. נראה שבג"ץ ביקש לרכך את הנמקתו, המטילה דופי ברור בנעשה בתחום זה במדינות מתקדמות במערב (לרבות בריטניה, מולדתם של הובס ולוק), שבהן הופרטו בתי סוהר.



מטרתו של בג"ץ היתה להציב גבולות בפני הכנסת ובפני התפישה התומכת בהפרטה מאסיבית. למרות הרטוריקה, תנאי הכליאה של האסירים או זכויותיהם החוקתיות אינם עומדים בליבת פסק הדין. בג"ץ ביקש לומר את דברו בסוגיה עקרונית של פני המשטר בישראל והמגבלות המוטלות על המדינה בהיפרדות מסמכויותיה המסורתיות. אלא שבג"ץ נמנע מלקרוא לדברים בשמם, בין השאר, לאור היעדרם של כלים משפטיים מתאימים (ואולי אף אי-התאמה של הסוגיה כולה לדיון משפטי).



בג"ץ ביקש לקבוע עמדה בסוגיה חברתית מובהקת, שאינה נוגעת לפגיעה בזכויות הפרט אלא יותר לחילוקי דעות בין ימין לשמאל חברתי. לכן הוא העדיף לעשות שימוש נוח ובלתי משכנע בכלי של ביקורת שיפוטית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.



הכותבים הם עורכי דין ממשרד יגאל ארנון ושות', שייצגו את הזכיין הפרטי הראשון במכרז להפעלת בית סוהר הפרטי