שרה את לא לבד

בשבועיים האחרונים נהפך שמה של ליליאן פרץ, עד לאחרונה אשה אלמונית מחדרה, לשגור בכל בית בישראל. הכל בזכות תביעה שהגישה פרץ נגד שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, בטענה שכאשר עבדה כמנהלת משק הבית של המשפחה, שרה השפילה אותה, התעללה בה, שילמה לה פחות משכר המינימום והפרה זכויות אחרות שלה. פרץ התראיינה ברדיו ובטלוויזיה, היא מחוזרת ללא הרף על ידי עיתונאים וצלמים, ותוך זמן קצר זכתה למה שפוליטיקאים רבים מתאווים לו: חיקוי בתוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת", בלב הפריים טיים של ערוץ 2. בקצב הזה, "האח הגדול 2" בגרסת הסלבס כבר מחכה לה מעבר לפינה.

סביר להניח שאם הפרשה היתה מתרחשת בבריטניה או בארה"ב, פרץ כבר היתה מתחילה לכתוב את ספר הזיכרונות על ימיה לצד שרה, שבוודאי היה מכניס לכיסה יותר מ-50 אלף דולר - הקנס שאותו היא אמורה לשלם במקרה של הפרת החוזה שעליו חתמה עם משפחת נתניהו. נראה שלפחות את אחד מסעיפי החוזה, סעיף הסודיות, פרץ כבר הפרה לכאורה.

למקורבי ראש הממשלה, המכחישים את ההאשמות המופנות נגד רעייתו, יש שלל טענות נגד עצם התביעה ומניעיה אך כל זה לא עוזר להם במיוחד: השבוע התברר שלפני כמה חודשים הגישה עובדת אחרת תביעה נגד שרה נתניהו. נכון לעכשיו, פרטי התביעה חסויים בגלל צו איסור פרסום. ייתכן ששתי הפרשות האלה, בשילוב הטענות שהועלו נגד נתניהו בקדנציה הקודמת של בעלה כראש ממשלה, יהרסו סופית את הדימוי הציבורי שלה.

אם נניח בצד את הפוליטיקה ואת מאבקי הכוחות שעומדים מאחורי הסיפור, המקרה של ליליאן פרץ ושרה נתניהו מעורר שאלות חשובות בנוגע ליחסי העבודה שמתקיימים בתוך הבית הפרטי, עם אנשים זרים לחלוטין שרבים מאתנו נזקקים לעזרתם: מטפלות ועוזרות בית.

ברוב מקומות העבודה יש הגדרות תפקיד, סמכויות וגבולות ברורים בין עובד למעביד. בבית, מנגד, הדברים עמומים יותר. לדברי פרופ' סילביה פוגל-ביז'אוי, ראש החוג ללימודי משפחה במכללה למינהל, יחסי העבודה בבית הפרטי יוצרים מאבק כוחות לא פורמלי בין המעסיק למועסק - שבו גם לאחרון יש כוח.

"אדם שבא לעבוד בתוך המשפחה מביא עמו עקרונות של שוק העבודה למסגרת שעונה על צרכים אחרים", היא אומרת. "הערבוב בין הספירה הציבורית לספירה הפרטית יוצרת מתח ומזמינה משא ומתן ומאבק על גבולות המותר והאסור. שמעתי את ליליאן פרץ ברדיו, והיא נשמעת אשה אסרטיבית. יכול להיות שהיא עברה את הגבול, אבל הגבול לא תמיד ברור בסיטואציה כזאת. במקרים רבים אני שמה לב לטקטיקות שהמעסיקים נוקטים כדי לשמור על מרחק מהעובדים. לדוגמה, הם יושבים עם המשפחה ועם המטפלת בבית קפה, אבל היא לא אוכלת. לעתים זה מראה מקומם. המעסיק מפחד ליהפך לחבר מחשש שהכוח שלו ייפגע".

לדברי פוגל-ביז'אוי, למעסיקים הישראלים יש בעיה שלא קיימת בחו"ל: בניגוד לצרפתית ולאנגלית, בעברית אין מלה מובחנת שמשמעותה פנייה לבעל מעמד גבוה ממך. "בניו יורק מקובל להגיד sir, אבל בעברית אין מנגנונים המאפשרים שמירה על סמכות. הפמיליאריות של התרבות הישראלית מחריפה את הבעיה: כשמישהו עובד זמן רב באותו מקום וקורא למעביד בשמו הפרטי, הוא מצמצם את המרחק ביניהם. אם שרה נתניהו ביקשה שיקראו לה ?גברת', זה נועד כנראה לשמר את המרחק. אין לי מושג קונקרטי, אך ייתכן שהבקשה הזו יצרה דינמיקה של חוסר הבנה".

