>> ישראל אנגל, סמנכ"ל מזרחי טפחות, הוא נאשם יוצא דופן. כשהמעורבים בפרשת קרטל הגז שלחו את פרקליטיהם לשימוע, הוא התייצב לצדם במשרדי רשות ההגבלים העסקיים ושטח את טענותיו.
כשחזרה היועצת המשפטית של הרשות מחופשת לידה, הוא קבע עמה פגישה כדי להסביר שוב את עמדתו במעין שימוע נוסף. וגולת הכותרת: כשכמעט כל נאשמי הקרטל הגיעו להסדרי טיעון מקלים, הוא נלחם על חפותו - וזוכה. חמוש בכיפה סרוגה שחורה, האמין אנגל בצדקת דרכו מהרגע הראשון. "הרגשתי שאני משחק טניס ויש לי כמה שוברי שוויון: שימוע, בג"ץ, בית משפט מחוזי. התחושה שלי היתה שבאחד משוברי השוויון אנצח", הוא אומר.
אנגל אינו מרבה להתבטא בכלי התקשורת. הפעם החליט להתראיין כדי לחזק את מי שחושש להתעקש על הצדק שלו. "אם אתה מאמין באמת שלך, לך איתה עד הסוף".
ארבע חברות הגז הגדולות, סופרגז, דורגז, פזגז ואמישראגז, ו-15 נושאי משרה בהן הואשמו ב-94'-97' כי נמנעו מתחרות בנוגע ללקוחות קיימים, וכן הוסדרה חלוקת לקוחות חדשים בתחום הביתי ובתחום התעשייתי. כתב האישום הוגש רק ב-2004, ורוב הנאשמים הודו במסגרת הסדרי טיעון.
אנגל ושמואל דנקנר, מבעלי השליטה ודירקטור לשעבר בדורגז, נלחמו עד הסוף. לפני עשרה ימים זוכו מאשמה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ולא ברור אם הרשות תערער לבית המשפט העליון.
אנגל הוא מהנאשמים הזוטרים ביותר בתיק. בפעם הראשונה נחקר כעד בלבד ועוד פעמיים תחת אזהרה. "ניסו לברר באיזו מידה הייתי מעורב באירועים. אמרתי שלא רק שלא הייתי שותף לקרטל, אלא ככלכלן עסקתי בתמחור וניסיתי להשיג פרויקטים, בניגוד הפוך לחלוקת שוק", הוא משחזר.
"ב-2003 נחקרתי בפעם השלישית. התקשרו מהרשות והזמינו אותי. אמרתי שאני רוצה להגיע באותו רגע והגעתי באותו היום לירושלים. אני לא בנוי למשוך דברים ורציתי להסיר את העננה. החקירה נמשכה כמה שעות. הם נתנו לי להבין שהם לא מחפשים אותי, אלא רוצים לדעת מה קרה. יצאתי בתחושה שהדבר העיקרי שמייחסים לי היא השתתפות בפגישה של חלק מחברות הגז עם משפחת קיסין (בעלת חברת גזגל). כעבור כמה חודשים קיבלתי את טיוטת כתב האישום.
"לא חששתי מכלום. ידעתי שאין לי מה להסתיר. השימוע עצמו כלל שני חלקים. עורכי דין הציגו את הדברים המשפטיים ובחלק השני אני הצגתי את שלי", הוא אומר."התחושה שלי היתה ששיכנעתי אותם".
כשלא קיבל תשובה פורמלית, ביקש שימוע נוסף בפני עו"ד מיכל הלפרין, אז היועצת המשפטית של הרשות להגבלים עסקיים, שחזרה אז מחופשת לידה. "בסוף השיחה היתה לי פנייה ספונטנית אליה. 'את יודעת שאני צודק', אמרתי לה. היא השיבה לי שהיא מוכנה לא להגיש נגדי כתב אישום, אם החברה ונושאי משרה אחרים יסכימו להסדרי טיעון - רק אז כתב האישום נגדי יבוטל". אגב, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מורות כי שימוע בעל פה ייערך, ככלל, בנוכחות בא כוח החשוד בלבד.
