שיהיו הגויים אור לנו

>> מזכ"ל הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (oecd), אנחל גורייה, שביקר השבוע בישראל, הוא תעלומה: או שאין לו מושג מה קורה כאן, או שהוא סתם אדם מנומס המסביר פניו למארחיו. התיקונים האחרונים שהוא דורש מישראל לבצע בטרם תצורף לארגון אינם קטנים כלל ועיקר, הם דווקא מאוד גדולים.

אין שום סיכוי שישראל תוכל לעמוד בהם בתוך שנה - אפילו אם תרצה - ובכלל לא בטוח שהיא באמת רוצה. קשה להאמין שבעוד שנה, בעוד עשר שנים, נעלה על המסלול לפאריס לאחר דיאטה חריפה, שתשיל מעלינו את משמני השטחים הכבושים. oecd מצפה לקדם את פני ישראל הרזה, ולא את פניה של ישראל במידות גדולות מדי.



מי זה הגאון שהגה את הרעיון להצטרף למועדון הזה, שעד כה פתח את דלתותיו ל-31 מדינות בלבד, וישראל אמורה להתקבל כמדינה ה-32. אין כמעט שום נתון כלכלי או חברתי שמכשיר אותנו לחברות במועדון היוקרתי והאקסקלוסיבי הזה; ואם 31 המדינות צועדות בכיוון אחד, הרי ישראל צועדת בכיוון לגמרי הפוך, ואין סימן אמיתי לשינוי כיוון.



נתחיל בסוגיות הסביבה והאקלים, שהארגון מייחס להן חשיבות יתרה. אולי גורייה לא הבין שישראל מעולם לא התחייבה בעצם להפחית את פליטותיה, כפי שהתחייבו מדינות האיחוד האירופי ואחרות. אמנם הצהרתו של שמעון פרס בוועידת קופנהאגן היתה מעורפלת דיה, אך גם מבעד לערפל ניתן היה להבחין בבירור שההפחתה היא בעצם תוספת. כלומר, קודם מוסיפים תרעלה, ורק אחר כך גורעים ממנה - כ-20% פחות מ"התרחיש המקורי"; עוד נחיה וננשום.



oecd קורא לישראל להעלות מסים, בעוד ראש הממשלה ושר האוצר התחייבו להורדת מסים. זה הדגל של שניהם, שאותו הם מניפים על ראש התורן. האם יקפלו אותו פתאום ויאחסנו אותו במחסן הסמרטוטים? oecd הוא ארגון אחראי, שמבין דבר או שניים בהלכות כלכלה. ואם הוא מצווה על העלאה, אין זאת כי אם דחליל המיסוי בישראל אינו אימתני כל כך, לא צריך להיבהל ממנו בכל פעם שמציגים אותו לראווה בגינה הניאו-ליברלית שמקיפה את קרית הממשלה.



דו"ח הארגון קורא להגביר את אכיפת חוקי העבודה - דוגמת חוק שכר מינימום - ולהגמיש את התנאים לקבלת דמי אבטלה. בבקשה מכם: אל תצחיקו את בנימין נתניהו ואת יובל שטייניץ. איך אפשר בכלל להקפיד על שכר מינימום במדינה, שאפילו העומד בראשה - לפי כתב התביעה - אינו משלם לעוזרת הבית שלו את כל מה שמתחייב על פי החוק?



עוד קורא הדו"ח להשקיע יותר במערכת החינוך במגזר הערבי ולפצות אותה בעתיד על קיפוחי העבר וההווה. ריח כבד ודוחה של הטפת מוסר נודף מהתביעה הזאת, ולמי יש זכות ללמד לקח את "המדינה הכי מוסרית בעולם"? אנחנו לא רוצים שוויון, אפילו לא בין ילדים. הרי לו רצינו באמת, כבר מזמן היינו מתנהגים אחרת, ולא היינו מחכים למורי ההלכה מה-oecd שיפקחו את עינינו למציאות חיינו ויאלפו אותנו בינה.



וחשובה מכל - ועל כן המעצבנת מכולן - היא התביעה להקטין את ממדי העוני והאי-שוויון בישראל. שיעור העוני אצלנו, מזכיר לנו הדו"ח, הוא פי שניים מהממוצע בארגון, והוא גבוה מבכל 31 המדינות. כך התגשם לו החלום הציוני. זה החלום היפה כל כך וזה שברו, ומה רב הכיעור.



האם רווח והצלה יעמדו לנו מה-oecd? האם רק בלחץ הקהילה הבינלאומית המפותחת נצליח להיטיב את דרכינו? האם נחדל, למשל, כנדרש מאתנו עכשיו, מלשלם שוחד כדי לקדם עסקות נשק שנרקמות במחשכים? כאשר אין כוח פנימי לתיקון, יבוא עלינו כוח עליון מבחוץ, וישיב לנו בכפייה צלם אנוש ודמות מדינה: אולי יהיו הגויים אור לנו, לאחר שנתעמעמה היומרה להיות להם לאור.



עד שכל זה יקרה - גם נתקבל וגם נשתפר - צפויים לישראל ימים רבים של עוגמת נפש. oecd הוא ארגון מרבה דו"חות. בכל שני וחמישי ניאלץ לקרוא על עצמנו איך נראית מדינה במקום אחרון, בשפל הדירוג; נקרא ונתעצב, ועוד נרצה לשרוף את המועדון. אז למה לנו שברון הלב הזה והתסכול המתמיד, שרק יעכיר עוד יותר את מצב הרוח הלאומי? אז אולי נוותר לפי שעה על הרעיון, בדד נשכון כהרגלנו, ובלי השוואות לאחרים; נעשה בינתיים משהו לתיקון עצמי, וכאשר ניראה ונרגיש קצת יותר טוב, נגיש מחדש את הבקשה למשרדי הארגון.