הכרעה בתביעה ייצוגית בני"ע: חישוב הנזק של משקיעים כתוצאה מתרמית ייעשה לפי ירידת המניה עם החשיפה

15 שנים לאחר הגשתה ניתן פסק דין בתביעה הייצוגית שמש-רייכרט. התביעה הייצוגית הוגשה על ידי משקיעים שתבעו פיצויים בגין נזקים עקב מעשי מרמה שבוצעו בחברת רייכרט תעשיות, ופרטים מטעים שנכללו בתשקיף ההנפקה ובדו"חות הכספיים שלה. זו התובענה הייצוגית הראשונה בישראל בניירות ערך אשר מסתיימת בפסק דין.



חברת רייכרט עסקה בייצור ובשיווק מוצרי בטון וב-1993 הוצעו ניירות הערך שלה לציבור. היא גייסה כ-28.5 מיליון שקל. כשנה וחצי לאחר מכן הודיעה החברה כי בכירים בה נעצרו בחשד לעבירות מס, מניות החברה צנחו והיא קרסה.



התובע המייצג, משה שמש ז"ל, רכש ב-1994 מניות ואופציות של החברה בכ-60 אלף שקל. בתביעתו האישית תבע סכום פיצוי של 73 אלף שקל. את הנזק לקבוצה הייצוגית העמיד על סכום מינימלי של 13 מיליון שקל.



ב-2002 ניתן פסק דין ראשון בעניין בבית המשפט המחוזי. בפסק הדין נקבעה אחריות הנתבעים ונפסק כי עליהם לשלם 3.4 מיליון שקל, שיתווספו לעשרה מיליון שקל שהושגו כפשרה בתיק עם חלק מהנתבעים.



הערעור שהוגש ב-2003 לבית המשפט העליון התקבל בחלקו. בית משפט עליון החזיר את הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לצורך קביעה מחודשת של גובה הנזק, אופן חלוקתו, ואופי החבות של הנתבעים. היום ניתן פסק הדין הסופי של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן.



השופטת יצאה מנקודת הנחה לפיה אילו בעלי המניות שאיבדו את כספם לא היו משקיעים בחברה זו, הם היו משקיעים במניות אחרות בשוק ההון. במצב זה כל הפסד שהפסידו כתוצאה מירידות שערים בשוק כולו, אינו הפסד שנגרם כתוצאה מההטעיה ולכן יש לנטרלו. השאלה המרכזית אותה בחן פסק הדין היא כיצד מבודדים את הנזק שנגרם למשקיעים כתוצאה מההטעיה, מההפסדים בשוק ההון, שהם חלק מסיכוני ההשקעה בו.



השופטת קבעה כי יש לחשב את חסרון הכיס בהתבסס על נתונים אודות מחירי המניות לאחר חשיפת מעשי המרמה ובתגובה לגילוי. חישוב זה נעשה על ידי חישוב ההפרש בין מחיר המניות לאחר חשיפת המרמה לבין מחיר המניה בסמוך לפני הגילוי. לשיטתה, הראיות מצביעות על כך שמחיר המניה לא הושפע ממידע אודות התרמית לפני מועד הגילוי - 3 באפריל 1995. לכן, הירידה החדה במחיר המניה מיד לאחר חשיפת התרמית מהווה את ה'ערך' שבעלי המניות מייחסים למידע המטעה אודות החברה, היינו, את הנזק שגרמה ההטעיה.



מכאן היא מסיקה כי מי שרכש ומכר את המניות קודם לגילוי התרמית למעשה לא סבל נזק, כיוון שהמידע לא היה בשוק, ועל כן אם הפסיד במכירה, ההפסד נבע מתנודות השוק.



במקרה של רייכרט, הצניחה במחיר המניה מיד לאחר מועד גילוי התרמית היתה בשיעור של כ-70%. השופטת פוסקת כי ירידה זו מייצגת באופן המדויק ביותר את הנזק שנגרם למשקיעים כתוצאה מהתרמית. חלקו של דן רייכרט, שהיה בעל שליטה בחברה, בנזק הועמד על 10%, מאחר שידע על קיום חשש לביצוע מעשי מרמה אך לא עשה דבר כדי למנוע או לצמצם את פרסום הפרטים המטעים. אחריותו של סמנכ"ל הכספים, מנשה כהן, שהיה מעורב עמוקות במעשי המרמה וההטעיה, יזם והנהיג את מרביתם הועמדה על 100%.



השופטת קובעת כי כהן יישא במלוא הנזק בסך של כתשעה מיליון שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום גילוי התרמית ועד התשלום המלא. רייכרט ישלם כ-900 אלף, 10% מסכום הנזק.



לגבי שכר טרחת עורכי הדין מציינת השופטת כי אמנם התביעה כללה הליכים רבים שהתפרשו על פני 15 שנה, וניהולה היה חשוב ועקרוני, אך הסכום שנפסק דומה לסכום הפשרה שהוצע ב-2002. באיזון בין הדברים היא קובעת כי שכר טרחת עורכי הדין יועמד על 1.3 מיליון שקל. הגמול לתובע הייצוגי הועמד על 400 אלף שקל.