כל פשעה היה שרשמה את ילדה בן התשע לצהרון

ניו יורק טיימס



>> מנואלה מאייר תויגה כאמא רעה. "רבנמוטר", או "אמא עורב", על שם הציפור השחורה שדוחפת את גוזליה מחוץ לקן. אמהות אחרות נידו אותה, חבריה ומשפחתה גינו אותה, ובחנות המקומית צעקו עליה.

ומה פשעה? בסתיו שעבר היא רשמה את בנה בן התשע לבית ספר שהחל להציע ארוחות צהריים ויום לימודים ארוך - וחזרה לעבוד.



"אמרו לי: 'למה עשית ילדים אם את לא יכולה לטפל בהם?'" מספרת מאייר, 47. לשם השוואה, כאשר ילדה את בנה מחוץ למסגרת הנישואים לפני 21 שנה, הדבר כמעט לא עורר פליאה בקרב תושבי העיירה הבווארית המסורתית נאוטינג שבה היא מתגוררת, היא אמרה.



עשור לאחר הכניסה למאה ה-21 פועלים רוב בתי הספר בגרמניה עד שעות הצהריים, מסורת שנמשכת זה 250 שנה. מסורת זו קיבעה למעשה את תדמית האשה/האם הגרמנית המסורתית כמי שיוצרת אזרחים מטופחים ומשכילים. גרמניה המודרנית אמנם מנוהלת על ידי אשה - הקנצלרית אנגלה מרקל, המכונה הפוליטיקאית החזקה בעולם - אך כנראה שלא בכדי היא חשוכת ילדים.



ברחבי העולם המפותח, השילוב של השפעות אמצעי המניעה, השינויים הסוציולוגיים והאילוצים הכלכליים, הביאו לנקודת מפנה: מבחינה מספרית, עוקפות כעת הנשים את הגברים בכוח עבודה ובהשכלה. גם בעולם המתפתח נשים ונערות השואפות לחינוך, להלוואות קטנות ולמעמד מהוות חלק משינוי אדיר - עליית האומות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית.



בשני העולמות, עשויות נשים להילכד במסורת. אך כעת מניעה מהפיכה חברתית - שקטה, אך מעמיקה - את החיפוש אחר דרכים חדשות לשילוב חיי משפחה ואמהות עם תפקידים רבי עוצמה לנשים.



המערביים נוטים להוקיע מנהגים שקיימים בעולם המוסלמי, שנתפסים ככאלה שמגבילים נשים. אך בגרמניה, למרות הקידמה המהוללת, מסורת האימהות עדיין נשמרת.



"אני אם מאושרת יותר בזכות העבודה"



מערכת בתי הספר הפועלת עד שעות הצהריים שרדה את העידן הפיאודלי, את עלייתו ונפילתו של פולחן האמהות של היטלר, את תנועת הנשים של שנות ה-70 ואת האיחוד עם גרמניה המזרחית.



לנוכח המציאות הכלכלית, המסורת קורסת: שיעור הילודה הנמוך, החשש מפני מחסור בעובדים והירידה בתקני ההשכלה משנים את פני המציאות. מאז 2003 כמעט חמישית מ-40 אלף בתי הספר בגרמניה החלו לשלב תוכניות לימודים אחר הצהריים, ורבים מתכננים לפעול כדוגמתם.



"זה טאבו שאנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו; המדינה צריכה שנשים יעבדו ויולידו ילדים", אמרה אורסולה פון דר ליין, שרת העבודה הגרמנית. אם לשבעה ורופאה שפנתה לפוליטיקה. היא קראה תיגר על עקרות בית ונשות קריירה חשוכות ילדים, שלא לדבר על גברים רבים במפלגת האיחוד הנוצרי דמוקרטי שלה.



התפשטות יום הלימודים הארוך בגרמניה, מגמה שהיא מכנה "בלתי הפיכה", היא אות לזמנים המשתנים, אמרה פון דר ליין בראיון. "המאה ה-21 שייכת לנשים".



כבר כיום מהוות נשים את רוב בוגרי האוניברסיטה במדינות הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח (oecd), שכולל 30 מדינות - מאירופה עד ארה"ב, מטורקיה ועד דרום קוריאה; השנה, יהוו נשים רוב בכוח העבודה האמריקאי.



נשים עדיין מרוויחות פחות, בעלות סיכויים גדולים יותר לעבוד במשרה חלקית ולא צפויות להחזיק במשרות בכירות. אך מספר הרופאות הצעירות, לדוגמה עולה ונשים מחזיקות בדרגי ניהול הביניים בחברות צריכה גדולות. הן עשויות להיות מנהלות בתי החולים והתאגידים של המחר. רבות יהיו המפרנסות העיקריות. כבר כיום בגרמניה נשים הן המפרנסות העיקריות בחמישית ממשקי הבית.