למטבע התרבותי יש גם צד שני. תרבות הצהובונים והחדירה לפרטיותם של מפורסמים מפותחת הרבה יותר מעבר לים, במיוחד בבריטניה ובארה"ב. שם אפשר לזכות בפרסום ובסכומי כסף גדולים באמצעות ראיונות בעיתונים או אם כותבים ספר זיכרונות עסיסי, שמתאר את העבודה לצד העשירים והמפורסמים.

וונדי בארי, שעבדה כעוזרת הבית של הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה ב-1985-1992, פירסמה לאחר גירושיהם את הספר "יומנה של סוכנת בית: חייהם של דיאנה וצ'רלס לפני הפרידה". הספר נאסר לפרסום בבריטניה בשל חוק האוסר על מועסקים בבית המלוכה לפרסם ספרים כאלה, אך הוא היה פופולרי למדי בארה"ב, כחלק מגל הספרים על המתרחש בבית המלוכה הבריטי. לפני כמה שנים הודיע הנסיך צ'ארלס שהוא סולח למחברת על פרסום הסודות מחדר השינה שלו ושל רעייתו לשעבר.

בצד השני של האוקיאנוס האטלנטי, פירסמה סוזן הנסן את הספר "לעולם לא תטפלי בעיר הזאת שוב", המתאר את חוויותיה כמטפלת בילדיהם של עשירי הוליווד בשנות ה-80. הנסן מתארת בספרה כיצד עבדה מסביב לשעון במתח בלתי נסבל אצל סוכן השחקנים מייקל אוביץ, עד שלבסוף נאלצה להתפטר. לאחר מכן הועסקה אצל כוכבים כגון טום קרוז, דברה ווינגר, דני דה ויטו וגולדי הון. למרות כמה סיפורים עוקצניים, הנסן מתייחסת אליהם באהבה, ובעיקר חושפת אנקדוטות מחייהם העשויות לעניין מעריצים.

אם ספר עשוי גם לפרגן, הרי שתביעה משפטית, כפי שלמדה משפחת נתניהו על בשרה, היא כל כולה מבוכה. לפני שמונה חודשים הפנים זאת גם קובי בריאנט, כוכב הכדורסל של הלוס אנג'לס לייקרס. מריה חימנז, סוכנת הבית לשעבר, טענה בתביעה שהגישה כי ונסה בריאנט, הרעיה, הטרידה והשפילה אותה בפני קובי, ילדיהם ואחרים. "מטומטמת", "אטית", "עצלנית" ו"שקרנית" היו רק חלק מהכינויים שאותם נהגה בריאנט להטיח בחימנז, נוסף על קללות וצרחות. חימנז תיארה בתביעתה כיצד הורתה לה ונסה להכניס את ידה לתוך שקית שבה היתה צואת כלב, כדי למצוא תג מחיר של חולצה שקנתה.

באוגוסט האחרון נכנסה גם ליסה-מארי פרסלי, בתו של אלוויס פרסלי, לרשימת הנתבעים: כריסטין וויט, שטיפלה בילדיה של פרסלי, טענה כי נאלצה לעבוד שעות ארוכות, שבעה ימים בשבוע, ללא הפסקה. פרסלי טענה מנגד שהמטפלת צילמה תמונות וידאו וסטילס של צמד בנותיה התאומות, בניגוד להסכם הסודיות שעליו חתמה. לפני שבועיים הסתיימה הפרשה בהסדר מחוץ לבית המשפט.

כוכב הטלוויזיה רוב לאו הסתבך גם הוא בשנים האחרונות עם עובדות במשק הבית שלו: שתי מטפלות לשעבר טענו במקביל שלאו הטריד אותן מינית. הצדדים הגישו תביעות הדדיות, אך בסופו של דבר משכו המטפלות את התביעות שלהן.

ב-2007, נשלחה דוגמנית העל נעמי קמפבל לחמישה ימים של עבודות שירות בניקוי רצפות במחסן השייך למחלקת הסניטציה של עיריית ניו יורק. בית המשפט גזר עליה את העונש לאחר שזרקה את הטלפון הנייד על סוכנת הבית שלה.

