ישראל הולכת לזרוק לפח 20 מיליארד שקל על טכנולוגיה סולארית שגויה

>> בשנות ה-50 ייסד דוד בן גוריון מעבדה לאנרגיה סולארית באוניברסיטה העברית בירושלים, ממנה צמחו חברות כמו אורמת ולוז. האחרונה יצרה בשנות ה-80 יותר אנרגיה סולארית מכל חברה אחרת בעולם. חצי מאה אחרי יוזמת בן גוריון, נראה כי מי שאימץ את חזונו הוא דווקא הענק הסיני. ממשלת סין מקצה משאבים חסרי תקדים המאפשרים לה להוביל בתחום האנרגיה החלופית: פוטו-וולטאית, רוח ובאחרונה סולארית תרמית.

לעומתה, הממשלה החליטה באחרונה להקצות עשרות מיליארדים לסבסוד מתקנים פוטו-וולטאים. ההוצאה תמומן באמצעות העלאת תעריף החשמל לצרכנים בכ-5%. הפרויקט כולל כ-50 מגה-ואט שיגיעו מהתקנת תאים על גגות, בתעריף של כ-2 שקלים לקוט"ש ועוד כ-300 מגה-ואט של מערכות בינוניות בתעריף של כ-1.5 שקלים לקוט"ש. סך הכל: הוצאה של כ-20 מיליארד שקל על פני כ-20 שנה.



החלטה זו נראית במבט ראשון כמתאימה לחזון הסולארי המקורי של בן גוריון, אך למעשה היא בזבוז משווע של כסף ושטח, ללא תרומה אמיתית למשק החשמל או לתעשייה המקומית. מדובר בעיקר במתקנים המוקמים על גבי שטחים פתוחים - משאב הנמצא במחסור בישראל - ועושים שימוש בפאנלים בעלי נצילות נמוכה, המיובאים בעיקר מסין, כשהתרומה הכללית למשק החשמל יחסית קטנה.



נראה כי במקום שישראל תמנף את הכיוונים הגלובליים ואת יתרונותיה היחסיים, היא מבזבזת משאבי קרקע וכסף בכיוונים שגויים. המודל צריך להיות הפוך: ישראל צריכה לסייע ליזמים לייבא כסף זר להשקעה בטכנולוגיות סולאריות כחול-לבן שיכולות להיות זולות ולהתחרות בדלקים פוסיליים במישור הכלכלי, תוך שימוש במשאבי ההון האנושי והתשתית האקדמית הקיימת במדינה.



דוגמה לכך היא חברת הליופוקוס, שמשתמשת במתקנים בשווי עשרות מיליוני דולרים שהוקמו בישראל כדי לפתח מוצר ייחודי. התעוזה הטכנולוגית של החברה הביאה באחרונה לכניסת משקיע אסטרטגי סיני - סנואה, שהשקיעה יותר מ-10 מיליון דולר בהליופוקוס ובכך נתנה דוגמה לאסטרטגיה ההפוכה: במקום הוצאת כסף ישראלי - כניסת הון סיני לעידוד טכנולוגיה כחול-לבן.



על המדינה לעודד את יישומן של טכנולוגיות לפיתוח אנרגיה סולארית זולה, תוך העדפת מוצרי כחול-לבן, עידוד הכנסת כסף זר והגברת מנגנוני התמרוץ הקיימים, כמו קרן בירד והמדען הראשי.



הכותב הוא יזם והיה מנכ"ל-מייסד של חברת האנרגיה הליופוקוס