>> החשדות לגבי פרשת התרמית והמניפולציה בבית ההשקעות פסגות מחזירים אותנו לשאלות הבסיסיות ביותר שמפחידות כל מי שיש לו כספים בקרן פנסיה, ביטוח מנהלים, קופת גמל, קרן השתלמות או קרן נאמנות: האם הכספים האלה בטוחים? האם יש פיקוח פנימי מספיק בבתי ההשקעות ובחברות הביטוח? האם יש פיקוח חיצוני ראוי? האם יש מערכת משפט שתספק הרתעה?
נראה שהתשובות לשאלות אלה הן: לא, לא, לא ולא.
הכספים שלנו שמושקעים לטווח בינוני וארוך בבתי ההשקעות אינם בטוחים. הביקורת הפנימית שם אינה טובה מספיק, למרות השיפור בשנתיים האחרונות. יש מקרים שבהם כספים "נעלמים", וגם הדו"חות שאנחנו מקבלים אינם מפורטים מספיק. אפילו דמי הניהול שאנחנו משלמים אינם ברורים. צריך להיות גם בלש וגם רואה חשבון כדי להבין את הדו"חות ואת הדרך שבה חושבו דמי הניהול. לכן, כל אחד צריך לבדוק מדי רבעון את מצב החיסכון שלו. עליו לשאול ולהקשות על בית ההשקעות, בלי להתבייש.
במקרה של פסגות לא מדובר בשיטת "ההרצה הכפולה". זו שיטה שבה מריצים את המניות בבוקר בעזרת כספי קופות הגמל, ומוכרים אותן אחר הצהריים במחיר הגבוה, מתוך הנוסטרו של החברה. כך הרווח מגיע לבעלי הנוסטרו שהם בעלי החברה, בעוד שההפסד נרשם לחובת עמיתי קופות הגמל.
זה לא המקרה כאן. בפסגות מדובר על הרצת מניות רק מתוך הנוסטרו עצמו. ואולם גם כאן יש פגיעה בקהל המשקיעים, כי אם מישהו קנה או מכר את אג"ח של דלק נדל"ן לפי המחירים המלאכותיים שהיו תוצאה של הרצת האיגרת - הוא יצא פגוע.
מתברר שב-2009 הורתה הבורסה לפסגות להגביל את פעילותה בנוסטרו, כי הפעילות היתה גבוהה מדי יחסית להון העצמי של בית ההשקעות, ובעקבות כך הודיעה פסגות על חיסול פעילותה בנוסטרו. מנכ"ל פסגות, רועי ורמוס, אמר אתמול ש"ניהול כספם של אנשים אחרים אינו מתמצה בניהול השקעות וניהול סיכונים זהיר... אלא טומן בחובו אחריות להגנה על כספי המשקיעים". זהו משפט שדורש הוכחה.
דרך אגב, הרצה של מניות או אג"ח יכולה להתבצע גם בלי הכנסת שקל אחד למערכת. למשל, אפשר להכניס ביקושים מלאכותיים גדולים ברגעים האחרונים של יום המסחר, ומשום שאז אין מי שיקנה את הכמות הגדולה, ניירות הערך יקפצו לשמים. אפשר גם להוציא לעיתונים "המלצה" חיובית על נייר ערך מסוים, או להפיץ עליו שמועות חיוביות.
יש שיטות רבות להרצת ניירות ערך, לכן יש לחזק מאוד את הביקורת הפנימית בכל בתי ההשקעות. הגיע גם הזמן לאסור על כולם לפעול בנוסטרו; שיעבירו את ניהולו לגוף חיצוני, אחרת הפיתוי גדול מדי.
כעת לשאלה השנייה: האם גופי הפיקוח החיצוניים עושים את עבודתם כראוי? כאן יש לנו חוסר שיווי משקל בולט בין גופי הפיקוח הקיימים. לפיקוח על הבנקים בבנק ישראל יש משאבים אדירים, עובדים רבים ושכר גבוה ותנאים מצוינים, כך שהם יכולים לפעול במערכת הבנקאות במהירות ובעוצמה.