למרות המשבר הכלכלי, בארה"ב מועסקים מאות אלפי עובדים באופן יום-יומי אצל השכבה העשירה במדינה. בארה"ב יש לא מעט סוכנויות כוח אדם שמטרתן לאתר ולסנן מועמדים לעבודה באלפיון העליון. הסוכנויות בודקות את הרקע הפלילי של המועמדים, היסטוריה של עבירות תנועה ושימוש בסמים. התעשייה הזו כה מפותחת עד שמדי חודש יוצא לאור מגזין המוקדש לעניין - "סלבריטי סטאף", המסקר את הנעשה בחדרים האחוריים של אחוזות הוליווד.

לדברי עורכת המגזין, בת' קורי, בשנים האחרונות פונים יותר ויותר צעירים בוגרי תואר ראשון, ולעתים גם תואר שני, לעבודה כאנשי הצוות של האמידים. "המעסיקים מחפשים מישהו ייצוגי שיידע לקחת את הילדים לרופא ולדבר אתו על הבעיות", אומרת קורי בשיחת טלפון מבוורלי הילס. "משכורת של מטפלת נעה בין 60 ל-70 אלף דולר בשנה, ומטפלת טובה יכולה לקבל גם 100 אלף דולר".


לדבריה, חתימה על הסכמי סודיות היא עניין ידוע ומקובל, אך כדי להימנע מתביעות כדאי למעסיקים לעשות דבר נוסף: ליזום מדי כמה חודשים שיחות אישיות עם העובדים. "מטרת השיחה היא לברר אם לעובד יש טענות. המעסיק צריך להעלות את הדברים על הכתב, ובמידה שהכל בסדר להחתים את העובד על מסמך המאשר שכך הם פני הדברים. אם הליך כזה היה מתקיים אצל אשת ראש הממשלה שלכם, סביר להניח שהיו לה יותר כלים להתמודד עם התביעה נגדה".

לדברי קורי, שמירת מרחק היא צעד מונע נוסף. "טבעי שתיווצר ידידות עם העובדים, אבל המעסיק חייב לזכור שאסור לו לחצות את הקו. אסור לו בשום פנים ואופן לספר על בעיות אישיות שלו, כי זה כבר חורג מיחסי עבודה רגילים", היא אומרת. ובכל זאת, מודה קורי, אי אפשר למנוע לחלוטין התלקחות סכסוכים. "זה הטבע האנושי", היא מסבירה. "יש מעסיקים צנועים ויש מעסיקים שחצנים, יש עובדים רגישים יותר ועובדים רגישים פחות - בדיוק כמו במשרד. אבל בבית העבודה אינטנסיבית יותר, כי אתה רואה אנשים במצב הטבעי שלהם. העובד רואה את האנשים האלה כמו שאיש לא רואה: איך הם קמים בבוקר ומה הם אוכלים. בדיוק בגלל זה מסוכן להעסיק אנשים שאתה לא מכיר או אנשים שלא ערכת להם בדיקה ראויה".

פרט למקרה שרה נתניהו, זכורים בישראל כמה מקרים אחרים שבהם הגיעו היחסים בין מפורסמים לאנשי הצוות שלהם לכותרות. אהוד ברק ואברהם הירשזון, לדוגמה, העסיקו עובדות זרות מהפיליפינים כעוזרות בית בניגוד לחוק; אחות שהועסקה אצל שרי אריסון התלוננה במשטרה שבעלה דאז, עופר גלזר, הטריד אותה מינית - והוא נשלח למאסר; העו"ד ואיל הנדל"ן, שרגא בירן, התלונן שעוזרת הבית שלו גנבה ממנו 400 אלף שקל; ובחוגים מסוימים מוכר הסיפור על איש ציבור בכיר מאוד שכבר אינו בין החיים, שהעסיק בביתו עובדת פיליפינית ואסר עליה לצאת מהבית 24 שעות ביממה, גם לא כדי לרוקן את פח הזבל.

אלא שרוב המקרים האלה לא מגיעים לעיני הציבור. תלונות על יחס מחפיר ועל הפרת חוקי העבודה לא מגיעות לידי משפט, אלא נסגרות בהליך גישור פנימי בבית הדין לעבודה. בדרך כלל לא עומדים על הפרק סכומי כסף גבוהים, ולכן רוב עורכי הדין לא ששים להשקיע זמן ומאמץ בתיקים מסוג זה.