נשים עובדות אינן מעוניינות רק במשכורת, אלא גם בהגשמת שאיפותיהן - האישיות והמקצועיות. "אני אוהבת את הבן שלי, ואני אוהבת את העבודה שלי", אמרה מנואלה שווזיג, 35, סגנית ראש מפלגת האופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית, אם לילד בן שלוש. "אני אם מאושרת יותר בזכות העבודה ופוליטיקאית נחושה יותר בגלל הילד".



מגמה זו הפכה את הטיפול בילדים לסוגיה של תחרותיות כלכלית, ציינה קארן הגמן, מרצה להיסטוריה של אירופה ושל מיגדר באוניברסיטת צפון קרוליינה. "שיעור ילודה ושיעור תעסוקה גבוהים בקרב נשים הולכים יד ביד", אמרה הגמן, מומחית למערכת הרווחה הגרמנית. "מערכת חינוך ומעונות יום שמכסים את יום העבודה היא המפתח".



מה מייחד את גרמניה



ב-1763 הקדימה פרוסיה את זמנה, והיתה המדינה הראשונה שחוקקה חינוך חובה למעמדות הנמוכים. יום הלימודים הקצר התפתח בכלכלה שבה ילדים נאלצו לעבוד. עד שבריטניה וצרפת הקימו מערכות חינוך עם יום לימודים ארוך, מאה שנים מאוחר יותר, השיטה הגרמנית - ששרדה גם באוסטריה וחלק משווייץ - כבר הצמיחה שורשים עמוקים. המצדדים בשיטה זו אינם רק פוליטיקאים שמרנים או אנשי דת, אלא גם בני המעמד הבינוני עצמם. בית ספר לא יכול להתחרות באם.



כיום, נשים בעלות כישורים והשכלה - מעדיפות לעבוד, גם אם עליהן לוותר על ילדים. אחת מכל שלוש נשים בגרמניה חיה במשק בית ללא ילדים - השיעור הגדול מכל מדינה באירופה, מלבד אוסטריה. בה בעת, יותר נשים זקוקות לעבודה, כאמהות לא נשואות או משום שבן זוגן לא יכול לפרנס את המשפחה לבדו. כעת, אמרה שווזיג, שמכהנת גם כשרת המשפחה במדינת מלקנבורג-פורפומרן בצפון מזרח גרמניה, האמהות שנשארות בבית הן הפחות משכילות, או מהגרות, שילדיהן, לדבריה, "יפיקו את התועלת הרבה ביותר אם ישהו במעון יום".



בשלהי 2001 הדהים מחקר של ה-oecd את גרמניה, כשדירג את כישורי האוריינות של בני ה-15 במקום ה-21 מתוך 27, ובמקום הכמעט אחרון את הניידות החברתית, על אף שגרמניה היא הכלכלה הגדולה באירופה. ב-2003 הקצתה הממשלה הסוציאל-דמוקרטית 4 מיליארד יורו לתוכניות יום לימודים ארוך ב-10,000 בתי ספר החל ב-2009. בסופו של דבר השתתפו בתוכנית 7,200 בתי ספר.



מעבדת מחקר המונית במזרח גרמניה



במשך ארבעה עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה, נחלקה גרמניה למזרח ומערב, מה שהפך אותה למעבדה חברתית למחקר כיצד גורמים בסיסיים, כמו שעות פעילות בתי הספר, עשויים לשנות מאפיינים חברתיים מהותיים.



במזרח, המנהיגות הקומוניסטית שאיבדה כוח עבודה גברי לטובת המערב, ייסדה מערכת של מעונות יום ויום לימודים ארוך בחינם. נשים הפעילו עגורנים ולמדו פיסיקה. הנשים המערביות, בניגוד לכך, היו זקוקות לאישור רשמי של בעליהן כדי לצאת לעבודה עד 1977. עד אז, במקבילה המזרחית הנהיגו חופשת לידה של שנה בתשלום וימי עבודה מקוצרים לנשים מניקות. כשחומת ברלין נפלה ב-1989, שיעור התעסוקה בקרב נשים במזרח היה כ-90% ו-55% במערב.



כיום, 66% מהנשים בגרמניה עובדות. אך בקרב נשים עם ילדים עד גיל שלוש השיעור הוא 32% - רק 14% מהנשים שלהן ילד אחד חוזרות לעבודה במשרה מלאה, ורק 6% מאלה שלהן שני ילדים. התוצאה: שיעור הילודה הוא 1.38 ילדים לאישה.



ג'נה סיפולד ממזרח ברלין היתה בת 18 כשהחומה נפלה. אמה תמיד עבדה ומגיל שמונה שבועות השאירה אותה במעון. כשהחברה של סיפולד נבלעה על ידי מתחרה מערבית, היא פגשה לראשונה נשים ממערב גרמניה. "כשהן היו יולדות, הן היו נעלמות", מספרת סיפולד, 38, טכנאית מחשבים.



