היועץ לשעבר נגד עורך הדין שהתגייס

>> ביום שני, בכנס שערך איגוד החברות הציבוריות, איתר יו"ר רשות ניירות ערך זוהר גושן חלון הזדמנויות.

הוא ידע כי המפקח על הביטוח במשרד האוצר, ידין ענתבי, פרש באחרונה - ומחליפו עודד שריג עדיין לא נכנס לתפקידו. גם היה לו ברור שהוא ניצב בפני קהל אוהד - מנהלי חברות שמעוניינים לגייס כסף מהציבור ולא רוצים שיכבידו עליהם עם חוקים חדשים שיקשו על הנפקות של אג"ח ומניות. מבחינתו, היה זה הזמן והמקום לביצוע וידוא הריגה לוועדת חודק.



את ועדת חודק הקים ענתבי במאי האחרון עקב אוזלת היד שגילו המשקיעים המוסדיים בגביית החזרים מחברות שהשקיעו באג"ח שלהן. המטרה היתה לגבש כללים חדשים, שיסייעו למוסדיים לנהל את הכסף של הציבור בקופות הגמל, בקרנות הפנסיה וההשתלמות ובביטוחי המנהלים.



גושן אמנם שימש עד 2007 יועץ מיוחד במשרד עורכי הדין גרוס קליינהנדלר חודק - כלומר, מי שהתגייס הפעם לטובת הציבור היה המעסיק שלו - אבל הוא לא דופק חשבון. בדברים שנשא בכנס הוא תקף את המלצות הביניים של הוועדה, שכללו בין השאר דרישת בטוחות ממנפיקות אג"ח - ובהן גם התחייבות לכך שנכסי החברה אינם משועבדים - וכן דרישה לעמידה באמות מידה פיננסיות (קובננטס).



"אם מחליטים שהמוסדיים לא יודעים לעשות את העבודה ולא בוחרים נכון אג"ח, אז למה מתערבים להם רק כאן? שילמדו אותם גם לסחור במניות ובאג"ח ויעשו במקומם את העבודה", אמר גושן. "צריך לטפל בבעיה ולא בסימפטומים שלה. גם הרעיון להגביל את המוסדיים להשקעה רק באג"ח עם בטוחות אינו יעיל. זה כמו להגביל את מספר דגמי המכוניות בכביש בשל תאונות הדרכים".



באופן רשמי, אנשי ועדת חודק שותקים. ואולם מקורבים אליה תקפו למחרת בחזרה. "אמרו לנו שאנשי איגוד החברות הציבוריות מחאו כפיים כשגושן דיבר, אבל לא שמענו שהפנסיונרים מחאו לו כפיים", אמרו המקורבים. "לא ברור איזה שד קפץ על רשות ניירות ערך. מי שצריך לייצג את הציבור מייצג פתאום טייקונים ובנקים, וכדאי לחשוב מה היה קורה אם הרעיון של האיש החכם הזה (זוהר גושן - ש"ש) לפרוש רשת ביטחון לטייקונים היה מתקבל. מעניין איפה היינו היום".



עם זאת, נראה שהמאבק של אנשי ועדת חודק ייכשל. גושן, שר האוצר יובל שטייניץ והמפקח החדש על הביטוח יקברו את ההמלצות, וחבל. גושן, שבעיצומו של המשבר דגל בהתערבות בשוק - דבר שהיה עשוי לסייע לטייקונים לא ליפול - הפך כעבור פחות משנה את עורו ונעשה חסיד של תיאוריית השוק החופשי. הגישה הנאיבית הזאת אמנם נחמדה - אבל המציאות מוכיחה אחרת. ב-2009 התאושש שוק ההנפקות בישראל, והמגזר העסקי גייס כ-37 מיליארד שקל באג"ח - עלייה של 68% לעומת 2008. ואולם בחינה של רשימת הגיוסים מגלה כי דבר לא השתנה ולקחי המשבר כבר נשכחו.



המשקיעים המוסדיים - אלה שמנהלים את כספי הפנסיה ואת חסכונות הציבור שנועדו להבטיח את קיומו בכבוד גם לאחר גיל הפרישה - ממשיכים להעמיד אשראי בלי בטוחות או דרישה לעמידה באמות מידה פיננסיות. מבנה השוק כמעט מכריח אותם לעשות זאת, ולכן הכללים חשובים. למשל, לחברות מקבוצת אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר הועמד ב-2009 אשראי בהיקף של כ-6.5 מיליארד שקל - כמעט 20% מהיקף הגיוסים כולו - ללא ביטחונות שיאפשרו להם לגבות אותו ביום צרה.



דנקנר רחוק מצרות ועשה חיל במשבר האחרון - ויש לקוות שימשיך להצליח - אבל האם יש מישהו שיכול לומר שדנקנר חסין? האם בכלל יש גוף חסין בעולם המפתיע שבו אנחנו חיים? הרי המשבר באפריקה ישראל כבר הוכיח כי צריך להיערך לנורא מכל גם באשראי שמעמידים לטייקונים שנראים רחוקים מנפילה.



מדוע הבנקים יודעים להבטיח היטב את האשראי שהם מעמידים, ולחוסכים מקרב הציבור אסור לעשות זאת? האם העובדה שכל המתנגדים לוועדת חודק - כמו איגוד החברות הציבוריות, קבוצת אי.די.בי, פורום סמנכ"לי הכספים וכמובן הבנקים - הם גורמים אינטרסנטיים מעידה על כך שטובת הציבור אינה עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם?



לכל השאלות האלה גושן לא נותן מענה. גם אם יש מקום לביקורת על כמה מהמלצותיה של ועדת חודק - היא לפחות ניסתה לתת תשובה.