עוזי לנדאו נלחם באומץ על האינטרס הציבורי

>> אחד המוסדות החשובים שהעמיד לנו השוק החופשי הוא הגוף הקרוי "רגולטור". יציר כלאיים המשוטט לו במרחב שבין הממשלה לכוחות השוק, ואמור לפקח על התחרות ולהגן על הצרכנים. תפקיד הרגולטור חשוב במיוחד בכל הקשור להפרטת מוצרים חיוניים, דוגמת המים, החשמל והתחבורה, שכן עליו להבטיח כי הגופים הפרטיים - שלהם העבירה הממשלה את האחריות לאספקתם הסדירה - אכן ימלאו את תפקידם.

מהרגולטור מצופה שיהיה קשוח וחסר פשרות, וימנע מנבחרי הציבור לקבל החלטות פופוליסטיות מתוך אינטרסים פוליטיים צרים. דא עקא, שלרוב מתגלים הרגולטורים כנמרים של נייר המתקפלים בפני הטייקונים הגדולים, בעלי האוליגופולים הפרטיים, הבנקים, ערוצי הטלוויזיה, חברות הביטוח והסלולר. את שיניהם חושפים הרגולטרים דווקא מול הממשלה - שמינתה אותם - והחברות הלאומיות שבבעלותה.



קרב מסוג זה מתחולל באחרונה בין שר התשתיות עוזי לנדאו לבין הרגולטור במשק האנרגיה, יו"ר רשות חשמל אמנון שפירה. הרקע למאבק הוא מדיניות ההשקעה בפיתוח תשתיות משק החשמל, שאינן זוכות למימון מתקציב המדינה, אלא מתשלומי הצרכנים. מכיוון שרשות החשמל היא שהוסמכה לקבוע את התעריף, נוצר אבסורד שלפיו שולט הרגולטור בתקציב העומד לרשות השר הממנה אותו.



וכך, בעוד ששר התחבורה מחלק את תקציב המדינה המוקצה למעצ ולרכבת ישראל לסלילת כבישים ורכבות, ושר הביטחון מנהל את תקציב רכישת הטנקים לצה"ל, הרי שרשות החשמל - ולא השר - היא הקובעת מהו התקציב שיוקצה להקמת תחנות הכוח ותשתיות ההולכה. במצב עניינים תקין, החלטות אלו היו נקבעות על ידי נבחר הציבור, אשר הוא - ולא הרגולטור - נושא באחריות המיניסטריאלית לאספקת החשמל למשק.



ואמנם, מאז שנות ה-90, עת הוקמה רשות החשמל, השתנו צורכי משק האנרגיה של ישראל. במקום לקדש את התחרות ולהשקיע בבניית אינספור תחנות כוח, נדרשת כיום מדיניות הפוכה של התייעלות אנרגטית, כדי לשמור על יציבות משק החשמל ולהפכו לבר-קיימא ולמותאם לצרכי המאה ה-21. זאת, שכן מדינת ישראל אינה יכולה לעמוד בקצב הביקושים הגדל והולך לחשמל, בשל העלויות הסביבתיות והכלכליות הכרוכות בכך.



לנוכח מציאות זו וכדי למנוע מצב של אי-אספקת חשמל, שיגרום לנזקים של מאות מיליוני שקלים למשק, מבקש לנדאו ליישם תוכנית להתייעלות אנרגטית. זאת, אגב, בהתאם למדיניות הממשלה שקבעה יעד להתייעלות של 20% בצריכת החשמל עד 2020. ואולם מהיכן יגיע התקציב לממש תוכנית חיונית זו? לרשות החשמל הפתרונים.



תשתיות להתייעלות אנרגטית הן ככל תשתית אחרת במשק החשמל, דוגמת תחנות כוח, והמימון להקמתן חייב להגיע מתעריף החשמל, המתנהל כמשק סגור, ולא להתחרות בסל התרופות או בתקציבי החינוך והרווחה. ואמנם, לא זו בלבד שרשויות החשמל בעולם מתירות לחברות החשמל להשתמש בחלק מהכספים שאותם הן גובות לצורכי התייעלות אנרגטית, אלא שהן אף מחייבות את החברות לעשות כן.



בישראל, לעומת זאת, מתכננת רשות החשמל להפחית את התעריפים בכ-10%, בסתירה לכל היגיון ולמטרות ארוכות הטווח של משק החשמל. הוזלת החשמל תעודד בזבוז ותותיר את שר התשתיות ללא תקציב אפקטיבי ליישומה של תוכנית לאומית להתייעלות אנרגטית. יש לזכור גם כי ההשקעה בהתייעלות אנרגטית מיטיבה עם הציבור, שכן היא תביא להקטנת חשבונות החשמל בטווח הארוך. כך, יוחזר הכסף ללקוחות, באמצעות החיסכון.



ראוי לשבח את מאבקו של שר התשתיות נגד הורדת התעריף. שר המוותר על עשיית הון פוליטי ומסרב לחלק הטבות לציבור בדמות מחירי חשמל נמוכים, למען האינטרס ארוך הטווח של ישראל, נהפך לחזון נדיר - ויש לקוות כי יזכה לגיבוי הממשלה בעניין. מטרת השר היא להקים בכסף קרן ציבורית שתשקיע את כספי הצרכנים בפרויקטים להתייעלות אנרגטית.



בעתיד יש למצוא מנגנון לקביעת התעריף תוך הפרדת עלויות הצריכה השולית, שאת קביעתן ניתן להותיר בידי רשות החשמל, לבין תקציב ההשקעה בתשתיות, שייקבע על ידי השר הממונה.



הכותב אחראי על תחום המחקר בפורום הישראלי לאנרגיה