בנותיה נלה, 6, ואלה, 9, לומדות בבית ספר במזרח ברלין. מעבר לשעות הלימודים, בין 8:00-16:00, מפעיל בית הספר מעון מ-6:00-18:00, בימי שני-שישי, ובזמן החופשות. ברלין היא העיר היחידה בגרמניה שבה כל בתי הספר היסודיים מפעילים צהרונים. באופן כללי, תשתית המעונות מפותחת יותר באזורים שהיו שייכים לגרמניה המזרחית: 37% מהילדים עד גיל שלוש רשומים למעונות, בהשוואה ל-3% באזורים שהיו שייכים למערב.



באירופה, המדינות הנורדיות הן בעלות השיעור הגבוה ביותר של השתתפות של נשים בכוח העבודה, וגם שיעור הילודה הגבוה ביותר, לצד צרפת. כולן מהוות דוגמה חיובית לתמיכה בהורים לילדים קטנים, באמצעות מעונות מסובסדים וחופשות לידה, ועד יום לימודים ארוך. לאמהות בארה"ב אין סבסוד דומה, ויש חופשת קיץ ארוכה, אך יש פחות אפליה בעבודה ולחץ גבוה יותר להשתכר ולממן ביטוחי בריאות וחינוך לילדיהן.



פון ליין, כשרת המשפחה בכהונתה הראשונה של מרקל, הובילה למתן הטבות מס לטיפול בילדים, הגדלת מספר הפעוטונים ובמיוחד חוק המאפשר להורים לחלוק ביניהם את חופשת הלידה בתשלום שנמשכת כ-14 חודשים. משפחות עם אבות שאינם לוקחים לפחות חודשיים חופשת לידה, מקבלות תשלום רק על 12 חודשים. המטרה היתה לתת לנשים תמריץ לוותר על חלק מחופשת הלידה שאורכה שלוש שנים, שפגעה בהתקדמות בקריירה, ולעודד גברים להשתתף בגידול הילדים.



לפני שנחקק חוק זה, רק 3% מהאבות לקחו חופשות לידה. ב-2009 זינק השיעור ל-21%, אם כי 60% לקחו רק את החודשיים המינימליים.



לחץ שאין דומה לו בעולם



בסימנס, שנוסדה לפני 163 שנה ומהווה סמל לעוצמה התעשייתית הגרמנית, חופשת לידה לגברים היתה דבר חריג עד 2008, בה יצאו 638 עובדים לחופשת לידה. בשנה שעברה, עשו זאת 964 גברים. ג'יל לי, סמנכ"לית הגיוון הראשונה בחברה, דואגת לאבות. היא סבורה כי אם יציאה לחופשות לידה לא תהיה רק נחלת הנשים, הדבר יפעל לטובתן. לי, 46, גדלה בסינגפור ועבדה עם חברות אמריקאיות, סיניות ויפניות.



לדבריה, הלחץ המופעל על נשים בגרמניה אינו דומה לשום מקום אחר בעולם. "חלק מאותם הורים שמעודדים את בנותיהם ללמוד באוניברסיטה, מצפים מהן בהמשך לעזוב את העבודה כדי לטפל בילד", היא אומרת.



יציאת נשים - שמהוות כעת יותר מ-50% מבוגרי האוניברסיטה בגרמניה - אל מחוץ לכוח העבודה, נותנת אותותיה. "עד 2017 צופים הדמוגרפים מחסור של 200 אלף מהנדסים בגרמניה", אומרת לי. ולכן סימנס מחזרת אחר נשים ואמהות. היא מפעילה 400 מעונות לילדי העובדים בסמוך למפעליה, ומתכננת להכפיל מספר זה עד סוף 2011. היא מפעילה מחנות מדע בתיכונים לתלמידות מצטיינות במתמטיקה ובפיסיקה ומטפחת סטודנטיות לתואר ראשון. בגרמניה, 21% ממצבת כוח האדם בסימנס הן נשים; בקרב המגויסים החדשים - 34%. מה שטרם ברור הוא כמה נשים יגיעו לדרגים העליונים, וכמה מהר.



בגרמניה, רק 13% מהמרצים באוניברסיטה הן נשים. סימנס היא היחידה מתוך 30 החברות הגרמניות המובילות שבה נמנית אשה על צוות שמונת חברי הדירקטוריון - ברברה קוקס, 55, שאינה נשואה ואין לה ילדים - רק 2% ממנהלי חברות פורצ'ן 500 הן נשים. ואם עד כה קיבלו הגברים את התקדמות מעמד הנשים, האם ביצוע צעדים נוספים - שיריון מקומות לנשים בדירקטוריונים או חופשות לידה מנדטוריות להורים - יביאו לקונפליקט?



"יש עדיין מכשולים רבים, ותמיד עשויה להיות התנגדות", אמרה קארן הגמן. אבל בגרמניה כמו גם במקומות אחרים, רעיונות שבעבר נחשבו לבלתי נתפסים, נשקלים כעת. "כל שינוי", היא אומרת, "דורש שינוי בראש".