>> באחרונה התרגשה המדינה מהופעתם של נציגי ה-oecd בישראל ומנכונותו של הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח, המורכב מ-31 מדינות מפותחות, לצרף לשורותיו את ישראל. ואולם מה שעורר עניין באופן מיוחד הוא ההתגייסות של הארגון היוקרתי לחשוף את הפערים הגדלים והולכים בין האוכלוסייה היהודית לערבית בישראל, ואת המלצתו לממשלה לפעול באופן מיידי לסגירת הפערים הללו, כדי שהמדינה תוכל לעמוד בקריטריונים להצטרפות לארגון.
מזכ"ל הארגון, אנחל גורייה, חשף את מה שכ-20% מהאוכלוסייה יודעים וחווים על בשרם מדי יום ביומו - בישראל קיימת מדיניות של אפליה שיטתית ומתמשכת נגד האזרחים הערבים, שבאה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. מדד השוויון בין האזרחים היהודים לערבים בישראל, שפורסם על ידי עמותת סיכוי רק לפני כחודשיים, חשף את הסיבות לפערים הללו וחזה את המסקנות של דו"ח ה-oecd. הפערים בין יהודים לערבים בתחומי החינוך, התעסוקה, הדיור, הרווחה והבריאות רק גדלים והולכים, והממשלות לא עושות מספיק בשביל לשנות את המצב.
אם אין די בזאת, כדאי לזכור את דו"ח ועדת אור, שבדקה את ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לאזרחים באוקטובר 2000. הדו"ח היה המקיף ביותר אודות מצבה של האוכלוסייה הערבית בישראל מאז 1948, וקבע כי ההפגנות שהביאו להתנגשויות הן תולדה של גורמי עומק שיצרו "מצב נפיץ" בקרב הציבור הערבי. ועדת אור הוסיפה כי ממשלות ישראל כשלו בחוסר התמודדות מעמיקה ומקיפה עם הבעיות הקשות שמהן סובל המיעוט הערבי.
הוועדה אף קבעה כי מדובר בנושא חשוב ורגיש המחייב מעורבות, טיפול והובלה אישית מצד ראש הממשלה, בהדגישה כי יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחים הערבים. הוועדה גם המליצה לממשלה ליזום, לפתח ולהפעיל תוכניות לסגירת הפערים, תוך שימת דגש על תחומי התקציב בכל הנוגע לחינוך, לשיכון, לפיתוח תעשייתי, לתעסוקה ולשירותים.
אף שחלף כעשור מאירועי אוקטובר, המדינה לא עשתה די כדי לסגור את הפערים. מאז המצב רק החמיר והלך, הן במצבה הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה הערבית והן ביחסם העוין של הממסד והרוב היהודי כלפיה. גם במקומות שבהן חוקקו חוקים, התקבלו החלטות ממשלה או ניתנו פסקי דין על ידי בג"ץ, קיימת תהום פעורה וענקית בין ההצהרות לבין הביצוע והתוצאות בשטח.
למשל, הממשלה קבעה כי עד אוגוסט 2004 יכהן בכל אחד מ-105 הדירקטוריונים של החברות הממשלתיות לפחות ערבי אחד, וכי אם יעד זה לא יושג - יוקפאו המינויים עד למינוי ערבי. ואולם נכון להיום לא מונו ערבים ביותר מ-50 דירקטוריונים, למרות הימצאותם של מועמדים ראויים ומוכשרים לכך. בנוסף, בשירות המדינה שיעור העובדים הערבים הוא 6.7% בלבד, בניגוד לחוק הקובע כי 10% מעובדי המדינה צריכים להיות ערבים.
באקדמיה ובתעשיית ההיי-טק המצב גרוע אף יותר. מתוך 4,576 מרצים המועסקים באוניברסיטאות יש רק 64 מרצים ערבים (1.4%). בנוסף, 43% מהאקדמאיות הערביות לא מוצאות תעסוקה במקצוע שבו למדו, וכיום יש יותר מכ-10,000 נשים ערביות משכילות שלא מוצאות אפשרויות תעסוקה הולמות. באופן דומה, גם ייצוג הערבים בתעשיית ההייטק שולי מאוד: 300 ערבים לעומת 74 אלף יהודים, זאת על אף שפרויקטים שונים בנצרת ובמקומות אחרים מוכיחים כי לאקדמאים ערבים יש את כל הכישורים להצליח בתחום.
גם לגבי תחולת העוני אנו עדים לפערים ענקיים בין שתי האוכלוסיות. בעוד ש-16.5% מהיהודים נמצאים מתחת לקו העוני, בקרב הערבים מדובר ב-54% החיים בעוני. המצב בקרב הילדים הוא אף חמור יותר: 62% מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני, לעומת 23.5% מהילדים היהודים.
צירופה של ישראל ל-oecd נועד להציב בפני המדינה סטנדרטים לרמת חיים רצויה, ומציב בפני כולנו מראה המשקפת לנו את דמותה של המדינה. לעת עתה התמונה היא די קשה וחמורה, ומציגה לנו שתי קהילות החיות תחת אותו משטר פוליטי - המעניק פריווילגיות לקבוצת הרוב על חשבונה של קבוצת המיעוט. זה לא דמוקרטי ולא יעיל.
על המדינה לפעול לתיקון עוולות העבר ולהביא לשינוי אמיתי במעמדה ובזכויותיה של האוכלוסייה הערבית. הממשלה פיספסה ומיסמסה את המלצות ועדת אור - ומן הראוי שלא תפספס גם את המלצות oecd.
הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי
הרוב היהודי נהנה על חשבון המיעוט הערבי
עלי חיידר
2.2.2010 / 7:03