אנשי ארגון "קו לעובד" מקבלים לא מעט פניות מעובדות משק בית וממטפלות. "הן מספרות לנו על אנשים עשירים ועל מנהלים בכירים שהתעללו בהן", אומרת חנה זהר, מנהלת הארגון. "אחת הסיבות לכך שהסיפורים האלה לא יוצאים לתקשורת היא שהעובדות פוחדות מהמעסיקים. פעמים רבות מאיימים עליהן בתביעת דיבה. סיבה נוספת היא שבמקרים רבים מדובר בעובדות זרות שמעמדן אינו מוסדר, ולכן הן חוששות להגיש תלונה או לתבוע את המעסיק".

בימים אלה, לדוגמה, מטפל הארגון בעובדת ממוצא אתיופי שמעמדה בישראל עדיין לא הוסדר מבחינה חוקית. בחמש השנים האחרונות היא התגוררה בבית מעסיקיה בהרצליה פיתוח, בווילה רחבת ידיים. כשלמעסיקים נולד ילד רביעי התבקשה האשה, שעבדה כעוזרת בית, לעזור גם בטיפול בתינוק. היא עבדה עשר שעות מדי יום, אך קיבלה פחות משכר המינימום. בשל המטלה החדשה, היא ביקשה העלאה בשכר - אך זכתה לתגובה חריפה מצד אב המשפחה. לטענת העובדת, הוא החל להתעלל בה מילולית ובין השאר כינה אותה בשמות גנאי גזעניים ואיים שהיא תגורש מישראל. בעקבות כך, נאלצה העובדת להתפטר מהעבודה. לאחר שהגישה תלונה במשטרה באמצעות "קו לעובד", שכרה המשפחה עו"ד ידוע, שכבר הספיק לשלוח מכתב מאיים.

"הם העדיפו לשלם לעו"ד ולא לשלם לעובדת את מה שמגיע לה", אומרת דנה שקד, דוברת "קו לעובד". "אין זה מקרה שעובדים זרים פוחדים להתלונן. זאת האוכלוסיה שהכי קל להפחיד". "קו לעובד" פועל כעת כדי לתבוע מהמעסיק דמי הבראה, חופשה, משכורת עבור עבודה בחגים ופיצויי פיטורים עבור העובדת.

גם ליליאן פרץ טוענת שהשתכרה פחות משכר המינימום. מנקודת המבט של המעסיק, הדבר התאפשר משום שהחוזה שלה קבע שמדובר במשרת אמון - כלומר משרה שעליה אי אפשר לפקח וממילא אי אפשר לשלם שעות נוספות. סוגיית משרת האמון היא שאלה שנויה במחלוקת בתחום יחסי העבודה. פעמים רבות, טוענים העוסקים בתחום, מגדירים המעסיקים "משרות אמון" גם שלא לצורך, כדי שיוכלו לשלם פחות משכר המינימום.

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון (פסק דין גלוטן), קיבלו השופטים את טענתה של משפחה כי עובדת סיעוד זרה, שטיפלה בחולה סיעודי במצב קשה, עבדה ב"משרת אמון". לדברי זהר, עורכי דינה של שרה נתניהו עשויים להסתמך על פסיקה זו בכתב ההגנה שלהם. "במשך שנים התרענו שהיחס שנותנים לעובדים זרים עלול לזלוג לעובדים ישראלים. זה אכן קורה בהדרגה", היא אומרת.

ד"ר שלומית יניסקי-רביד, ראש המרכז לזכויות עבודה בקריה האקדמית אונו, טוענת כי הפסיקה לא בהכרח תסייע לפרקליטיה של נתניהו. "בפסיקה ההיא בית המשפט לא הפך את פסק הדין שנתן המחוזי, אבל התחמק מהכרעה ברורה ועקרונית בנושא הכללי. בינתיים, אין תקדים משפטי שנהפך להלכה בעניין", היא אומרת.

סוגיה זאת היא רק אחת מבעיות משפטיות רבות הנוגעות ליחסי העבודה בתחום עוזרות הבית והמטפלות. כך לדוגמה, כיום אסור לצלם מטפלת ללא ידיעתה, גם אם היא עובדת בביתו של המעסיק, מכיוון שהדבר מהווה פגיעה בפרטיות. דוגמה אחרת היא עניין הפנסיה: לפי החוק חייבים המעסיקים להפריש מדי חודש כספים לפנסיה עבור עוזרת בבית או המטפלת, גם אם היא מגיעה לעבודה פעם בשבוע. הבעיה היא שלמשק בית רגיל אין כלים זמינים לכך, מכיוון שקשה למצוא בית השקעות שיסכים לפתוח חשבון פנסיה להפקדה של 20 או 30 שקל בחודש. כך, משפחה עלולה למצוא את עצמה משלמת כעבור עשר שנים סכום אדיר, רק משום שלא הפרישה כספים מדי חודש.

