בנקים בשלט רחוק

החלטתה של ועדת המניות של בנק לאומי להציע את גליה מאור כמועמדת לדירקטוריון הבנק הסירה באופן זמני את החשש הגדול שנוצר בשבוע האחרון - שמא תיבחר מאור כדירקטורית בבנק בקולותיהם של אילי ההון. ואולם הסכנה כי שלטון המנהלים בבנקים בישראל יידרדר לכדי שלטון בשלט רחוק של אילי ההון במנהלי הבנקים היא עדיין ברורה ומוחשית.

האפשרות כי ועדת המניות בבנק לאומי לא תציע את מאור כמועמדת לדיקטוריון נבעה מפרשנות לחוק מניות הבנקים שבהסדר, שלפיה מנכ"ל של בנק אינו יכול להתמנות לדירקטור ללא חובת צינון. הדרישה לחובת צינון ממנכ"ל בנק לפני שהוא מתמנה לדירקטור חלה רק על המדינה (מניות הבנקים שבהסדר), ואינה חלה כלל על בעלי המניות האחרים.

לפיכך, אם הפרשנות של ועדת המניות היתה שהמדינה לא תוכל להמליץ על מאור כעל מועמדת לדירקטוריון, זה עדיין לא היה מונע מבעלי מניות אחרים להציע את מועמדותה. כל מי שמחזיק ביותר מ-1% ממניות הבנק יוכל להעלות את שמה כמועמדת לבחירה לדירקטוריון בפני האסיפה הכללית של בעלי המניות. להציע, וגם להצביע עבורה.

רשימת בעלי המניות המחזיקים ביותר מ-1% ממניות בנק לאומי כוללת את מרבית הגופים המוסדיים הגדולים. היא כוללת גם כמה וכמה אילי הון בולטים: שלמה אליהו, אלפרד אקירוב, יצחק תשובה ודוד עזריאלי. ההנחה היתה כי הגופים המוסדיים יבחרו להישאר פסיביים, ולא יציעו מועמד לדירקטוריון מטעמם. לעומת זאת, אין כל סיבה להניח זאת לגבי מי מאילי ההון. אחד מהם כבר הציע מועמד מטעמו (שלמה אליהו הציע את דוד קליין) והוא יכול לנסות להציע מועמדים נוספים.

האפשרות כי אחד מאילי ההון יעלה את שמה של מאור בפני האסיפה הכללית של בעלי המניות כמועמדת לדירקטוריון, נתפשה כריאלית ביותר. למעשה, מרבית ההערכות הן כי מאור כבר פעלה בכיוון הזה, והבטיחה כי אחד או יותר מאילי הון יעלו את שמה בפני האסיפה.

אם אכן זה מה שהיה קורה, הרי שבמדינת ישראל יווצר מצב שבו היו"ר של אחד משני הבנקים הגדולים נבחר לתפקידו בזכות קולותיהם של הלווים הגדולים - שעמם הוא צריך לנהל מערכת יחסים עסקית יומיומית. מאור, במקרה כזה, היתה נבחרת על קולותיהם של אילי ההון הגדולים בישראל. עם כל הכבוד ליושרה, למקצועיותה ולהגינותה של מאור לאחר קדנציה מוצלחת מאוד של 15 שנה בתפקיד, - איש אינו חולק על אלה - האם היא באמת היתה יכולה להבטיח כי תישאר חסרת פניות לגבי אותם אילי הון שבזכותם היא היתה זוכה בתפקיד?

הבעיה עם השאלה הזו היא שקצת מאוחר להתעורר לשאול אותה. מי שברך על הפיכתו של בנק לאומי לבנק הראשון בישראל שיישלט בידי שוק ההון - בנק ללא גרעין שליטה מסודר - היה צריך להביא בחשבון שבמציאות של מדינת ישראל זה עלול להיות המחיר של המודל הזה: שליטה של שוק ההון משמעה במידה רבה שליטה של אילי ההון הגדולים במשק. למעשה, אם יחכימו אילי ההון הגדולים לעשות, הרי שכל אחד מהם צריך להחזיק ב-4.99% ממניות בנק לאומי, דבר המבטיח להם גם יכולת להציע דירקטורים וגם יכולת להכריע מי ייבחר כדירקטור - עמדת כוח שמנהלי הבנק לא יוכלו להתעלם ממנה, בעידן שבו האסיפה הכללית היא זאת שקובעת את הרכב דירקטוריון הבנק.

המופת של מודל השליטה השוק-הוני הוא זה של שוק ההון האמריקאי. רק ששם, בשוק הגדול והנזיל בעולם, מניות הבנקים מפוזרות על פני מיליוני מחזיקים. המחזיקים הגדולים הם כמעט תמיד רק הגופים המוסדיים, ובאותם מקרים שבהם יש אדם פרטי שהוא מחזיק משמעותי במניות של בנק כלשהו, מדובר בבנק יחיד מתוך אלפי בנקים. זהו אינו המצב במדינת ישראל, עם ארבעת הבנקים שלה, ועם אילי ההון שמחזיקים במניות הבנקים בשיעור גדול - לא פחות מזה של הגופים המוסדיים. המופת של ניהול הבנקים באמצעות הציבור, לפיכך, עלול בהחלט להשתבש במדינת ישראל למודל של ניהול בשלט רחוק של הבנקים בידי אילי ההון.

אז נכון שהחלופה לא פחות בעייתית - אחזקה ישירה של השליטה בבנקים על ידי גרעיני שליטה ספציפיים - אבל לפחות בגרעיני שליטה ידוע מי הוא השולט בבנק, מה הם מניעיו, והוא מפוקח כדבעי על ידי בנק ישראל. לעומת זאת, בשליטה באמצעות הצבעה באסיפה הכללית - שליטה בשלט רחוק - מפת האינטרסים היא הרבה פחות שקופה ומפוקחת.

כל ההתלבטות הזו נחסכה ממדינת ישראל, משום שהמדינה החליטה כרגע להגיש את מועמדותה באופן ישיר. ואולם אין בכך כדי להסיר את נורת האזהרה לגבי הסכנה הגלומה במצב של שליטה מרחוק בבנק על ידי אילי ההון. נורת האזהרה הזו מחייבת חשיבה מעמיקה, לרבות תיקונים בחוק הבנקאות שיכללו העמקת הפיקוח על נושאי המשרה בבנק, ואולי גם קציבה בחוק של משך הכהונה שלהם, כדי לנסות לוודא ששלטון המנהלים בבנק ללא גרעין שליטה לא ייהפך לשלטון בשלט רחוק של אילי ההון. מן הראוי שמדינת ישראל תעכב את מכירת יתרת מניותיה בבנק לאומי, עד שהסוגיות החוקיות הקריטיות הללו יפתרו.