>> עד שנות ה-80 המוקדמות, שירות התעסוקה היה באמת מוסד מרכזי דרכו הופנו רוב המובטלים למקומות עבודה פנויים. מי שהתייצב אז בלשכת העבודה יכול היה להשיג משרה התואמת פחות או יותר את כישוריו, גם אם היה בעל השכלה מקצועית או גבוהה.
ימים אלה חלפו מזמן. נתח גדול מפעילותו של שירות התעסוקה עבר לחברות ההשמה הפרטיות שצצו כפטריות לאחר הגשם, על רקע הירידה ביכולותיו של השירות, כתוצאה מהפוליטיזציה שהשתלטה עליו בשנות ה-80 וה-90.
בשנים האחרונות, עם מינוים של אסתר דומיניסיני ויוסי פרחי למנהלי שירות התעסוקה, נדמה שהמוסד מתחיל להתאושש מעט ולשפר את השירות לדורשי עבודה. עם זאת, עדיין רבה המלאכה כדי להפוך את המוסד הזה לרלוונטי ממש: נתוני שירות התעסוקה עצמו מראים כי הקבוצה הגדולה ביותר של דורשי עבודה המתייצבת בלשכות העבודה מורכבת מאנשים ללא מקצוע ספציפי. מהנדסים, טכנאים ואנשי פיננסים - שלא לדבר על אנשי היי-טק - כמעט שאינם פונים לשירות התעסוקה, למעט לשם הגשת תביעה לדמי אבטלה.
העיצומים האחרונים של עובדי שירות התעסוקה מספקים עוד הוכחה שהשינוי שחל במוסד זה אינו גדול. במשך שלושה שבועות וחצי, לשכות העבודה ברחבי ישראל היו סגורות, אך לא קמה שום זעקה מצד רבבות המובטלים. מדוע? כי לדורשי העבודה יש מגוון של כלים חלופיים המסייעים להם למצוא עבודה.
עובדי שירות התעסוקה חוששים שההרחבה המתוכננת של תוכנית ויסקונסין היא בעצם הפרטה שתמיט כלייה על שירות התעסוקה, ובעקבות זאת הם ייזרקו לרחוב. אפשר להבין את פחדם של העובדים, אלא שהרחבת תוכנית ויסקונסין אינה חייבת לחסל את של שירות התעסוקה. יש כאן הזדמנות ליצור שני גופים, האחד ממלכתי והשני פרטי, שיתחרו ביניהם על השמת מובטלים במשרות פנויות. עצם יצירת התחרות הזו תביא להתייעלות בשירות התעסוקה ולשיפור המיוחל בהתנהלותו.
יורים לעצמם ברגל
חיים ביאור
25.1.2010 / 7:09