באמירה זו של הלפרין, אם נאמרה ואם לאו, נאחז אנגל כמוצא שלל רב, ואף עתר לבג"ץ בדרישה שלא להעמידו לדין כי אין זה סביר להתייחס אליו כבן ערובה במטרה להפעיל לחץ על אחרים. בנוסף ביקש בשעתו מבג"ץ לחייב את המדינה לעמתו עם נציג משפחת קיסין לפני העמדתו לדין. בג"ץ, כצפוי, לא עצר את ההליך הפלילי בשל בקשותיו. אנגל הנחוש כתב לראש הרשות דאז, דרור שטרום, וביקש עימות עם נציג משפחת קיסין. שטרום לא התייחס.
שטרום מסר בתגובה: "לא טיפלתי בענייניו של אנגל בשל מניעות שנוגעת לשנים שבהן הייתי עורך דין פרטי, ובין היתר טיפלתי בענייניה של חברת סופרגז. אין בידי להתייחס לטענותיו".
בהכרעת הדין נוקתה הרשות מרוב התלונות של אנגל. לשיטת השופט יצחק ענבר, היו נגד אנגל ראיות נוספות זולת העימות שלא נערך, כך שלא היה הכרחי לבצעו בשעתו. בעניין הלפרין אומר השופט שאף אם הציגה הרשות בשלב זה או אחר עמדה שלפיה תסכים ל"עסקת חבילה" עם כל נאשמי סופרגז, הרי אין מדובר בדבר המצדיק את התערבותו של בית המשפט.
לא הוזכר כדמות פעילה בקרטל
אנגל, 59, מתגורר זה שנים רבות ביישוב קרני שומרון. חרף נסיקתו מתפקיד לתפקיד בתחום הגז ולאחר מכן בתחום הבנקאות, ביתו דומה לשאר הבתים ביישוב. הוא עבד 17 שנה בסופרגז והמשיך להתקדם תוך כדי ההליך הפלילי עד לתפקיד סמנכ"ל. הדבר אינו מפליא כאשר משרתו של מנכ"ל החברה דאז, משה אולדק, שנכנס לכלא ל-100 ימים בגין קרטל זה, נשמרה לו עד שהשתחרר מהכלא. בהמשך, עבר אנגל לבנק טפחות ותקופה קצרה אף היה מנכ"ל הבנק עד המיזוג עם בנק מזרחי, שם הוא מכהן כיום כסמנכ"ל בתחום הקמעוני.
ב-95', כך נקבע כעובדה במשפט, נערכה פגישה במלון מוריה בירושלים שבה נטל אנגל חלק. "מטרת הפגישה היתה לבחון את אפשרות הצטרפותה של חברת הגז גזגל להסדרי החלוקה שהונהגו באזור ירושלים, וכך אכן נעשה בפועל", ציין השופט. ממצא מפליל נוסף הוא הערכתו של אנגל מ-97' בפני מנהל המכירות בסופרגז, כי דורגז לא מעוניינת להתחרות על לקוחות קיימים, אלא מעוניינת בחלק ביחידות הדיור החדשות על פי הסדרי החלוקה.
השופט ענבר לא היסס לקבוע כי אנגל היה מודע לקרטל. השאלה במשפט היתה אם הפגישה במלון היתה בגדר הכנה, או שמא ניסיון ממשי לביצוע עבירה. השופט התייחס לפגישה זו כגישוש ראשוני, ולא ניתן לשיטתו לדעת בביטחון מה היה תוכנה המדויק.
דומה שהפגישה לא היתה מכרעת בארגון ההסדר הכובל כי לא נכח בה נציג דורגז, שהיתה שחקן מרכזי בהסדרי החלוקה. אנגל אף לא היה אחראי בסופרגז על תחום יחידות הדיור החדשות שביחס אליהן נערכו הסדרי חלוקת השוק הלא חוקיים. בעיקר היה מוטרד השופט, ודבר זה עמד לזכות הנאשם, כיצד אף אחד מעשרות עדי התביעה לא שירבב את שמו של אנגל כדמות פעילה בקרטל.
לחלופין, האשימה הרשות את אנגל באחריות נגזרת כמנהל פעיל. על כך טענו סניגוריו במסגרת של "הגנה מן הצדק" כי אנגל הופלה לעומת החשב של דורגז שלא הועמד לדין. הבקשה, קבע ענבר באופן חריג נגד התנהלות הרשות, "לוקה באפליה שיש עמה שרירות".