"הגיע הזמן לחשוב איך מתאימים את דיני העבודה לסיטואציה הבעייתית של עוזרות ומטפלות, ששונה לחלוטין מהעסקה של איש היי-טק או רופא בבית חולים", אומרת ינסקי-רביד.

סוגיה מורכבת יותר היא חתימה על הסכם הסודיות. לכאורה, עצם הגשת תביעה נגד המעסיק סותרת את הסכם הסודיות. "אם הסכם סודיות מופר ללא צורך, עלול התובע להצטייר כחסר תום לב, כמי שרודף את הצד השני וחושף את החולשות שלו", אומרת ינסקי-רביד. עם זאת, היא אומרת, רשאי העובד לפרט בתביעה את את הפרות השכר והזכויות הסוציאליות, מבלי שהדבר ייחשב הפרה של הסכם סודיות. כשמדובר בפרטים רלוונטיים אחרים הנוגעים לתקופת העסקתו, ינסקי-רביד אומרת כי אפשר למצוא דרך לעקוף את הבעיה. "אפשרות אחרת היא להעביר את החומר לשופטים במעטפות סגורות, כך שהפרטים ייחשפו בפניהם ובפני הצדדים בלבד. כך עושים כשדנים בסודות מסחריים".

בשנים האחרונות נוהגים בתי המשפט להקשיב ברוב קשב לטענותיהם של עובדים שספגו התעללות מצד מעבידיהם. המקרה הקיצוני בתחום זה הוא המקרה של סוזנה ביאטריס ז"ל, עובדת בבית אבות בחיפה שהתמוטטה בעקבות שיחת נזיפה בת שעה שערכה עמה האחות האחראית. את הדי צעקותיה של האחות שמעו היטב גם מחוץ לחדר. כעבור כמה ימים נפטרה ביאטריס בעקבות האירוע המוחי שחוותה.

קרובי משפחתה תבעו פיצויים מבית האבות ומהאחות האחראית, ובפסק הדין שניתן ב-2004 נמתחה ביקורת חריפה על האחות. "לנוכח התנהגותה האגרסיבית, המאיימת והנטולת שליטה עצמית... סבור אני כי בנסיבות חריגות אלה אכן יכולה היתה הנתבעת לצפות כי התנהגותה עשויה לגרום לנזק גוף של ממש למנוחה", כתב השופט בפסק הדין, "אין המדובר בהרמת קול אלא בהתנהגות צעקנית, חריגה ומאיימת ממושכת בזמן".

פסיקה זאת מצטרפת לשורה של פסיקות בבתי הדין לעבודה המתייחסות לדוקטרינה משפטית בשם "סביבת עבודה עוינת" או "התנכלות תעסוקתית" - כלומר מקרים שבהם סובל העובד מהטרדות בלתי פוסקות מצד עמיתיו לעבודה או מצד מנהליו. בעבר התייחסו מונחים אלה בעיקר למצבים של הטרדה מינית, אך בשנים האחרונות הם מתייחסים גם להטרדות ולהשפלות אחרות. לפי דוקטרינה זו, למנהלים יש אחריות משפטית לגלות לפחות יחס סביר כלפי הכפופים אליהם.

לדברי עו"ד רם א. גמליאל, מומחה לדיני עבודה ולמשפט מונע, במקרה שבית הדין לעבודה קבע שסביבת העבודה היתה עוינת, זכאי העובד שהתפטר לפיצויי פיטורים ולדמי אבטלה, כאילו הוא פוטר. כמו כן, יכול עובד לבקש פיצויים נפרדים בגין התנכלות והטרדה.

"רוב המעסיקים לא מודעים לכך שעונת הקפריזות נגמרה", מסביר גמליאל. "יש תפישה שאומרת שלבוס מותר לעשות מה שרוצה, וזה לא נכון. הטיעון של ?ככה אני, והעובד צריך לקבל אותי', אינו מוסרי ולא תקף בבית המשפט. הרבה מאוד מעסיקים - וגרוע מזה, הרבה מאוד עובדים - שוכחים מזה. אם צריך ללמוד משהו מפרשת שרה נתניהו, מבלי להתייחס לטענות הספציפיות שהועלו נגדה, הוא שעובדים ומעסיקים צריכים להבין שעובד הוא לא שק חבטות, אלא אדם הזכאי ליחס של כבוד".