בעקבות סטנדאל: מסע בפרמה בקצב פרובינציאלי רגוע, נטול תיירים, אדיש וידידותי

מנקודת מבט מעשית, "מנזר פרמה" של סטנדאל הוא מדריך מטיילים גרוע. סטנדאל הוא שם העט של הסופר הצרפתי מארי אנרי בייל. כמעריץ אדוק של התרבות האיטלקית וסופר תיירותי מבריק ואימפרסיוניסטי, היה יכול סטנדאל להוריש לדורות שאחריו דיוקן בלתי נשכח של פרמה - העיר הקטנה, הישנונית והפרובינציאלית בצפון איטליה - שבה מתרחשת רוב עלילת הרומן הגדול שלו.



אלא שבמקום זאת, הוא העדיף להמציא הכל - פרמה שלו היא דמיונית. הוא לא מזכיר אפילו פעם אחת את הבפטיסטריום (מתקן הטבילה) המתומן, בגובה שש קומות, העשוי שיש בצבעי ורוד ושמנת, שנבנה בתחילת המאה ה-13 והוא אחד המבנים הימי-ביניימיים האלגנטיים ביותר בעולם. במקומו הוא מתאר מגדל עצום ומאיים, בגובה 54 מטר, המתנשא מעל העיר - כלא שבו ייכלא גיבור הספר, פבריציו דל דונגו, ושממנו יבצע בריחה נועזת.



הרומן בן ה-500 עמודים של סטנדאל מקמץ באותה מידה בכל הנוגע לשתי הסיבות האחרות שבזכותן התפרסמה פרמה: נקניק הפרושוטו וגבינת הפרמזן. ספרו של סטנדאל כמעט לא כולל אזכורים לאוכל. ברומן, שמתרחש על רקע רומן סוער ואינטריגות פוליטיות בעידן שאחרי שלטון נפוליאון, אין נשפים ואין ארוחות ערב בארבע עיניים.



למעשה, אין ארוחות בכלל. במקרים המועטים שבהם מוזכר אוכל, נשאלת השאלה אם הוא מורעל, מאחר שלפבריציו יש שורה של אויבים שרוצים להרגו. מדובר בעוול: אפשר לקבוע בוודאות שכל אחד יאכל היטב בעת שהותו בפרמה, וזה אחד היתרונות הגדולים של העיר, הנמצאת בעמק פו העשיר ויכולה לטעון לכתר הבירה הגסטרונומית של איטליה (אם כי תושבי בולוניה עשויים לחלוק על קביעה זו).



ובכל זאת, אם יש ספר אחד שעליכם לקחת אתכם כשתבקרו בעיר, כפי שעושה כל אדם שאוהב את איטליה, או אמנות, או אוכל - הרי שזו יצירת המופת של סטנדאל, פחות ידועה אמנם מ"האדום והשחור", אך מדהימה אפילו יותר.



אף שהוא אינו מתאר את פרמה - לא את הארמונות הגדולים, לא את הכיכרות הנרחבות ואפילו לא את הקתדרלה המושלמת - הוא מצליח לתאר במדויק את רוחה של העיר, ומציע לתייר הצצה לנפש הנסתרת שלה.



העובדה שסטנדאל מצליח להעניק לנו תחושה של פרמה מבלי לעצור אפילו לפסקה אחת המתארת את המקום, היא הישג ספרותי החושף אמת מסקרנת על ריאליזם ועל כוח הסוגסטיה. אם תראה את השפעתו של מקום מסוים על השוהים בו, אין צורך בתיאור חזותי מקיף שלו.



הדבר נכון גם לדמויות בספר: אם נראה כיצד אחרים מתייחסים אליהן, נרגיש כאילו אנחנו מכירים אותן, כאילו נוכל לזהותן ברחוב. גיבורו של סטנדאל הוא צעיר אידיאליסט שמקבל החלטה נמהרת לברוח מהבית בגיל 16 כדי להילחם עבור נפוליאון. הקריירה שלו בשנים שלאחר מכן נוגעת לכל דמות אחרת ברומן.



אף שלא שמים לב לכך בקריאה ראשונה, סטנדאל מעולם לא סיפק תיאור גופני של פבריציו. אנו למדים רק שהוא נער נאה, ושנשים מוצאות שהוא מושך במיוחד. הרמז החזק ביותר לאופן שבו סטנדאל רואה את הדמות הוא בדבריה של דמות שולית, המציינת כי פבריציו נראה כמו "דמות בציור של קורג'ו".