גם לרשות לניירות ערך, בראשות זוהר גושן, יש משאבים מכובדים. גם היא יכולה לשלם משכורות גבוהות ויש לה מחלקת חקירות משלה ומערכת מחשבים מתוחכמת שעוקבת אחר המסחר באופן רציף, כדי לגלות פעולות חריגות. אבל התפוקה שלה נמוכה. אין כתבי אישום למרות החריגות הקיימות בשוק.
הגוף המפקח השלישי הוא הגוף המקופח ביותר. מדובר בפיקוח על הביטוח ושוק ההון שנמצא במשרד האוצר. זה הגוף העני מכולם, שאינו יכול לגייס אנשים מהשורה הראשונה, כי הוא לא יכול להעניק שכר גבוה. הוא הרי חלק ממשרד האוצר. לגוף הזה גם אין מחלקת חקירות משלו, ולכן אין הוא יכול לחקור מה קורה בתוך קופות הגמל וקרנות ההשתלמות. זה ראוי לתיקון, כדי להגן על כספי הפנסיה שלנו.
עכשיו אנו מגיעים לנקודת התורפה הגדולה ביותר: מערכת המשפט. שם שולטת האי-יעילות. כאשר כבר מוצאים גנב או מריץ מניות וחומר החקירה של הרשות לניירות ערך עובר לפרקליטות, מתחילה הסחבת. זמן רב עובר עד שמוגש כתב אישום ולוקח שנים עד שבית המשפט נותן פסק דין.
בינתיים הציבור שוכח את הפרשה, ואין לה שום אפקט של הרתעה, כי מי יזכור בעוד חמש שנים מה היתה פרשת פסגות? מערכת משפט שפועלת תוך כדי סחבת מרגיזה גורמת בעצם לאי צדק בסיסי; היא משרתת את הפושעים במקום את הציבור.
ראשי המערכת מודעים
מתברר שראשי מערכת המשפט מודעים לבעיה. שר המשפטים, יעקב נאמן, הציע לא מזמן תוכנית לייעול מערכת המשפט במטרה לקצר את הסחבת בניהול התיקים.
נאמן הציג תוכנית ייעול בת 11 סעיפים, שעיקריה הם צמצום הרכבי השופטים בהליכי ערעור, ביטול הליכים משפטיים מיותרים, ניוד תיקים בין מחוזות שונים, קידום שופטים הכותבים פסקי דין קצרים, הטלת הוצאות בגין מהלכי סרק, הפניית תיקים לגישור ולבוררות והנחיה לשופטים לצמצם דחיית דיונים.
גם מנהל בתי המשפט, משה גל, מסכים שמערכת המשפט שלנו אינה יעילה. הוא אומר שמספיק שיהיו חמישה בתי משפט ולא 46, כי הפיזור גורם לחוסר יעילות. אבל אצלנו כל עיירה קטנה רוצה שיהיה בית משפט בשעריה. גל אומר שצריך להפוך את ישראל למחוז שיפוט אחד, במקום שישה כיום, ולהקל על ניוד תיקים בין בתי המשפט.
גם נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, אמרה לא מזמן ש"אי אפשר להתעלם מכך שמערכת המשפט לא נותנת מענה הולם לציבור עקב הימשכות המשפטים והצטברותם של פיגורים במתן פסקי דין". לכן היא מציעה לשמוע תיקים באופן רצוף עד לסיום התיק, לצמצם דחיות בדיונים ולהעביר את השופטים קורסים בניהול וסדנאות לכתיבת פסקי דין מקוצרים.
אז יפה שכל הגורמים המרכזיים במערכת מכירים בצורך בשינוי ובהתייעלות. גם היועץ המשפטי הטרי, יהודה וינשטיין, חושב כך. אז מדוע אני סקפטי? כי החיים לימדו אותי שדיבורים לחוד ומעשים לחוד - בעיקר כאשר מדובר במערכת ממשלתית כבדה וממוסדת עם כוח רב לפרקליטים ולשופטים.
הפיקוח חלש ומערכת המשפט מנמנמת
נחמיה שטרסלר
3.2.2010 / 7:04