לפני כמה שנים הגיעו רוב הנאשמים להסדרי טיעון שונים. למשל, מודי בן שך, לשעבר מנכ"ל פזגז, ריצה 14 יום עבודות שירות ושילם קנס של 1.25 מיליון שקל. פנחס בידרמן, מנהל השיווק לשעבר של פזגז, ריצה 4.5 חודשי עבודות שירות. פזגז הורשעה ושילמה קנס של 4 מיליון שקל.
ראית את כולם יוצאים עם שריטה קלה בכנף מהסדרי טיעון. לא חששת לנהל משפט?
אנגל: "עורכי הדין הציגו לי את הסיכונים. אני עבדתי עמם בצורה גלויה. הם אמרו לי: 'קח בחשבון את הסיכון מול הסיכוי'. לא התרגשתי מהעובדה שאחרים הודו".
ע"וד ניב זקלר, מי שהיה אחד מבאי כוחו של אנגל במשפט אומר כי "הנטייה הכללית במשפט היתה להגיע להסדר טיעון. ישראל ראה את בן שך ורפאל פרדיס, שהראיות נגדם היו חלשות יותר, מודים באשמה. היה לו אומץ להמשיך". על פרדיס, מנכ"ל אמישראגז לשעבר, נגזרו 30 ימי עבודות שירות וקנס של מיליון שקל.
למה המשכת להמר?
אנגל: "אני מעדיף שמישהו יוריד לי את כל היד מאשר שאני אוריד לעצמי אצבע. האמנתי שאני צודק".
איך מתמודדים עם המשפט?
"הצלחתי להקים חומות בין היומיום שלי למשפט. אף אחד לא היה מסוגל להבחין עלי איזה עול יושב עליי. עבדתי בשיטה של הדחקה. אחד הדברים שנתנו לי להתמודד עם היומיום היא התנהלות המשפט - ראיתי מולי שופט שמאזין לי".
תגובה נונשלנטית לפסק הדין
לדברי אנגל, "המפגשים בין חברות הגז היו לגיטימיים. בתור מנהל רכש מכרתי סחורות לחברות הגז האחרות. האמנתי שלבית המשפט יש את היכולת לראות את התמונה הכוללת". לאנגל אין טענה כלפי התובעים, אלא כלפי הרשות. "התחושה שלי היתה שהלפרין התעקשה באופן בלתי ראוי, והכניסה אותי למטחנה של כל כך הרבה שנים", הוא אומר.
הלפרין, כיום שותפה במשרד מיתר, ליקוורניק, גבע & לשם ברנדווין, מסרה בתגובה: "לא אמרתי את הדברים שאנגל מייחס לי. חשוב מזה, אני הגשתי כתבי אישום אך ורק במקרים בהם השתכנעתי שיש ראיות שיביאו להרשעה ויש עניין ציבורי להגשה. מעולם לא הגשתי כתב אישום נגד מישהו כדי לסגור עסקה עם נאשמים אחרים".
כיצד הושג הזיכוי?
זקלר: "מה שמיוחד פה הוא השופט ענבר - היה לו אומץ לא רגיל לזכות. יש ארבע חברות שמודות בקרטל, ואז אתה נשאר עם נאשם אחד שלא מתכחש שהיה פעיל בחברה. היכולת המשפטית לצלול לראיות ולראות מה מייחד את ישראל. הצלחנו לשכנע במשפט שישראל לא היה מעורב בקרטל. לא נבהלים משני מתחרים שנפגשים ומדברים - זו תפישה נכונה כלכלית שמעידה על אומץ אינטלקטואלי".
האופטימיות של אנגל באה לידי בתגובה הנונשלנטית שלו להכרעת הדין. "עורכי הדין הסתכלו עליי כמו אהבל כשקיבלתי את הזיכוי בשוויון נפש. זה היה התסריט שלי ונתתי הסתברות מאוד גבוהה לכך. ברשות לא פתחו את הראש והלב".
כיצד התקדמה הקריירה כשאתה נאשם בפלילים?
"הקריירה לא נפגעה, כי זה לא היה קשור לפעילות השוטפת. עורכי הדין שלי הכינו מסמך שהציג את התמונה האמיתית ליועץ המשפטי של מזרחי טפחות והוא הציג זאת לדירקטוריון. הפעילות השוטפת והאישיות שלי הביאו לכך שאפילו התקדמתי".
"ברשות ההגבלים לא פתחו את הראש ואת הלב"
מאת עמית בן-ארויה
3.2.2010 / 7:04