ידידותית-אדישה



קורג'ו הוא הצייר המפורסם ביותר של פרמה, והאמן האהוב ביותר על סטנדאל. קורג'ו, מהגדולים בציירי הרנסנס, עיטר את כיפתה של הקתדרלה בפרמה בציור המסחרר של עליית מרים השמימה, יצירה שהשפיעה רבות על המסורת האילוזיוניסטית. הפרסקו הזה, יחד עם הפרסקו הפגני המקסים ועמוס הקופידונים בקאמרה די סאן פאולו, והפרסקו העוצמתי במנזר על שם יוחנן המטביל (san giovanni evangelista) מהווים בפני עצמם סיבה מצוינת לבקר בפרמה.



אם אתם תוהים מה לכל התיאורים האלה ולפרמה, סיור בכיכר הקתדרלה (piazza del duomo) יענה על השאלה. הדבר הראשון שתבחינו בו הוא ההיעדר המוחלט של תיירים בכיכר היפהפייה והעתיקה, כמו גם היעדר של מיזמים מסחריים הקשורים לרוב לתיירות. אין בתי קפה בסביבה, אין חנויות מזכרות, אין ערב רב של שלטי הכוונה, של שלטים המציגים תאריכים או של מקומות בעלי חשיבות תרבותית.



מדובר בחלל ציבורי נקי ורחב, שבו אפשר ללכת ברגל או לנסוע באופניים (למכוניות אסור להיכנס למרכז ההיסטורי של העיר). תושבי העיר, האמידים למראה, לא מקדישים לאנדרטות המדהימות שסביבם יותר תשומת לב מכפי שהייתם מקדישים לסניף הדואר המקומי שלכם.



עיני המבקרים נמשכות לרוב לבפטיסטריום, במיוחד כשהשמש מחממת את השיש ומשווה לו גוון סלמון, ולפאר הפשוט של הקתדרלה המרוסנת והסימטרית, הנהנית מהרמוניה מדויקת משלה. זוג אופניים שעון על השיש הסמוך לדלת הקתדרלה הפתוחה, בחוסר טקסיות שלעולם לא הייתם רואים בפירנצה או בוונציה.



מול הקתדרלה, בסמוך לבפטיסטריום, ניצב ארמון הבישוף (palazzo vescovile). הכיכר נעימה, רגועה, בטוחה - ועם זאת, גם ריקה וסתומה כאילו פרמה מסרבת, בנימוס אך בעיקשות, לחשוף יותר מפניה הנאים.



שאר העיר פחות מדהימה, אך עדיין יוצאת דופן, ומופרעת על ידי בניינים מודרניים מכוערים, רבים מהם שאריות של הפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. בכל מקום, מתגאה פרמה בקצב הפרובינציאלי הרגוע שלה ובשגשוג הפשוט.



אף שהיא ידידותית בהחלט, היא גם נראית אדישה לתיירים. כיכר גריבאלדי (piazza garibaldi), הכיכר הגדולה במרכז העיר, היא הדבר הקרוב ביותר לכיכר תוססת בעיר, עם זרם ערני של הולכי רגל, נוסעי אופניים ומדי פעם אפילו מכונית. הכיכר עמוסה בבתי קפה ובמסעדות.



רוב רוכבי האופניים פונים דרומה, מחוץ לכיכר, לרחוב פאריני (strada farini), רחוב נאה המקושט בפאבים ובכמה מסעדות, שחלקן מנגנות מוסיקת פופ איטלקית הגולשת לערב השקט. כאן הולכי הרגל מתערבבים בקהילת רוכבי האופניים, רבים מהם אנשי מקצוע החוזרים מהעבודה, ובמשך שעה קלה נראה, בשעה שאתה יושב בשולחן על המדרכה ושותה יין, שניתן למדוד את הדופק של פרמה. אך שוב, כל מה שאתה יכול לאבחן הוא שהפציינט בריא, מרוצה אפילו, בשעה שהוא פונה לענייניו.



מתאהב בבית הסוהר



מהי ההשפעה של פרמה על הדמויות ברומן של סטנדאל? גזר הדין הוא חד משמעי, אני חושש: שוב ושוב הן טוענות שהעיר משעממת, ומתארות את "אויבן הבלתי מנוצח של ערים קטנות ושל חצרות: השעמום". פרמה של סטנדאל נשלטת על ידי עריץ קטנוני וראש ממשלתו החכם ובעל התושייה, מאהבה של דודתו של פבריציו, דוכסית סאנסוורינה. כולן, בשלב זה או אחר, מודות כי הן משועממות בפרמה.



ב-1816, יותר מ-20 שנה לפני שכתב את הרומן שלו, ציין סטנדאל ביומן הנסיעות שלו כי "ציורי הפרסקו השמימיים של קורג'ו גרמו לי לעצור בפרמה, שמלבדם היא עיירה שטוחה למדי". אמנם ההערה האחרונה נכונה מבחינה גיאוגרפית, אך איני יכול לדמיין כיצד תייר כלשהו יסבול משעמום אם ישהה בעיר לכמה ימים.



בנוסף לאתרים המפוארים שבתוך ומסביב לכיכר הקתדרלה, יש בעיר כנסיית רנסנס מרהימה עם ציורי פרסקו של פארמיג'אנינו, שאותו כינה סטנדאל בצדק "הצייר הגדול ביותר של האזור, אחרי קורג'ו"; כחצי תריסר כנסיות קטנות יותר; מנזר בנדיקטיני; מוזיאון אמנות מהדרגה הראשונה; שני פארקים נעימים, האחד כולל גם מבצר, והאחר ארמון דוכסים; ומגוון של רחובות נקיים וציוריים, המיתוספים לשורה ארוכה של מסעדות מצוינות.



עם זאת, בסופו של דבר מרגישים את הצורך לברוח מפרמה. סטנדאל מציע שתי אלטרנטיבות: מילאנו ואגם קומו, שמציעים שניהם פינוקים שפרמה אינה יכולה לספק. עם זאת, אם אפשר להפיק לקח מ"מנזר פרמה", הרי הוא שהחיים הם בני חלוף, ואל לנו לפקפק באושר שהם מציעים.



פבריציו מוצא את האושר שלו בכלא, בראש המגדל המאיים שסטנדאל ברא כדי לגרום לבריחתו להיראות עוד יותר בלתי אפשרית. כלוא בתאו, הוא מתאהב בפעם הראשונה, בבתו של הסוהר, ומוצא כי הוא מאושר. למעשה, הוא כה מרוצה עד שהוא מתנגד לכל הניסיונות לחלצו ושואל: "מי אי פעם ברח ממקום שבו הוא מאושר עד אין קץ, כדי ליהנות מגלות משמימה?" - בקרו בפרמה, לכו לכיכר הקתדרלה בשעה שהשמש מאירה בשעות הערב את קצותיו העליונים של הבפטיסטריום - ושאלו את עצמכם את אותה השאלה בדיוק. יש סיכוי שגם אתם לא תרצו לעזוב.



היכן לאכול



האוכל בפרמה נהדר, ואם אתם בדיאטה - הישארו בבית. ארוחת צהריים לשניים, עם יין כמובן, תעלה לכם כ-60 יורו. ארוחת ערב, עם יין, תעלה כ-90 יורו. הנה כמה מסעדות פשוטות ונהדרות:



la filoma, via 20 marzo, 15; 39-0521-206181



la greppia, strada giuseppe garibaldi, 39/a; 39-0521-233686



sorelle picchi, strada farini, 27; 39-0521-233528



la duchessa, piazza garibaldi; 39-0521-235962



היכן לישון



לדעתי יש רק מלון אחד טוב שבו אפשר לשהות בפרמה ושמו palazzo dalla rosa prati. הוא מציע סוויטות עם מטבחונים בארמון משופץ, סמוך לכיכר הקתדרלה. סוויטה קטנה תעלה 180 יורו ללילה לזוג (strada al duomo, 7; 39-0521-386429; www.palazzodallarosaprati.it).



ישנם מלונות אחרים בפרמה, אך הם מודרניים ומעט חסרי נשמה, כמו מלון טורינו מלון ידידותי, פשוט, נוח וזול למדי, במחיר של 95 יורו ללילה לזוג, כולל ארוחת בוקר (borgo angelo mazza, 7; 39-0521-281046; www.hotel-torino.it)



כיצד מגיעים



אפשר לטוס מתל אביב למילאנו (כ-400 דולר לכרטיס הלוך ושוב) ומשם להמשיך בטיסה מקשרת לפרמה. אלטרנטיבה זולה יותר, אם כי מסובכת מעט יותר, היא לטוס למילאנו ולנסוע ברכבת לפרמה, נסיעה שעשויה להימשך שעה-שעתיים, תלוי ברכבת שעליה תעלו (לוחות הזמנים של הרכבות נמצאים באתרraileurope.com/index.html). שדה התעופה הקטן של פרמה נמצא רק קילומטרים ספורים מהעיר. ישנו קו אוטובוס המגיע עד מרכז העיר, ויש גם מוניות. מהרגע שהגעתם למרכז העיר הכל נמצא במרחק הליכה, או שתוכלו להעמיד פני מקומיים ולשכור זוג אופניים.